החזרת ילד חטוף - עתירה לבג''צ

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא העברת ילד למדינה אחרת ללא הסכמת הבעל / החזרת ילד חטוף - עתירה לבג''צ: השפטת ש' נתניהו: .1העובדות: העותר והמשיבה נישאו בארצות-הברית ב- .21.6.82שניהם ילידי ארצות-הברית ואזרחיה ושניהם אז תושביה. בתם היחידה, נולדה בארצות-הברית ביום .13.10.84הנישואין לא עלו יפה. בני הזוג הגיעו להסכם גירושין. ביום 27.9.85הם התגרשו בניו-יורק לפי הדין האזרחי, וביום 12.11.85נתן העותר למשיבה גט פיטורין בבית הדין הרבני בניו-יורק. בהסכם (להלן - ההסכם האזרחי), שתנאיו אומצו בפסק-דין הגירושין, ניתנה המשמורת של הילדה לאם, ולעותר ניתנו זכויות ביקורים. ביום 14.4.86לקחה המשיבה את הילדה ובאה עמה לישראל. היא לא הודיעה על כך מראש לעותר ולא ביקשה את הסכמתו. היא התיישבה עם הילדה בקדומים שבשומרון. ביולי 1986פנתה לבית הדין הרבני האזורי בירושלים בתביעה להחזקת הילדה, ולבקשתה הוציא בית הדין הרבני ביום 23.7.86צו לאיסור יציאה של הילדה מהארץ. אין אנו יודעים, אם ניתנה הודעה לעותר על הליך זה. כנראה לא היו בו התפתחויות. העותר מצדו פנה לבית-משפט בניו-יורק, וביום 5.11.86קיבל שם צו, המעביר את המשמורת של הילדה מידי המשיבה לידיו הוא. ביום 2.12.86פנה בעתירה זו למסירתה של הקטינה לידיו ולחזקתו, על-מנת שתוחזר למקום מגוריה הקבוע בניו-יורק. בסמוך לכך הגיע ארצה, ולבקשתו ניתנה החלטה, שהסדירה את פגישותיו עם הילדה בתקופת שהותו בארץ. בקיץ זה פנה שוב להסדרת פגישות לקראת ביקורו המתוכנן בארץ. לאור תשובתו של בא-כוח המשיבה, כי היא תסכים לכל סידור סביר, לא מצאנו צורך להוציא צו בנדון. .2הסמכות בית המשפט הגבוה לצדק מפעיל את סמכותו שבסעיף 15(ד)(1) לחוק- יסוד: השפיטה (שהחליף את סעיף 7(ב)(1) לחוק בתי המשפט תשי"ז-1957) בעתירות שעניינן "חטיפת" ילדים, במקרים שבהם אחד ההורים לוקח קטין ממשמורתו של ההורה השני או ממשמורת משותפת, שבה הוא נמצא כדין, בין על-פי פסק-דין של בית-משפט מוסמך בחו"ל ובין על-פי הסכם בין ההורים. בית-משפט זה אינו מוסמך, לפי סעיף 15(ד)(1) הנ"ל, לפסוק כנגד הורה, שהיה זכאי לקחת את הקטין לרשותו ולקח אותו כדין (ראה בג"צ 405/83 (ב"ש 958/83 1050[1], בעמ' 711)). טענת בא-כוח המשיבה היא, כי מרשתו זכאית הייתה לקחת את הילדה מארצות-הברית ולהביאה לכאן, שהרי לפי הסכם הגירושין ופסק-דין הגירושין נתונה המשמורת של הילדה בידיה, והיא אינה זקוקה להסכמת העותר לחיות עם הקטינה בכל מקום שהוא. טענה זו בטעות יסודה. המשמורת אמנם ניתנה בידי המערערת הן על-פי הסכם הגירושין והן על-פי פסק-דין הגירושין. פסק הדין, שהעביר את המשמורת לעותר, ניתן לאחר מעשה, ואם העתירה מסתמכת עליו - הוא חסר משמעות (ראה בג"צ 446/85 [2]). בכך צודק בא-כוח המשיבה. אך לעותר ניתנה זכות ביקורים. כמפורט בו, תכיפות הביקורים גוברת ככל שהילדה גדלה, החל מפעם בשבוע עד הגיעה לגיל שנה ועד פעמיים בשבוע עד גיל שנה וחצי וזכות לקבל את הילדה