בפתח החנות אותה שכרה החברה נצבה סככה אשר שימשה לפי טענת התובע לחניית רכבים. לדבריו, לא עשתה החברה כל שימוש בסככה כיוון שזו לא היתה חלק מן המושכר. משלא סילקה החברה את דמי השכירות המגיעים הימנה בעבור הסככה, נקט הלה בהליכים לגבייתו של השטר.   קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דמי שכירות על סככה בחנות: 1. המדובר בתביעה שטרית שהוגשה בגין שטר חוב על סך 24,684 ₪ מיום 30.09.97.   2. להלן תמצית העובדות הרלוונטיות וטענות הצדדים:   א. ביום 03.10.93 נחתם הסכם שכירות בלתי מוגנת בין התובע ועזבון המנוח ז"ל מצד אחד ובין מאפיית המפגש בצ'ק פוסט בע"מ (להלן -"חברה") מצד שני, לפיו שכרה החברה מושכר הנמצא בשד' ההסתדרות 76 בחיפה. אין חולקין כי לתובע מחצית מזכויות הבעלות בלבד במושכר, בעוד המחצית האחרת הינה בבעלות העזבון הנ"ל. תקופת השכירות על פי אותו הסכם היתה מיום 03.10.93 ועד 02.10.94 ואולם לחברה ניתנה ברירה להמשיך ולשכור את המקום לשנתיים נוספות עד ליום 02.10.96.   ייאמר כבר עתה כי הנתבעים הינם בעלי החברה הנ"ל ומנהליה.   ב. ביום 03.11.96 שבו הצדדים וחתמו על הסכם שכירות נוסף, אם כי הפעם חתם עליו התובע לבדו והשכיר לחברה את מחצית הזכויות במושכר. לגבי המחצית האחרת נערך בין החברה לבין העזבון חוזה נפרד. על פי תנאי החוזה שכרה החברה את המושכר לתקופה של שנה עד ליום 30.09.97 וגם הפעם ניתנה בידה הברירה להמשיך ולהאריך את תקופת השכירות למשך 4 שנים נוספות.   ג. בסמוך למועד חתימת הסכם השכירות השני, מסרה החברה לתובע 12 שיקים לתשלום דמי השכירות עבור שנת השכירות הראשונה מיום 01.10.96 ועד 30.09.97. בנוסף, מסרה החברה שטר חוב על סך 200,000 ₪ וזאת בהתאם להתחייבותה בסעיף 18 לחוזה.   ד. בפתח החנות אותה שכרה החברה נצבה סככה אשר שימשה לפי טענת התובע לחניית רכבים. לדבריו, לא עשתה החברה כל שימוש בסככה כיוון שזו לא היתה חלק מן המושכר. במהלך שנת 97 ביקשה החברה לתקן, לשפץ ולסגור את הסככה באופן שיתווסף חדר נוסף למושכר. לטענת התובע, לאחר שהצדדים ניהלו ביניהם משא ומתן סוכם כי החברה תשלם בגין הסככה דמי שכירות בסך שווי 7,200 דולר לשנה. בעקבות סיכום זה, מסרה לו החברה את השטר נשוא הדיון שנועד לסלק את דמי השכירות השנתיים המגיעים בעבור הסככה.   התובע הדגיש כי בהתאם להסכם השכירות לא היתה החברה רשאית לתפוס חזקה בסככה, שכן די לעיין בחוזה על מנת להיווכח שבפרק המבוא שבו הגדירו הצדדים את החנות כ- "מבנה מספר 1 מצד שמאל בבניין בקומת קרקע ברח' שד' ההסתדרות 76 מפרץ חיפה". בהגדרה זו אין כל זכר לסככה, ללמדך כי לא היתה כל כוונה להשכירה לחברה.   ה. משלא סילקה החברה את דמי השכירות המגיעים הימנה בעבור הסככה, נקט הלה בהליכים לגבייתו של השטר.   