קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה לאישור עיקולים: התובעת, פז חברת נפט בע"מ, עותרת לאישור עיקולים אשר הוטלו אצל המחזיקים, הנתבעים, בהתאם לתקנה 378 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984. כמפורט בתביעה, התובעת הגישה תביעה כנגד חברת תמיר ואהוד אסלן - תחנות תדלוק בע"מ, אהוד אסלן ותמיר אסלן (תא"ק 21273-08-10 בבית משפט השלום בנתניה - להלן:"תביעת אסלן" או "החייבים" או "אסלן") במסגרתה עתרה בבקשה להטלת עיקולים, בין היתר, על כל הנכסים, הכספים הזכויות וכיו"ב, אשר מוחזקים ו/או מגיעים לאסלן אצל המחזיקים - הנתבעים בתיק דנן. בתאריך 11.8.2010 הורה בית המשפט, במסגרת התביעה כנגד אסלן, על צו עיקול זמני על נכסי אסלן ובתאריך 18.8.2010 הנפיקה מזכירות בית המשפט את ההודעות למחזיקים, הנתבעים דנן. כנטען, בתאריך 22.8.2010 נמסרו ההודעות למחזיקים. לטענת התובעת, הנתבעים לא השיבו במועד הקבוע בהודעות למחזיק, דהיינו תוך 10 ימים ולא יאוחר מתאריך 1.9.2010, האם בידיהם נכסים של החייבים, ולפיכך בתאריך 21.9.2010 עתרה התובעת בתובענה דנן; במסגרת התובענה וכאמור, ביקשה התובעת לאשר את העיקול כנגד המחזיקים - הנתבעים דנן, בסך 969,514 ₪. לאחר הגשת התובענה, הגיעה התובעת עם מרבית הנתבעים בתיק להבנות, ונותרה לדיון שאלת חבותם של מנהל מקרקעי ישראל מחוז דרום (להלן:"המנהל"), ומס הכנסה - פקיד שומה נתניה (להלן:"מס הכנסה"). התובעת טוענת כי לכל אורך הדרך חדלו הנתבעים. כך, תחילה וכאמור, לא השיבו להודעות למחזיק דבר אשר הוביל להגשת התובענה כנגדם. לאחר מכן, למרות שהיה עליהם להגיש כתב הגנה בתוך 30 יום, בהתאם להוראות תקנה 378 (ב) ביחד עם תקנה 19 לתקנות, הגישו תשובה מטעמם לתובענה רק בחלוף שנה, בתאריך 21.9.2011. יצוין כי אמנם בתאריך 15.12.2010 הוגש כתב הגנה מטעם המנהל בלבד אלא שבשלב מאוחר יותר, בחודש יולי 2011 עתרה הפרקליטות בבקשה להארכת מועד להגשת תשובה מטועם שני הנתבעים דנן, שכן נטען כי יש צורך בבירור העובדות הרלבנטיות, על מנת שניתן יהא לפרוש כדבעי את עמדת הנתבעים ביחס לתובענה. לימים, הוגש כתב הגנה מטעם הנתבעים במסגרתו נטען לגבי המנהל כי לחייבים היחידים אסלן, זכויות במקרקעין נשוא צווי העיקול, אך זכויות אלה רשומות בלשכת רישום המקרקעין. משכך טען המנהל, כי על העיקול היה להירשם בלשכת רישום המקרקעין ולא בפנקסיו; הודעה כאמור, טען המנהל, נשלחה בתאריך 23.8.2010 חרף טענות התובעת. המנהל טוען כי לאור האמור, בתאריך 6.9.2010 נחתמו על ידיו שטרי העברת הזכויות ובהתאם הועברו זכויותיהם של אסלן לצידי ג' (להלן: "להלן: עסקת המכר"); משכך טען, לאסלן אין כל זכויות בנכסים. באשר למס הכנסה נטען כי לא נרשם ברשויות המס צו שהתקבל לגבי אסלן ("תשובת מס הכנסה הראשונה"). בדיון הראשון שהתקיים בתאריך 11.12.2011 טען נציג הפרקליטות, בניגוד לתשובה שניתנה בכתב ההגנה כאמור, כי צו העיקול אכן התקבל במשרדי מס הכנסה אך לא היו כספים לעיקול; לא נטען כי מס הכנסה הודיע על עמדה זו למאן דהוא ("תשובת מס הכנסה השניה"). בהתאם להחלטה שניתנה, הגישה התובעת תצהיר מטעמה ולאחר מכן הגישו הנתבעים תצהירים ובד בבד עתרה הפרקליטות בבקשה לתיקון כתב ההגנה (להלן: "בקשת התיקון"). במסגרת בקשת התיקון, מתאריך 