בכל סוף-שבוע שני. הוצאתה של הילדה מארצות-הברית והבאתה לכאן מסכלת זכויות אלה. יתרה מכך, ההסכם האזרחי שהזכרתיו לעיל מכיל הוראה, כי אין להוציא את הילדה מחוץ לארצות-הרית ללא הסכמה בכתב של ההורה האחר. הנוסח המודפס של ההסכם כלל בהמשכה של אותה הוראה את המשפט הבא, אשר נמחק בקו, וליד המחיקה חתימת הצדדים בראשי תיבות: ."such consent shall not be unreasonably withheld" בסעיף אחר מופיעה תוספת בכתב-יד, שאף לידה חתימות בראשי תיבות: ."and child's domicile shall be maintained in brooklyn only" בהוצאתה של הקטינה מארצות-הברית לא זו בלבד שהמשיבה מונעת מימושה של זכות הביקורים של העותר, אלא היא גם מפרה את הוראת ההסכם ואת הוראות פסק-דין הגירושין. כבר הוחלט (בדעת הרוב) בד"נ 23/72 [3], כי בית-משפט זה יפעיל את סמכותו גם כשאחד ההורים פוגע, על-ידי נטילת הקטין לידיו, בזכות ביקורים של ההורה האחר, ועל דעת הכול הוחלט שם, כי בית המשפט יפעיל את סמכותו, כשהורה שבידיו משמורת המוגבלת במקום - מוציא באופן בלתי חוקי את הקטין מחוץ למקום המשמורת. לפי הוראות ההסכם האזרחי, כך הדבר במקרה דנן. המשמורת הוגבלה בהוראה, שמקום מושב היחיד של הילדה יהיה בברוקלין, ובהוראה שאיש מההורים לא יהיה רשאי להוציא את הילדה מארצות-הברית ללא הסכמת ההורה האחר. טוענת המשיבה, כי הסכמתה להוראות אלה, כמו גם להוראות שונות אחרות שבהסכם האזרחי, הושגה בנסיבות המהוות אילוץ. קדם להסכם זה הסכם אחר, שנעשה בבית-דין צדק בניו-יורק ביום .31.7.85העותר לא גילה לנו את דבר ההסכם הזה, שהעתקו צורף לתצהיר המשיבה. בתצהירו הנוסף הוא אינו מכחיש אותו. בהסכם זה נעדרות אותן הוראות שבהסכם האזרחי בדבר מקום המושב של הילדה בברוקלין ובדבר איסור הוצאתה מגבולות המדינה ללא הסכמה של ההורה האחר. לגירסתה, חתמה על ההסכם האזרחי (כמו גם על הסכם מאוחר יותר שנחתם בבית-דין צדק ביום 16.10.85, המרחיב את זכות הביקורים של העותר ומכיל ויתורים כספיים מצד המשיבה) תחת לחץ של העותר, שסירב לתת לה גט לפי תנאי ההסכם הראשון מיום .31.7.85היא חששה, על סמך ייעוץ שניתן לה, שאם לא תיענה לדרישותיו החדשות תישאר עגונה. טענה זו מתיישבת לכאורה עם המועד מאוחר של מתן הגט - .12.11.85בסיכומיו טוען בא-כוח העותר טענות שונות בתשובה לגירסה זו של המשיבה, הכלולה בתצהיר התשובה שלה, אך העותר לא סתר אותה בתצהיר משלו. אך אפילו כגירסת המשיבה ואפילו בהנחה שעל-פי הדין החל על ההסכם האזרחי הוא אינו מחייב אותה בנסיבות שתוארו גם ללא שבוטל על-ידי ערכאה שיפוטית מוסמכת (ואיני מחווה דעה על כך), אין מחלוקת, שזכות ביקורים ניתנה לעותר. זכות ביקורים ניתנה לו כבר בהסכם הראשון, שנעשה ביום 31.7.85, שכנגדו אין המשיבה טוענת לאילוץ, וזכות ביקורים ניתנה לו בהסכם האזרחי. זכות זו סוכלה על-ידי המשיבה. בכך די, לפי דעת הרוב בד"נ 23/72 [3] הנ"ל, להקים את סמכותו של בית המשפט הגבוה לצדק. .3שיקול הדעת משהגעתי למסקנה, כי הסמכות אכן קמה, מתעוררת השאלה, אם בנסיבותיו של