קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בניה בתוך יער ללא היתר: 1. המשיב הורשע על סמך הודאתו, בעבירות על חוקי התכנון והבניה שיוחסו לו בכתב אישום מתוקן, עבירות אותן ביצע במהלך השנים 2004 - 2007 בתוך "יער שווייץ" הסמוך לטבריה, במקרקעין המהווים חלק משטח מרעה שהוקצה לו על ידי מנהל מקרקעי ישראל. 2. מדובר בעבודות של הכשרת קרקע ויציקת כ- 18 יסודות, לרבות חגורת בטון, בשטח כולל של כ - 1,100 מ"ר, הצבת 4 קרוואנים, בניית סככה מקוסטרוקציית ברזל וגג פח, יציקת משטח בטון בשטח של כ- 290 מ"ר והכנת יסודות לעמודים והצבת קונטיינר בשטח של כ- 6 מ"ר, כל זאת, ללא היתר ובאזור המיועד ומוגדר כיער, בעל רגישות סביבתית גבוהה, שטח מוגן לפיתוח. 3. בגין מעשים אלה הורשע המשיב בעבירות של ביצוע עבודות ושימוש הטעונים היתר, ללא היתר ובסטייה מתוכנית. 4. בעקבות הרשעתו, גזר עליו בית המשפט קמא את העונשים הבאים: א. תשלום קנס בסך 10,000₪. ב. חתימה על התחייבות להימנע מביצוע עבירה בסך של 25,000 ₪. ג. ניתן צו המחייב את המשיב לסלק את המבנים היבילים בתוך 10 חודשים, לגבי יתר המבנים, ניתן צו לסילוקם בתוך 5 שנים ולא יאוחר - 30 יום לפני תום תקופת זכאותו של המשיב להחזיק בשטח לצרכי מרעה מטעם מינהל מקרקעי ישראל, לפי המוקדם ביניהם. ד. ניתן צו שיפוטי להפסקת עבודות הבנייה וכן צו איסור שימוש בהם לכל מטרה אחרת ממטרת ההרשאה לצרכי מרעה. 5. בית המשפט קמא לא ראה לנכון למצות את הדין עם המשיב. בגזר הדין הסתמך בית המשפט קמא על החלטת ועדת הערר (ת/3) אליה הפנו הצדדים ועל העובדות שאינן שנויות במחלוקת שעלו ממנה. על פי החלטת ועדת הערר, המשיב מחזיק בקרקע כשטח מרעה להחזקת עדריו. בשנת 1997 לערך, הוחלפו שטחי המרעה של המשיב, במסגרת הסכם בינו לבין מנהל מקרקעי ישראל, ובהסכם ההחלפה, שכלל גם הקצאת השטח נשוא הדיון כאן, סומנו 4 סככות, אשר נועדו לשמש למטרת דיר, וזאת בכפוף לקבלת רישיון מרשויות התכנון. עוד בטרם נכרת ההסכם, הגיש המשיב בקשה לקבלת היתר לבניית 3 סככות, קיבל היתר לבנייתן והחל בבנייה, אלא שמסיבות שונות לא סיים את הבנייה וחלק מן הבנייה שביצע נעשה בחריגה מן ההיתר. בינתיים פורסמה למתן תוקף תוכנית ג/8616, תוכנית מתאר מקומית ליער שווייץ שנועדה לפרט את תמ"א 8 ותמ"א 22 ואשר קבעה את הפעילות המותרת באזור. בשנת 2007, הגיש המשיב בקשה לחדש את ההיתר (ביחס ל- 4 סככות) בקשתו נענתה בתנאים ביחס לשתיים מן הסככות שכבר הוקמו בשטח, אך בפועל לא הוצא היתר. בשנת 2009, פנה שוב המשיב בבקשה "לחדש את ההיתר", ובקשתו נדחתה. ערר שהגיש המשיב על החלטה זו נדחה. בהחלטה (ת/3), נקבע, בין היתר, כי אין המדובר בבקשה לחידוש היתר, אלא בבקשה חדשה. ועדת הערר קבעה כי מכוח תוכנית ג/8616, לא ניתן לקבל היתר לבנייה בשטח הנדון. יתירה מכך, גם לו ניתן היה לקבל טענת המשיב כי יש לבחון את בקשתו, על פי תוכנית ג/6540, שהייתה בתוקף בעת שהוצא ההיתר המקורי, הרי גם זו איננה מאפשרת מתן ההיתר. קביעה זו הינה מעבר