16.2.2012, הציגו הנתבעים טענות חדשות; כך, נטען לראשונה, כשנה וחצי לאחר הגשת התובענה, כי כשנה טרם מתן צו העיקול דנן, נרשמה הערת אזהרה על זכויות החייבים אסלן, במסגרת עסקת המכר למכירת זכויותיהם במקרקעין לצידי ג'. לפיכך ובהתאם להוראות סעיף 127 לחוק המקרקעין גוברת הערת האזהרה על העיקול, ובדין חתם המנהל על שטרי העברת הזכויות, חלף רישום העיקול. נטען גם כי לתובעת לא נגרם כל נזק שכן ממילא ולאור האמור לא היה בצו העיקול דנן כדי להקנות לתובעת זכויות כלשהן. בד בבד עם הגשת בקשת התיקון, הוגש תצהיר מטעם מס הכנסה בו הוצגה גרסה לפיה בתאריך 21.9.2010 נתקבל צו העיקול דנן וכי במועד זה נשלחה תשובה ללשכת הוצאה לפועל. כנטען, בתשובה צוין כי לא היו לחייבים זכויות ברות עיקול ("תשובת מס הכנסה השלישית"). כפי שהסתבר, למרות בקשת התיקון, בדיון השני שהתקיים לאחר הגשת התצהירים (בתאריך 20.2.2011), עדיין לא היו בידי הפרקליטות כל העובדות הרלבנטיות והנתונים הדרושים בכל הקשור לעמדת מס הכנסה, ובכלל זה התייחסות לעיקול זכויות חברת אסלן, להבדיל מן היחידים. לפיכך, לאחר הדיון הגישה הפרקליטות, פעם נוספת, הודעה על תיקון תצהיריה בכל הקשור למס הכנסה. בתצהיר החדש ניתנה התייחסות לפיה אף לחברה לא היו נכסים ברי עיקול ("תשובת מס הכנסה הרביעית"). לאחר ישיבה זו הסכימו הצדדים כי בית המשפט יפסוק על בסיס החומר שבתיק, ללא חקירות העדים וכפוף לסיכומים. דיון והכרעה המסגרת הנורמטיבית בתובענה לאישור עיקול, פורטה בפסק הדין בענין חברת "דלק בלסקי" (כבוד השופט סוקול) והדברים יפים גם לענייננו: "תקנה 374 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"), מורה כי בית המשפט או הרשם "רשאי לתת צו עיקול זמני על נכסים של המשיב שברשותו, ברשות המבקש או ברשות מחזיק [...]". המחזיק הינו צד שלישי, זר להליך שבין התובע (מבקש העיקול) לחייב, אשר מחזיק בידיו נכסים של החייב (ועל כן קרוי "המחזיק"). נכסים של החייב המוחזקים אצל המחזיק כוללים גם זכויות שיש לחַייב כלפי המחזיק, לרבות הזכות לקבלת כספים מהמחזיק (ראה י' זוסמן סדרי הדין האזרחי מהדורה שביעית, עמ' 582; רע"א 2158/92 קליאוט נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד מו(3) 804, 808). מטרתו של צו העיקול הינו שִֹימַת יד על נכסי הנתבע-החייב, על מנת להבטיח את פירעון החוב אם יזכה התובע בתביעתו. 12.משניתן צו העיקול נמסרת למחזיק הודעה על-פי תקנה 376 לתקנות, ולפיה על המחזיק להשיב לבית המשפט, במועד שנקבע, אם נכסי החייב מצויים בידו ואם בכוונתו להגיש בקשה לביטול העיקול. 13. לא השיב המחזיק על ההודעה שנמסרה לו, או שהשיב כי אינו מחזיק בנכסי החייב או בזכויותיו, פתוחות בפני התובע שתי אפשרויות; האחת - התובע יכול לזנוח את העיקול אצל המחזיק, והשנייה - הגשת בקשה לאישור העיקול (תקנה 378). בקשה לאישור עיקול פותחת חזית בין התובע לבין המחזיק. על-פי תקנה 378(ב), רואים את הבקשה לאישור עיקול כתביעה נגד המחזיק (אף שהתביעה אינה צריכה לעמוד בהוראות תקנה 9 לתקנות). הנתבע משיב לבקשה על-ידי הגשת כתב הגנה (ראה ע"א 2158/92 הנ"ל)... בבקשה לאישור עיקול מוטל על התובע לשכנע כי בידי המחזיק עמדו, במועד תחילתו של צו העיקול, נכסים או זכויות של החייב..." [ראה ע"א 287/04 דלק בלסקי שותפות לשיווק דלקים ושמנים נגד נאדר ריאן ואחרים, פורסם במאגרים ; ההדגשות שלי - נ.