המקרה הנדון מן הראוי שנפעיל את שיקול הדעת הנתון לנו ונצווה על לקיחתה של הילדה ממשמורתה של המשיבה ועל החזרתה לארצות-הברית. החלטתנו להיענות או לסרב לעתירה לא תהווה סוף פסוק בשאלת המשמורת של הילדה. כפי שהוסבר יפה בבג"צ 405/83 (ב"ש 958/83, 1050) [1] הנ"ל, התערבות בית-משפט זה בעניין חטיפת ילדים אינה אלא "כיבוי דלקה" או "עזרה ראשונה" לשם החזרת המצב לקדמותו - השבת הקטין למקום שממנו נלקח שלא כדין. שאלת המשמורת, שלעתים קרובות מתעוררת לגביה מחלוקת חדשה (כפי שאירע כאן) עקב הנטילה הבלתי חוקית של אחד ההורים, לא תוכרע על-ידינו. השימוש בשיקול הדעת הנתון לנו לקבל את העתירה או לדחותה יכתיב במידה רבה את המקום שבו תתברר שאלת המשמורת, אם בבית המשפט הזר (אם העתירה תתקבל) או בבית-משפט מוסמך בישראל (אם תידחה). אך משמעותה של החלטתנו והשלכותיה המעשיות מרחיקות לכת הרבה מעבר לשאלה, היכן יתקיים הדיון בעניין המשמורת. יש לה השפעה ישירה על תוצאותיו המהותיות של הדיון, בין בשל כך שאחד ההורים אינו מסוגל, מפאת המרחק וההוצאה הכספית, לנהל דיון שלא בארץ מושבו, ובין בשל כך שבינתיים, עד לבירור המשפטי בבית-משפט מוסמך, נוצרת, מבחינת מצבו והתפתחותו של הקטין, מציאות שלא ניתן להתעלם ממנה, והיא שעשויה לעתים להשפיע על ההחלטה הסופית בשאלת המשמורת. שיקולים רבים פועלים בסיטואציה כזו לכיוון היענות לעתירות של "חטיפת ילדים": ההורה החוטף פוגע לא רק בזכותו של ההורה העותר. הוא פוגע גם בנפשו של הקטין על-ידי עצם עקירתו מסביבתו ומניעת הקשר בינו לבין ההורה האחר. בדרך כלל, הוא גם ממרה צו של בית-משפט זר, שאותו שומה עלינו לכבד. דחיית העתירה יהיה בה מתן פרס לחוטפי ילדים והפיכת ישראל לארץ מקלט להם. אך לעומת כל השיקולים הללו עומד שיקול-על של טובתו של הקטין. כשטובתו מחייבת השארתו בידי ההורה המפר, יש לפסוק על פיה, אפילו בניגוד לפסק-דין זר, ואפילו יביא הדבר לכך שחוטא ייצא נשכר. מכך אין מנוס, שכן במרכז הסמכות ושיקול הדעת עומד הילד ולא הורה זה או משנהו. התנהגותם של ההורים היא רק שיקול במכלול השיקולים של טובת הילד. כשאנו מדברים בהקשר זה על טובת הילד, אין הכוונה לבחינה מקיפה ויסודית של שאלה זו לשם בירור עניין המשמורת הקבועה. בירור כזה לא ניתן לעשותו במסגרת המוגבלת של הדין בבג"צ על-פי תצהירים. גם אין זו, כמוסבר לעיל, מטרתו של הליך זה להכריע בשאלת המשמורת הקבועה. טובת הילד היא רלוואנטית כאן כשיקול, אם יש הכרח להימנע מלצוות על החזרת המצב לקדמותו עד לבירור של קבע בשאלת המשמורת על-ידי בית-משפט מוסמך. רק אם חיוני הדבר מבחינת הילד שלא להחזירו בינתיים למקומו הקודם, שממנו נלקח שלא כדין, תידחה העתירה. רק נזק ממשי לילד יצדיק דחייתה של העתירה, דחייה שעשויה בסופו של דבר להנציח השארתו של הקטין בידי ההורה, שלקח אותו שלא כדין. הדברים הללו כולם נאמרו כבר בפסיקה הענפה בסוגיה זו, ואין אני באה לחדש דבר. גם אין צורך לפרט ולהוסיף על האמור לאחרונה בדברי השופט ברק בבג"צ 405/83 (ב"ש 