ו. הנתבעים מצדם טענו כי השטר נשוא הדיון ניתן כשטר בטחון ונועד להבטיח את סילוק דמי השכירות המגיעים לתובע מאת החברה בגין המושכר. לטענתם, במועד חתימת ההסכם השני, מסרו לתובע שטר חוב על סך 200,000 ₪ שניתן כבטוחה להבטחת שלמות המושכר. בד בבד מסרו לידיו 12 שיקים שנועדו לכסות את דמי השכירות בגין שנת השכירות הראשונה. משזו קרבה אל קיצה והחברה מימשה את האופציה להארכת תקופת השכירות למשך 4 שנים נוספות, דרש התובע שטרי חוב שיבטיחו את סילוק דמי השכירות בתקופה המוארכת. השטר נשוא הדיון הינו אחד מבין ארבעת השטרות שנימסרו לו, ונועדו להבטיח את תשלום דמי השכירות בגין כל שנה מתקופת האופציה.   הואיל ואין חולקין כי דמי השכירות בעבור המושכר סולקו על ידי החברה, לא קמה לתובע הזכות לגבות את שטר החוב. זאת תמצית טענתם של הנתבעים בהתנגדות לביצוע השטר, ומכאן התובענה המונחת בפניי.   3. לאחר שבחנתי את גרסאות הצדדים והתרשמתי מעדותם בפניי, מצאתי להעדיף את גרסתם של הנתבעים ולפיכך לדחות את התובענה. אפרט להלן את עיקר טעמיי לכך.   התובע השכיר לחברה משך שנים אחדות את המושכר על פי הסכמים בכתב שנערכו ונחתמו בידי הצדדים. בתום תקופת השכירות הראשונה, לרבות תקופת האופציה, דאג התובע להחתים את החברה על הסכם שכירות חדש. כל אחד משני ההסכמים נערך באמצעות עורך דין אחר, דבר המצביע על כך שהתובע ידע לדאוג כהלכה לענייניו ולטפל בהם באופן מקצועי. עובדה זו אינה מתיישבת עם טענתו כי השכיר לחברה את הסככה לתקופה של 4 שנים מבלי לטרוח ולהעלות את הדברים על הכתב. התמיהה גוברת בייחוד לנוכח העובדה שדמי השכירות בעבור הסככה לפי טענת התובע, הינם בסכום בלתי מבוטל של כ- 600 דולר לחודש. אין זה מתקבל על הדעת שהתובע ישכיר את הסככה בסכום שכזה מבלי לטרוח לערוך חוזה כתוב.   4. יתר על כן, לא נשמע מפי התובע כל הסבר הגיוני ומשכנע מדוע לא דאג לקבל מידי החברה שיקים בעבור שכירת הסככה, כפי שנהג לגבי המושכר גופו. משנשאל על כך בחקירתו הנגדית, השיב "לשאלתך מדוע לא קבלתי ממנו שיק בעבור דמי השכירות אני משיב שהוא לא הסכים לתת לי". (עמ' 8 באמצע לפרוטוקול). תשובה זו אינה מניחה את הדעת ואין בה משום הסבר משכנע לפשר ההתנהלות של התובע. כיצד זה יעלה על הדעת שיסכים להשכיר לחברה נכס מנכסיו מבלי לדאוג לקבלת התמורה או לקביעת המנגנון לביצוע התשלום? שטר חוב אינו בגדרם של אמצעי התשלומים הנהוגים בכגון דא. יתרה מזאת, באם אכן סירבה החברה למסור שיקים לכיסוי דמי השכירות בעבור הסככה, מדוע הסכים התובע להשלים עמה את העסקה ולהשכיר לה את הסככה ?   לא זו אף זו, אין חולקין כי החברה שלמה את דמי השכירות בגין החנות בשיקים חודשיים שנפרעו מדי חודש בחודשו. לא ברור על כן מדוע זה תסכים לשלם דווקא את דמי השכירות בגין הסככה בתשלום שנתי אחד ומראש, מה גם שמדובר בסכום שאינו מבוטל.   5. לפי טענת התובע, הושכרה הסככה לחברה במחצית שנת 1997, סמוך למועד מסירת השטר נשוא הדיון. דא עקא, שהבקשה לביצוע השטר הוגשה אך שנה לאחר מכן, רק בחודש אוקטובר 98. אילו אכן היה מדובר בדמי שכירות, כיצד זה יעלה על הדעת שהתובע ישתוק משך שנה תמימה, במהלכה לא קיבל כל תשלום בגין הסככה, ויתעורר רק בחלוף שנה מתחילת השכירות?   