ע.]. כידוע, במסגרת הליכי עיקול זמני, "תופס" צו העיקול את נכסי החייב במועד הטלת צו העיקול. זאת בהבדל מהליכי הוצאה לפועל, בהם צו העיקול מתייחס לנכסים אשר יגיעו למחזיק שלשה חודשים לאחר מתן הצו. יפים לענין זה הדברים שנקבעו ברע"א 1821/98 ניקו בדים בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ פ"ד נד(1) 773, מפי כבוד השופט חשין: "המועד הקובע לבחינה אם נתגבשה זכותו של פלוני וניתנת היא לעיקול - או אם לא נתגבשה ואין היא ניתנת לעיקול - הוא, למותר לומר, מועד העיקול" (בעמוד 794). כפי שיפורט להלן, התובעת לא הרימה את הנטל בכל הקשור לאישור העיקול כנגד הנתבעים, שכן הוכח כי במועד העיקול לא היו בידי הנתבעים נכסים ברי עיקול. התובענה כנגד מנהל מקרקעי ישראל תחילה יצוין כי, עמדת המנהל לפיה השיב לצו העיקול, כמפורט בתצהיר נציגת המנהל, לא נסתרה. לראיה אף הוצג צו העיקול ועליו חותמת המנהל וכן התייחסות המנהל לצו העיקול על גביו, לפיו לחייבים אין נכסים ברי עיקול. אמנם לא נמצא תיעוד כי הודעה מעין זו התקבלה בבית המשפט או בלשכת ההוצאה לפועל, אך מקובלות עלי טענות הפרקליטות כי לא ניתן לדרוש מן המנהל להציג אסמכתא מעין זו, באשר הודעות מעין אלה נשלחות למשרדי המנהל על בסיס יומי, ניתן להן מענה ומן הסתם בשל ריבוין הן אינן נשמרות. מכל מקום וכאמור הודעה כאמור הוצגה ובנסיבות הענין אני נכון להניח כי זו אכן נשלחה. כך או כך, נשלחה או לא נשלחה הודעה ואין חולק כי התובעת לא ידעה אודותיה (ולענין זה יכולה להיות השלכה לשאלת ההוצאות), הרי שעל התובעת הנטל להוכיח כי במועד צו העיקול היו בידי המנהל נכסים ברי עיקול. דא עקא, הוכח כי במועד צו העיקול לא היו בידי המנהל נכסים ברי עיקול. כמפורט לעיל, כשנה טרם מתן צו העיקול נרשמה הערת אזהרה על נכסי החייבים אסלן, לטובת רוכשי המקרקעין; בהתאם להוראות סעיף 127 (ב) לחוק המקרקעין, התשכ"ט - 1969, גוברות זכויות הרוכשים מכח הערת אזהרה, על זכויות התובעת, מכח צו עיקול מאוחר, ודי בכך כדי לקבוע כי במועד העיקול לא היו בידי המנהל נכסים ברי עיקול. שאלה היא האם כאשר חתם המנהל על שטרי העברת זכות השכירות, לאחר קבלת צו העיקול אצלו, אכן ידע על קיומה של הערת אזהרה ולפיכך חתם עליהם ובכך הסכים להעברה; או שהניח כי כיוון שמדובר בזכויות הרשומות בטאבו, הוא אינו נדרש לרשום את העיקול. שאלה זו אינה מענייננו אך כאמרת אגב יצוין, כי אם האפשרות השניה נכונה, הרי שלאור צו העיקול והגם שהזכויות רשומות בטאבו, לא היה המנהל רשאי לחתום על השטרות ולאשר את העברת הזכויות, שכן לטעמי בפעולה זו מאשר המנהל כי בידיו זכויות כלשהן של החייבים. הנני סבור כי צו העיקול היה אמור למנוע אף חתימה על שטרי ההעברה ולמצער היה על המנהל לקבל הוראות בענין זה, טרם החתימה והכשרת העברת הזכויות. לסיכום פרק זה יצוין כי, מקובלות עלי טענות הפרקליטות כי על התובעת היה לברר, טרם הגשת בקשת העיקולים, מה מצב הזכויות. בדיקה פשוטה, בדרך של הוצאה נסח מלשכת רישום המקרקעין, היתה מעלה כי אכן רשומה הערת אזהרה, דבר אשר היה מונע ככל הנראה את הגשת בקשת העיקול בכל הקשור למנהל וככל הנראה היתה התובענה דנן מתייתרת. יחד עם זאת