958/83, 1050) [1] הנ"ל והמשנה לנשיא השופטת בן-פורת בבג"צ 446/85 [2] הנ"ל ובבג"צ 672/84 [4] ובאסמכתאות הרבות שרוכזו שם. השיקולים של טובת הקטין נבחנים מפנים רבות ושונות: גילו של הקטין ומשך הזמן שעבר מאז נתלש ממרכז חייו; באיזו מידה הספיק כבר להכות שורשים במקומו הנוכחי; האם הוא בגיל כה רך עד כי זקוק הוא לחיות דווקא אצל אמו; תכונותיהם של ההורים ומסוגלותו של כל אחד מהם לתפקד כבעל משמורת יחיד, כשלהורה האחר רק זכות לביקורים ולפגישות; האפשרות לקיים את הביקורים והפגישות עם ההורה האחר ועוד שיקולים כיוצא באלה (וראה פסקי הדין המאוזכרים לעיל וכן, לעניין חשיבותו של השיקול האחרון, ע"א 493/85 [5]). יינתנו חשיבות ומשקל לפסק זר בעניין המשמורת של הקטין, אם ניתן כזה לאחר בירור ענייני ומהותי בשאלת טובתו של הקטין. .4טובתה של הילדה שרה רבקה פסקי הדין הזרים, שעסקו במשמורת של הילדה, הן פסק-דין הגירושין, שנתן את המשמורת בידי המשיבה, והן פסק הדין השני שהחליט, לאחר שכבר נלקחה והובאה לכאן, להעביר את המשמורת לידי האב, לא דנו בשאלת טובת הילדה לגופה. אין חשיבות לכן לשאלה, אם המשיבה הוזמנה כדין לדיון שבו ניתן פסק הדין השני, ואם היה לה ייצוג ענייני בו, כפי שטען בא-כוח העותר, או אם, כגירסתה, נודע לה על הדיון מפי מי שלא היה מוסמך לקבל עבורה כתבי-בי-דין וסמכותו של מי שהופיע בשמה הייתה מוגבלת לעורר טענת חוסר סמכות של בית המשפט הזר, שאותה אכן העלה. החשוב הוא, שטובת הילדה לא נשקלה לגופה בשני פסקי הדין הללו, ופסק הדין השני ניתן, לאחר שהילדה כבר נלקחה על-ידי המשיבה אל מחוץ לארצות-הברית. ערכם של פסקי-דין אלה הוא לכן "זעום ואף אפסי" כביטויו של השופט בייסקי בבג"צ 268/80, 349[6], בעמ' 32, ואי-התחשבות בהם אין בה משום זלזול בבית המשפט הזר (ראה גם בג"צ 672/84 [4] והאסמכתאות שם, בעמ' 63). תצהיר התשובה של המשיבה מכיל טענות רבות ושונות כנגד התנהגותו של העותר בתקופת הנישואין, על התנכלויותיו לה ועל התנכרותו לה ולילדה מיום היוולדה; על דרישות מוזרות של העותר בדבר הטיפול בילדה, שנכללו לפי דרישתו בהסכמי הגירושין; על כך שהיה מוסכם תמיד על בני הזוג לעלות לישראל ולהקים את ביתם כאן. עיקר הדברים לא נסתר בתצהירים נוספים של העותר אלא רק בסיכומיו של בא-כוחו. מטבע הדברים הוא, שכאשר נישואין עולים על שרטון, נוטה כל אחד מבני הזוג, ולוא גם מבחינתו הסובייקטיבית בכנות, לתלות את האשם לא בו עצמו אלא בבן הזוג האחר. האמת האובייקטיבית היא, בדרך כלל, במקום כלשהו בין השניים. אך לצורך בחינת טובתו של קטין בהקשר הנדון, רק פגיעה ממשית ברורה תצדיק דחייתה של העתירה. ספק, אם יישאר, יפעל לטובת ההורה העותר. אמנע לכן מלבסס מסקנות על גירסתה של המשיבה, אף-על-פי שלא נסתרה מפורשות בתצהיר של העותר. כאן המקום להעיר במאמר מוסגר, כי מר סרגובי, בא-כוח העותר, עשה מעשה אשר לא ייעשה בהגישו לבית המשפט (בבשג"צ 52/87) "תצהיר נוסף מטעם העותר", שלא נחתם על-ידי העותר אלא על-ידיו הוא (ללא אזהרה