הגשת תביעת לשון הרע - מעשה בית דין

ביום 21.2.10 הגיש התובע נגד הנתבעת תביעה לבית משפט השלום בה הוא ביקש לחייבה בתשלום סך של 406,265 ש"ח וזכה בדין. התובע חזר והגיש נגד הנתבעת תביעה דנן בה נטען כי התנהלותה ומעשיה לעיל הוציאו את דיבתו והם מהווים עוולה על פי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 ובגין כך הוא דורש פיצוי בסך של 500,000 שח. לטענת הנתבעת, בתביעה הקודמת טען התובע בפירוש כי התנהלותה מהווה הוצאת לשון הרע ובגין כך הוא דרש, וקיבל, פיצוי במסגרת פסק הדין שניתן בתביעה. בנסיבות העניין, קיים מעשה בית דין והתובע מנוע מהגשת תביעתו דנן. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הגשת תביעת לשון הרע - מעשה בית דין: 1. להלן החלטתי בבקשת הנתבעת לדחיית התביעה על הסף בטענה למעשה בית דין ולחילופין בהעדר היתר לפיצול סעדים. 2. להלן העובדות שאינן שנויות במחלוקת בין הצדדים בעלי הדין: א. התובע עסק בהובלת מטענים באמצעות משאית שהיתה בבעלותו ולצורך כך הוא היה מורשה להיכנס לנמל אשדוד. הנתבעת עוסקת בשינוע מטענים מנמלי הארץ ובמועדים הרלוונטיים לתביעה היא העסיקה את התובע בהובלת מטענים על בסיס קבלני. ב. הנתבעת טענה כי התובע, יחד עם אחרים, גנב סחורות מהמטענים אשר הוביל עבורה ובעקבות זאת היא עיכבה כספים אשר הגיעו לו ממנה. בנדון פעלה הנתבעת בהסתמך על שני דו''חות אשר ערכו הקב''ט והיועצת המשפטית מטעמה. כמו כן, מנכ"ל הנתבעת פנה במכתב לרשויות נמל אשדוד ביום 19.10.08, אליו צורף דו"ח הקב"ט של הנתבעת, ובו טענות ביחס למעורבות התובע במעשי הגניבה, מעצרו על ידי המשטרה, חקירתו תחת אזהרה והכוונה, כביכול, להגיש נגדו כתב אישום. ג. לאחר מיצוי החקירה בעניינו של התובע הוחלט כי אין מקום להגיש נגדו כתב אישום וזאת מחוסר ראיות. ד. ביום 21.2.10 הגיש התובע נגד הנתבעת תביעה לבית משפט השלום בחיפה ב-ת"א 35944/02/10 בה הוא ביקש לחייבה בתשלום סך של 406,265 ש"ח (להלן: "התביעה הקודמת") ולאחר שנשמעו הראיות בתביעה הנ''ל ניתן פסק דין לפיו התובע זכה בדין (להלן: "פסק הדין"). ה. התובע חזר והגיש נגד הנתבעת תביעה דנן בה נטען כי התנהלותה ומעשיה לעיל הוציאו את דיבתו והם מהווים עוולה על פי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 ובגין כך הוא דורש פיצוי בסך של 500,000 שח. 3. לטענת הנתבעת בתמצית, בתביעה הקודמת טען התובע בפירוש כי התנהלותה מהווה הוצאת לשון הרע ובגין כך הוא דרש, וקיבל, פיצוי במסגרת פסק הדין שניתן בתביעה. בנסיבות העניין, קיים מעשה בית דין והתובע מנוע מהגשת תביעתו דנן. לחילופין, הנתבעת טוענת כי היה על התובע לעתור במסגרת התביעה הקודמת לפיצול סעדים, ומשלא עשה כן הרי הוא מיצה את זכות התביעה ויש לסלק את תביעה דנן על הסף. 4. התובע הגיש תגובה ארוכה ומפורטת לבקשה בה טען כי התביעה הקודמת אינה כוללת עילת לשון הרע, ולראייה, הצדדים בעלי הדין, כמו גם בית המשפט במסגרת פסק הדין, לא התייחסו לעילה הנ"ל. זאת ועוד, עילת התביעה בגין לשון הרע התגבשה אך ורק עם קבלת ההחלטה שלא להגיש נגד התובע כתב אישום ביחס למעשי הגניבה הנטענים נגדו ומתן פסק הדין, ולפיכך ממילא לא ניתן היה לכלול במסגרת אותה תביעה את עילת לשון הרע. לעניין פיצול סעדים התובע טען כי התביעה הקודמת הוגשה בעילה של הפרת תנאי ההתקשרות בין הצדדים בעוד כי העילה בתביעה דנן היא לשון הרע. בהתאם לדין, על התובע לקבל רשות בית המשפט לפיצול סעדים כאשר עסקינן בעילה אחת המצמיחה מספר סעדים, ולא כבמקרה דנן בו עסקינן בשתי עילות. 