וכמפורט להלן, אין בכך כדי למנוע חיוב המנהל בהוצאות. התובענה כנגד מס הכנסה - פקיד שומה נתניה כמפורט לעיל, בענין מס הכנסה הוצגו ארבע (!) גרסאות שונות. תחילה נטען כי כלל לא התקבל צו; לאחר מכן נטען כי התקבל צו אך לא היו נכסים ברי עיקול; בהמשך נטען בתצהיר כי הצו התקבל בתאריך 21.9.2010 (חרף אישור המסירה מתאריך 22.8.2012) וכי בו ביום נשלחה תשובה להוצאה לפועל כי אין נכסים ברי עיקול; 7 ימים לאחר מכן הוגש תצהיר מתקן בו נטען כי אכן הצו התקבל ב - 22.8.2010, בהתאם למופיע באישור המסירה, אך במס הכנסה נתניה; הואיל ותיקי החייבים מתנהלים במשרדי פקיד שומה טבריה, הועבר הצו למשרדים אלה ושם התקבל רק בתאריך 21.9.2010. אז נטען, כי בו ביום נשלחה התשובה, הפעם לבית משפט זה. שלל גרסאות אלה גם אם אין בהם כדי להביא לאישור העיקול כמפורט להלן, הרי שהיה בהן כדי לגרום לסרבול ההליכים ואקח ענין זה בחשבון במסגרת פסיקת הוצאות. יחד עם זאת, ולגופם של דברים אין חולק וממילא לא הוכח אחרת, כי במועד העיקול לא היו נכסים ברי עיקול אצל מס הכנסה (ראה תצהיר נציגת מס הכנסה המאשר ענין זה). כמפורט לעיל, הנטל להוכיח אחרת מוטל לפתחה של התובעת והיא לא עמדה ואף לא ניסתה לעמוד בנטל זה. בפסק הדין בענין דלק הנ"ל נקבע לענין זה כי: "...נטל הוכחה זה עלול לעתים להיות קשה להרמה, שהרי בידי המעקל מצויים, מטבע הדברים, נתונים מעטים על יחסי החייב והמחזיק, ועל כן בתי המשפט מסתפקים בשלב הגשת הבקשה לאישור עיקול בטענות כלליות המצביעות על החשד. עם זאת לאחר מכן רשאי התובע לקבל מסמכים ופרטים מידי הנתבע והחייב, ובעקבותיהם לפרט את עילתו נגד המחזיק. למרות קשיי הוכחה אלו נותר נטל ההוכחה על שכמי התובע, ואם ייכשל בהוכחת זכותו של החייב כלפי המחזיק, תידחה בקשתו לאישור העיקול". כאמור, בתיק דנן הסכימה התובעת לפסיקה על בסיס החומר ללא חקירות ולהבנתי בלא שננקטו הליכי גילוי ועיון במסמכים וממילא לא הוצגו ראיות אחרות התומכות בתובענה. במצב הראייתי דנן לא נסתרו טענות מס הכנסה כי לא היו נכסים ברי עיקול בידיו בעת מתן צו העיקול, ולפיכך דין התובענה בענין זה להידחות. לסיכום לאור האמור התובענה לאשור העיקולים כנגד הנתבעים, נדחית. למרות זאת מצאתי לחייב את הנתבעים בהוצאות. השתלשלות האירועים דלעיל מלמדת על התנהלות רשלנית של מי מטעם הנתבעים. כפי שניתן לראות, מטעם הנתבעים הוגשו מספר תשובות שונות כשבחלקן הטענות שנטענו היו חסרות בסיס בעליל ונסתרו מניה וביה בתשובות מאוחרות יותר. התנהלות זו אינה ראויה, בלשון המעטה, כשמחד, יתבקשו אורכות להגשת כתבי טענות לאחר שיבוררו העובדות הרלבנטיות, ינתנו ארכות כמבוקש, ומאידך, בסופו של יום יסתבר כי התשובות שניתנו, לאו תשובות הן; כי מדובר בתשובות שאינן מבוססות על עובדות נכונות; וכי הנתבעים שבים ומתקנים גרסאותיהם, תוך סרבול ההליכים וגרימת הוצאות שלא לצורך. הנני סבור כי לו היתה מוגשת במועד, תשובה מסודרת הכוללת את עמדת המדינה ביחס לנתבעים כפי שהוגשה בסופו של יום, סביר כי תיק זה היה מסתיים מבעוד מועד וללא צורך בהכרעה שיפוטית. לאור הנ"ל הנני מחייב כל אחד מן הנתבעים בהוצאות התובעת בסך 10,000 ₪, ובסך הכל 20,000 ₪, לתשלום בתוך 30 יום. המזכירות תשלח עותק פסק הדין לצדדים. זכות ערעור בתוך 45 יום. עיקול