לדרוש, שכן התוכנית החדשה ג/8616 הינה תוכנית המאוחרת והגוברת בהוראותיה על התוכנית הקודמת. הועדה דחתה גם הסתמכות המשיב על כך שתוכנית ג/8616 מאפשרת המשך השימוש כמרעה, בקובעה כי מהשימוש המותר לא ניתן להסיק גם הרשאה לבצע פעולות בינוי על הקרקע. לסיכום, ועל סמך הוראות תוכנית ג/8616, קבעה ועדת הערר, כי לא ניתן לאשר את הבקשה להיתר, מבלי שתאושר קודם לכן תוכנית מפורטת המאפשרת זאת. 6. מגזר הדין עולה, כי בשטח קיימת סככה אחת המשמשת את המשיב, אשר נבנתה בהיתר, וכתב האישום איננו מתייחס אליה. בית המשפט קמא קבע, כי לא ניתן לשלול את טענת המשיב, כי פעל בתום לב, בסוברו כי הוא רשאי להקים את הסככות על פי ההיתר שניתן לו בעבר. עוד ראה בית המשפט קמא, להקל בעונשו של המשיב מאחר ולגישתו, הצבת המבנים היבילים בשטח, לא בוצעה מתוך כוונה להנציח עובדות, אלא במטרה לפתור בעיה מקומית כזו או אחרת. 7. בגזר הדין נאמר בנוסף, כי הפתרון התכנוני יכול להימצא בהכנת תוכנית מפורטת, הליך תכנוני אשר עלול להמשך זמן רב, ומאידך המשיב הביא ראיות שמהן עלה כי מבנים כאלה הינם חלק ממערך המבנים המקובלים והנחוצים, שעה שמעוניינים לנהל עדר של בקר, גם אם מדובר בעדר המסתובב במשך תקופות לא מבוטלות בשטח הפתוח של המרעה. 8. המערערת, הועדה המקומית לתכנון ובניה מחוז הצפון לא השלימה עם העונשים שהוטלו על המשיב והיא מבקשת להחמיר בהם, לרבות תוך קביעת איסור שימוש מיידי ללא סייגים, ומתן ארכה קצרה יותר לביצוע צווי ההריסה. 9. ב"כ המשיב מבקש לדחות את הערעור ונתלה אף הוא בנימוקי ועדת הערר, בכדי לשכנע שאין מניעה להמשיך השימוש במבנים לצורך רעייה. לדבריו, מעצם השימוש בשטח לצורך מרעה, נגזרת ההרשאה להשתמש במבנים לצורך זה. ב"כ המשיב מפנה להסכם עם מינהל מקרקעי ישראל, אשר הסכים להקמת הסככות וטען כי החזקת הקרקע על ידי המשיב, משרתת אינטרס ציבורי, מונעת השתלטות על ידי פולשים וגנבים, ללא הסככות, אין באפשרותו להמשיך ולקיים את העדר במקום. דיון ומסקנות: 10. עוד קודם לשנת 1997 קיבל המשיב היתר לבניית 3 סככות כדי שישמשו את עדרו כדיר. (ההיתר ניתן ביום 07/01/96). המשיב בנה סככה אחת על פי ההיתר וזנח את הקמת יתר המבנים, עד שבשנת 2007 פעל להקמת הסככות נשוא כתב האישום (פרט לקונטיינר שהוצב בין השנים 2000 ל - 2004). 11. רק בשנה זו, 2007, החל המשיב לפעול להכשרת המבנים שבנה ללא היתר. קרי, במשך כשבע שנים, הסתפק המשיב בסככה אחת שהוקמה כדין (עודנה קיימת על המקרקעין), כדי לספק את צרכי העדר. 12. מאז ניתן לו ההיתר המקורי ועד שהחל המשיב לבנות את המבנים נשוא האישום, שונה המצב התכנוני, באופן שלא אפשר קבלת היתר לבניית המבנים. על פי קביעת ועדת הערר, גם בהתאם לתוכנית הקודמת שחלה במקום בעת קבלת ההיתר המקורי, לא ניתן היה לבנות מבנים כדוגמאת אלה שבנה המשיב. לפיכך, קשה לראות כיצד יכולה העובדה שלמשיב היה בשנת 1997 היתר לבניית 3 סככות, והוא לא ניצלו במשך כ-7 שנים, להוות נימוק להקל בעונשו בגין בנייה שבנה ללא היתר, שנים לאחר