5. הנתבעת הגישה תשובתה לתגובת התובע ולאחר ששקלתי מכלול טענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הבקשה להתקבל. אנמק להלן. 6. בתק' 101(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, נקבע כדלקמן: "בית המשפט או רשם שהוא שופט רשאי, בכל עת, לדחות תובענה נגד הנתבע, כולם או מקצתם, מאחד הנימוקים האלה: 1. מעשה בית דין''. כלל מעשה בית דין קובע, כי משנתן בית משפט מוסמך פסק דין סופי בהתדיינות כלשהי, מקים פסק הדין מחסום דיוני בפני בעלי הדין המונע כל התדיינות נוספת ביניהם בעניינים שהוכרעו במסגרת פסק הדין. כל עוד לא בוטל פסק הדין על ידי ערכאת הערעור או על ידי בית המשפט אשר נתן אותו, הוא מחייב את הצדדים לו ואת חליפיהם ביחס לכל קביעה עובדתית או משפטית הכלולה בו והם אינם רשאים להעלות טענה העומדת בסתירה לקביעות שבפסק הדין. כלל זה מבוסס על עיקרון סופיות הדיון המעוגן בשני שיקולים עיקריים: האחד, הפעלה יעילה של מערכת המשפט ומניעת הכרעות סותרות, והשני, האינטרס כי ייעשה צדק עם בעל הדין האחר כך שלא יהיה מוטרד פעמיים או יותר בהתדיינות על אותה עילה או פלוגתא (ר' ע"א 5610/93 זלסקי ואח' נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה, ראשון לציון, פ"ד נא(1) 68, 97). המונח "מעשה בית דין" כולל שני היבטים: השתק עילה והשתק פלוגתא. השתק עילה חל כאשר תביעה נדונה והוכרעה לגופא על ידי בית משפט מוסמך ולפיכך אין להיזקק לתביעה נוספת בין אותם צדדים בעלי הדין או חליפיהם באם היא מבוססת על עילה זהה. השתק פלוגתא מקים מחסום דיוני לבעל דין המבקש לשוב ולהתדיין בשאלה עובדתית מסויימת אשר נדונה בעבר ובהתקיים מספר תנאים כדלקמן: א. הפלוגתא העולה בכל אחת מההתדיינויות היא אותה פלוגתא, על רכיביה העובדתיים והמשפטיים. ב. התקיים בין הצדדים דיון באותה פלוגתא במסגרת ההתדיינות הראשונה ולצד אשר נגדו מועלית טענת השתק היה יומו בבית המשפט. ג. ההתדיינות הסתיימה בהכרעה, מפורשת או מכללא, של בית המשפט באותה פלוגתא וזאת בקביעת ממצא פוזיטיבי (להבדיל ממצא של חוסר הוכחה). ד. ההכרעה היתה חיונית לתוצאה הסופית של פסק הדין. (ר' ספרו של גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה עשירית, עמ' 112 וכן ע"א 1041/97 סררו נ' נעלי תומרס בע"מ, פ"ד נד(1) 642). מן הכלל אל הפרט. 7. אין חולק כי בעלי הדין בתביעה הקודמת ובתביעה דנן הינם זהים וכי פסק הדין בתביעה הקודמת הכריע במחלוקת לגופא לאחר שנשמעו ראיות הצדדים. כן יודגש כי המסכת העובדתית בשתי התביעות דומה ואף זהה. בנסיבות העניין, אין ספק כי התנאי בדבר זהות בעלי הדין והכרעה בפסק דין לגוף העניין מתקיימים במקרה דנן, ולפיכך נותר לדון בשאלה האם גם עילת התביעה זהה בשתי התביעות. 8. לעניין זהות עילת התביעה, אין אלא לפנות לסעיף 17 לכתב התביעה הקודמת בו טען התובע כדלקמן: "בנוסף יטען התובע כי הפצת החשדות בעלמא שהעלתה הנתבעת כנגדו, מהווה לשון הרע ופגיעה חמורה בשמו הטוב ובפרנסתו אשר נפגעה קשות, בין היתר, כאשר כתוצאה מכך נשלל מהתובע רשיון הכניסה שלו לנמל אשדוד וכעת הוא אינו יכול לעבוד בתחום עיסוקו במתן שירותי הובלה" (ההדגשה אינה במקור - ר.ח.). לשווא ניסה התובע בתגובתו לתת לטיעוניו לעיל משמעות שונה מהמשמעות הרגילה והמובנת העולה מקריאת הדברים. טיעון התובע לעיל לא מותיר ספק כי התביעה הקודמת הוגשה גם כן בעילה של הוצאות לשון הרע. ודוק, טיעון התובע כמצוטט לעיל אינו סתמי כלל ועיקר, שכן, הוא ידע במסגרתו להמחיש את הנזקים שנגרמו לו בעקבות הפגיעה בשמו הטוב ופרנסתו בשל שלילת היתר הכניסה לנמל אשדוד שהיה ברשותו. 