הוועדה המחוזית והוועדה הרפואית לעררים אשר בדקו את המשיב קבעו, כי ליקוייו אינם נכללים ברשימת הליקויים שבתוספת להסכם הניידות, ועקב כך נדחתה תביעתו להכרה בו כמוגבל בניידות על-פי סעיף 2 להסכם הניידות. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול קצבת ניידות: השופט י' פליטמן הערעור שבפנינו נסב על שאלת היות המשיב בגדר מוגבל בניידות על-פי ההסכם בדבר גימלת ניידות שנחתם בין ממשלת ישראל והמוסד לביטוח לאומי (להלן - הסכם הניידות). על-פי סעיף 2 להסכם הניידות מוגדר מוגבל בניידות כתושב ישראל אשר נתמלאו בו שני אלה; (1) מלאו לו 3 שנים ולא יותר מ65- שנים; (2) הוועדה הרפואית קבעה לו אחוזי מוגבלות בניידות על-פי רשימת הליקויים שבתוספת להסכם הנידות. 3. בסעיף 21 להסכם הניידות צומצם סייג הגיל לעניין הגדרת מוגבל בניידות ולפיו, מי שקיבל קיצבת ניידות בתכוף לפני שמלאו לו 65 שנים יהיה זכאי להטבות על-פי ההסכם כל עוד הוא מסוגל לנהוג ונוהג ברכב בעצמו. 4. בנסיבות המקרה שלפנינו נקבעה בשנת 1991 זכאותו של המשיב לקיצבת ניידות, לאחר שהוועדה הרפואית קבעה לו 50% מוגבלות בניידות על-פי סעיף ח(1) לרשימת הליקויים. למשיב, שהינו יליד 1927, המשיכה להשתלם קיצבת הניידות גם לאחר מלאות לו 65 שנה לאור סעיף 21 להסכם הניידות. 5. בשנת 1997, שעה שהמשיב היה בן 70, הוא פנה למערער וביקש אישור להלוואה עומדת לרכישת רכב חדש לאחר שרכבו נגנב במהלך אותה שנה. במקביל להגשת הבקשה למתן הלוואה עומדת, הגיש המשיב בקשה לוועדה רפואית לשם קביעת אחוזי מוגבלות בניידות על-פי סעיף 23 להסכם הניידות. 6. הוועדה המחוזית והוועדה הרפואית לעררים אשר בדקו את המשיב קבעו, כי ליקוייו אינם נכללים ברשימת הליקויים שבתוספת להסכם הניידות, ועקב כך נדחתה תביעתו להכרה בו כמוגבל בניידות על-פי סעיף 2 להסכם הניידות. 7. בית-הדין האזורי בתל-אביב (תב"ע 844/98; השופטת שגיא) קבע בפסק-דינו, כי לא היה מקום לבדיקת אחוזי מוגבלותו בניידות של המשיב עם הגשת בקשתו לקבלת הלוואה עומדת, ולפיכך קיבל את תביעתו. 8. בא-כוח המוסד טענה בפנינו, כי משהמשיב אינו עונה על התנאים הקבועים בהסכם הניידות לצורך קבלת הגימלה לפיו - לא קמה זכאותו לה. באת-כוח המשיב טענה מאידך, כי הסכם הניידות הינו חוזה לטובת צד שלישי, שלא ניתן, בהסתמך על חוק חוזים (חלק כללי), תשל"ג1973-, לשנותו לרעתו. 9. לאחר שבחנו טענות הצדדים הגענו למסקנה, כי המערער פעל בנסיבות הקיימות באורח סביר בהחלטתו על זימון המשיב לוועדה הרפואית לקביעת מוגבלות בניידות בהתאם להסכם הניידות, בייחוד נוכח העובדה, כי מאז בדיקתו הקודמת ב1991- ועד בדיקתו הנוכחית ב1997- חלפו כשבע שנים. בנסיבות אלה, משאין למשיב זכות מוקנית שבמשך 7 שנים לא תיבדק זכאותו לגופה, הרי שנשארת על כנה החלטת הוועדה הרפואית לעררים מיום 9.2.1998, אשר קבעה כי אין ליקויו נכלל ברשימת הליקויים. 10. לאור החלטת הוועדה לפיה אין למשיב אחוזי מוגבלות בניידות, מן הראוי לקבוע כי אין הוא בגדר מוגבל בניידות על-פי הסכם הניידות. 11. סוף דבר, לאור האמור אין מנוס בלתי אם לקבל הערעור. אין צו להוצאות.ניידות