מכן, ובאופן שאיננו תואם את ההיתר המקורי כלל. 13. לא שוכנעתי מטיעוני ב"כ המשיב, כי זרועות המדינה נהגו כלפי המשיב בסתירה זו לזו או שרשויות התכנון שינוי גישתם כלפיו ללא הצדקה תכנונית. מנהל מקרקעי ישראל איננו מתנגד, ככל הנראה, גם היום לבניית הסככות. גם אז, כמו היום, עמדה זו של המנהל, הינה בכפוף לחוקי התכנון והבנייה ואיננה מייתרת קבלת היתר. לו בנה המשיב את הסככות בשנת 1997, לא היה נתקל היום בקושי, חרף שינוי המצב התכנוני, כפי שאין באים כלפיו בכל טענה בנוגע לסככה שבנה בהיתר. אלא, שהסככות שבנה המשיב נבנו שנים לאחר קבלת ההיתר ובסטייה מן ההיתר המקורי, כך שלפי האמור בהחלטת וועדת הערר, למבנים שבנה לא היה זוכה לקבל היתר גם לו ביקש לבנותם לפני ששונה המצב התכנוני. 14. גם הטענה שהסככות נחוצות למשיב ובלעדיהן לא ניתן לקיים מרעה, על פי הרשאה שניתנה לו על ידי מנהל מקרקעי ישראל, איננה מבוססת דיה. ראשית, במשך כשבע שנים, כאמור, לא נזקק המשיב לסככות נוספות מעבר לסככה שבנה כדין. שנית, עדי ההגנה שהעידו בבית המשפט קמא, ובאמצעותם ניתן היה לבסס טענה זו ולהוכיחה, לא נשאלו ולא העידו על כך. עדי ההגנה העידו, כי בטרם בוצעה החלפת הקרקעות בהסכם עם המנהל, החזיק המשיב בקרקע אחרת שבה היו לו מתקנים וסככות והובטח לו כי יוכל להקים מתקנים גם בקרקע החלופית, אך לא התייחסו לשאלה אם בניית הסככות נחוצה לקיום העדר, כיצד, אף שקיבל הרשאה לבנות את המבנים בשעתו, לא פעל לבנייתם ומדוע צורך זה התעורר רק שנים מאוחר יותר. 15. כיום, אין מחלוקת, כי לאחר שאושרה תוכנית ג/8616, אין אופק תכנוני לאישור המבנים, ללא תוכנית מפורטת. 16. המשיב מיטיב היה לעשות לו במקום לנהל הליך משפטי ממושך מאז הגשת כתב האישום בשנת 2007, היה פועל להכשרת המבנים באמצעות הליך תכנוני נכון. 17. העונשים שנגזרו על המשיב, אכן מצויים ברף הנמוך של הענישה, למרות זאת, בכל הנוגע לגובה הקנס שהוטל עליו, לא מצאתי לנכון להתערב, וזאת בשים לב לנסיבות המיוחדות של המקרה, בפרט מתוך השיקולים שצוינו בגזר הדין של בית המשפט קמא, באשר להתרשמותו, כי המשיב לא פעל כאן בבחינת כל דאלים גבר, וכן מתוך ראיית ההיבט החיובי בפועלו של המשיב ובהתחשב בכך שאין ערכאת הערעור ממצה את הדין עם העבריין. 18. לעומת זאת, אינני סבורה כי ניתן להותיר על כנה את קביעת בית המשפט קמא, בנוגע להריסת המבנים הלא יבילים והפסקת השימוש. בעניין זה, תקופה של 5 שנים לשם הסדרת ההליך התכנוני ללא כל ביקורת שיפוטית, היא בלתי סבירה. 19. לפיכך, אני מקבלת את הערעור, במובן זה, שצו הריסת המבנים שפורטו בסעיפים 1.1, 1.4 ו- 1.5 לכתב האישום, ייכנס לתוקפו ביום 31/01/2013 או לא יאוחר מ-30 יום לפני תום תקופת זכאותו של המשיב להחזיק בשטח לצרכי מרעה, לפי המוקדם ביניהם, זולת אם יהא בידו היתר כדין. צו איסור שימוש במבנים, לכל מטרה אחרת, פרט לצרכי הרעיה ניתן באופן מיידי. צו איסור שימוש לכל מטרה ייכנס לתוקפו ביום 31/01/2013. מותר גזר הדין יוותר על כנו. בניהבניה ללא היתר