9. לא זאת אלא זאת, בתביעה הקודמת ביקש התובע לחייב את הנתבעת בתשלום שכרו אשר עוכב על ידי הנתבעת, בפיצוי עבור הנזק שנגרם לו בשל מכירת המשאית במחיר הפסד וחשוב מכל, בסעיף 19 לכתב התביעה הקודמת עתר התובע כדלקמן: "לטענת התובע, הנתבעת במעשיה ו/או במחדליה המפורטים בכתב התביעה לעיל, גרמה לתובע לאובדן יכולת ההכנסה ואף לעגמת נפש רבה, והוא מעמיד את הפיצוי בגין כך בסך של 100,000 ש"ח וזאת לצרכי האגרה בלבד" (ההדגשה אינה במקור - ר.ח.). נוסח הדרישה לעיל רחב דיו והוא בהחלט מכוון גם כן לסעד המגיע לתובעת בגין עילת לשון הרע. 10. לחילופין, גם אם תאמר כי בתביעה הקודמת לא נכללה עילת לשון הרע, אין בכך לשנות מהתוצאה אליה הגעתי. אנמק להלן. כלל מעשה בית דין אינו חל אך ורק ביחס לפלוגתאות אשר העלה בעל דין בהליך משפטי קודם, אלא גם כן על פלוגתאות שהיה עליו להעלותן בהליך משפטי קודם, אך מטעמים השמורים עימו הוא נמנע מהעלאתן. לעניין זה נפסק ב-ע''א 102/88 אבוניל נ. אבוניל ואח', פ''ד מו(1) 741, כדלקמן: ''את טענתו החדשה, ...... לא העלה המערער באף אחד משני ההליכים. לדידי, היה עליו להעלותה עוד במסגרת ההליך הראשון. אך דומה, שגם במסגרת ההליך השני עשויה הייתה טענתו להישמע. למערער הייתה שעת כושר להשמיע את טענתו ולהביא ראיות להוכחתה. משנסתיימו ההליכים בלא שעשה כן, הריהו מנוע מלפתוח בהתדיינות חדשה, שמטרתה לעורר מחלוקת בפלוגתאות שכבר יש לגביהן הכרעה שיפוטית. מטרתו המעשית של השתק פלוגתא היא למנוע מבעל דין, שהיה לו "יומו בבית המשפט", להטריד את בעל דינו בהתדיינות חוזרת באותו עניין שכבר הוכרע ביניהם במשפט הראשון'' (שם, עמ' 744 ג'-ה'). על אותה הלכה חזר בית המשפט ב-ע''א 4087/04 גורה נ. בנק לאומי ופסק באומרו: ''מעשה בית דין אינו חל רק לגבי פלוגתאות שהועלו על ידי בעלי הדין בהליך משפטי קודם, אלא אף על טענות שהיה על בעלי הדין להעלותם במסגרת הליך זה. במקרה דנן, כאמור, בית המשפט המחוזי לא אפשר את הדיון בטענה לגופו של עניין בשל אי צירופה לבקשה למתן רשות להתגונן שהגיש המערער......   העובדה כי בעל דין מנוע מלהעלות טענה שיכול היה להעלותה בפני בית המשפט במסגרת הליך משפטי, ולא עשה כן, עולה בקנה אחד עם השיקולים העומדים בבסיס דוקטרינת 'מעשה בית דין'. על צד להליך לדאוג להביא בפני בית המשפט את כל טענותיו הרלוונטיות במועד. העובדה, כי בעל הדין שמנגד יוצא נשכר לכאורה כתוצאה ממחדלו של המערער להעלות את טענותיו במועד, אין בה כדי להצר את תחולת ההשתק'' (שם, סע' 9 לפסק הדין).   אף במקרה דנן היה על התובע לקבץ במסגרת התביעה הקודמת את מכלול העילות נגד הנתבעת, ועילת לשון הרע בכלל זאת (וכאמור, אני סבור כי אכן כך הוא נהג). לתובע היתה שעת כושר במסגרת התביעה הקודמת להעלות טענותיו ביחס ללשון הרע המיוחס לנתבעת ולהביא ראיותיו בנדון, ובאם משיקולים השמורים עימו הוא לא פעל כך, אזי הוא מנוע מלפתוח בהתדיינות חדשה כפי שעשה במקרה דנן. 11. טענת התובע לפיה עילת התביעה של הוצאת לשון הרע התגבשה רק עם קבלת החלטת הפרקליטות שלא להגיש נגדו כתב אישום ומתן פסק דין בתביעה הקודמת, חפה מכל היגיון ומוטב היה לולא עלתה. עילת לשון הרע מוגדרת בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע ואין ספק כי החלטת הפרקליטות שלא להגיש כתב אישום נגד התובע, כמו גם מתן פסק הדין, אינם נמנים על רכיבי עילת התביעה. הרי התובע עצמו מחזיק בעמדה זו, שכן, כבר בתביעה הקודמת הוא טען כי התנהלות הנתבעת מהווה לשון הרע אשר פגעה בשמו הטוב ובמקור פרנסתו. 12. משבאתי לכלל מסקנה כי יש לסלק את התביעה על הסף בשל קיומו של מעשה בית דין, מתייתר הצורך לדון בטענת הנתבעת לעניין העדר אישור לפיצול סעדים. 13. לסיכום, התביעה נדחית. התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט בסך של 2,000 ש"ח וזאת תוך 30 יום שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. מעשה בית דיןלשון הרע / הוצאת דיבה