6. התובע היה כאמור הבעלים של מחצית הזכויות במושכר, בעוד המחצית השניה בידי עזבון זלוטי מאיר ז"ל. העזבון הנ"ל מעולם לא דרש וממילא לא תבע כל תשלום בגין השכרת הסככה, ועל כך אין חולקין. הטענה כאילו הסככה, להבדיל מן המושכר עצמו, היתה בבעלותו הבעלדית של התובע, לא זו בלבד שלא נתמכה בראיות כלשהן, אלא שאין היא מתיישבת עם ההגיון.   7. אף הסכומים בהם נוקב התובע אינם מתיישבים עם השכל הישר והגיון הדברים. על פי ההסכם החתום בין הצדדים, עמדו דמי השכירות בעבור מחצית המושכר ששטחו כ- 50 ממ"ר על סך שווי 665 דולר ארה"ב. דמי השכירות שסוכמו בעבור הסככה ששטחה כ- 40 ממ"ר היו לטענת התובע סך שווי של 605$. כלום יעלה על הדעת שדמי השכירות שישולמו בעבור המושכר עצמו יהיו זהים לאלאה שישולמו בעבור הסככה.   8. לא נעלמה מעיני העובדה שהסככה כלל אינה מוזכרת בהסכם השכירות ואולם דומה כי הצדדים התייחסו אליה כאל חלק אינטגרלי מן המושכר, בבחינת מבואה לנכס. אין כל מחלוקת שהסככה היתה קיימת במועד חתימת הסכם השכירות וכי הכניסה אל תוך המושכר עברה דרכה. מכאן שיש טעם באנלוגיה אותה בקש ב"כ הנתבעים להחיל לפיה התייחסו הצדדים לסככה כפי שמתייחסים לחדר מדרגות או לכל שטח אחר הצמוד למושכר ומהווה חלק בלתי נפרד הימנו. 9. אילו נכונה היתה טענת התובע לפיה נמסר השטר לסילוק דמי השכירות המגיעים בעבור הסככה, ניתן היה לצפות שהשטר ייעשה בידי החברה השוכרת את המקום. העובדה כי זה נעשה בידי בעלי החברה באופן אישי מחזקת את המסקנה כי מדובר בשטר בטחון ולא בשטר פרעון.   10. ביום 25.11.97 שיגר ב"כ התובע מכתב המופנה אל החברה ומתרה בה למלא אחר התחייבויותיה ולסלק דמי השכירות המגיעים הימנה בגין החנות. הואיל ומכתב זה נשלח לאחר התקופה שבה החלה החברה לשכור את הסככה, לגרסת התובע, ומאחר ונמנעה משתלום דמי השכירות בעבור סככה זו, היה מקום לצפות לכך שאותו מכתב יתייחס לחוב המגיע הימנה גם בגין שכירת הסככה, ולא היא. אין בו בואתו מכתב כל זכר, לא במרומז ולא במשתמע, לדמי שכירות כלשהם המגיעים כביכול בגין הסככה.   11. לעומת עדותו המבולבלת של התובע אשר הותירה תהיות ותמיהות מרובות, ועשתה על רושם מפוקפק ביותר, התרשמותי מעדותו של הנתבע מס' 1 היתה חיובית. גרסתו היתה סדורה, קוהרנטית ומשכנעת. העובדה כי נמסרו יחד עם השטר נשוא הדיון עוד 3 שטרות וכי הסוכמים המפורטים בהם בעבור כל שנה היו גבוהים ב- 10% מן השנה הקודמת, במקביל להעלאה המוסכמת והמדורגת של דמי השכירות כפי שנקבע בהסכם החתום, מחזקת את גרסתו של הנתבעת ומתיישבת עמה.   12. על יסוד כל האמור הנני דוחה את התובענה ומחייב את התובע לשלם לנתבעים יחד ולחוד הוצאות משפט ובנוסף שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין. סכום זה ישולם תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.    סככהשכירותדמי שכירות