כחוק וללא ציון תאריך), ועליו הוסיף (לא ידוע מתי) תצהיר של העותר מיום 31.12.86, האומר, כי ההודעות שמסר באותו "תצהיר נוסף" שהוגש מטעמו הן נכונות "במידה ותקבלנה תמיכה ממסמכים שברצוני לשלוח מארה"ב באם יאותרו", וכי אחרת הודעות אלה הן נכונות למיטב ידיעתו בלבד. גם "תצהיר נוסף" פסול זה אין סתירה של גירסת המשיבה בנושא שמדובר בו כאן. אצטמצם בעובדות הידועות שאינן במחלוקת ובחוות הדעת של הפסיכולוג מר גוצלב, שהמלצתו עומדת גם ללא קשר לפרשת תלונותיה הנ"ל של המשיבה. א. הילדה נמצאת כאן מאז היותה כבת שנה וחצי. היא מתקרבת עתה לגיל שלוש. כמחצית חייה עברה עליה כאן. גם בטרם הובאה הנה היא חייתה, מיום היוולדה, עם אמה, במגורים נפרדים מהאב. אינני סבורה, כטענת בא-כוח המשיבה, שלצורך שיקולי טובתה יש לפקוד על העותר עוון שיהוי בהגשת העתירה - כשמונה חודשים לאחר שהילדה נלקחה מארצות-הברית. אינני מוכנה לקבוע על-פי גירסת המשיבה, המוכחשת, שכבר ביולי 1986היא הודיעה לעותר על מקום הימצאה של הילדה. השיהוי אינו רלוואנטי כאן, אלא אם הוא מצביע על חוסר קשר נפשי מצד העותר לילדה או על כך שהעותר איננו חפץ בילדה בכנות. הוא הוכיח את יחסו לילדה בבואו אחריה לישראל, בפנייתו להסדר ביקורים ובמימושה של האפשרות שניתנה לו להיפגש עם הילדה וכן גם בביקור בארץ שמדובר בו בקיץ זה. השאלה הרלוואנטית היא אחרת - מה השפעת העובדה, שהילדה כבר נמצאת כאן כמעט מחצית חייה, על שיקולי טובתה בהקשר הנוכחי. ב. שאלה זו קשורה גם עם הצורך של כל ילד בגיל רך זה לגדול במחיצתה ובקרבתה של אמו. הדבר דרוש לו להתפתחותו הפיסית והנפשית. ההכרה בכך היא שעומדת ביסוד הוראת סעיף 25של חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב- 1962(אם כי תיתכנה גם סיבות מיוחדות שתכתבנה אחרת). שני השיקולים הללו אין בהם, כל אחד כשלעצמו, להצדיק דחייתה של העתירה. אם לא כן תהיה התוצאה מרחיקה לכת - הורה חוטף, שיצליח לחמוק ולהסתיר את הקטין החטוף זמן רב עד כי יכה שורשים במקומו החדש, יימצא נשכר ממעשיו, וכל אם לילד רך בשנים תוכל להחזיק בילד שחטפה, בלי שבג"צ יתערב להחזירו לאביו ולמקום שממנו נחטף. יש, על-כן, להתייחס לשיקולים אלה בזהירות, אך יש בהם תוספת משקל לשיקולים אחרים שבטובת הקטין. במקרה דנן, שני השיקולים האחרונים אינם עומדים לבדם. מצטרפים הם שיקולים נכבדים נוספים. ג. המשיבה הגישה חוות-דעת של שני פסיכולוגים, ד"ר פרלמוטר ומר גוצלב. בעיניי חשובה חוות-דעתו של ד"ר גוצלב, שבדק את המשיבה ואת הילדה, וחוות-דעתו ניתנה לאחר תצפית באינטראקציה שבין השתיים, תצפית בהתנהגותה של הילדה בגן הילדים ובין ילדים בכלל, בירורים עם הגננות ושיחות עם אחות המרפאה ועם העובדים הסוציאליים במקום מגוריהן. מסקנתו היא, כי הילדה הסתגלה מהר והיטב, וכי המשיבה, ורק היא, מהווה לגביה הורה פסיכולוגי. טובת הילדה מחייבת המשכיות הקשר עם המשיבה ושמירת הקביעות של המקום והסביבה שבהם היא חיה, תוך עידוד קשרי ביקורים עם העותר, שלהם הוא מייחס חשיבות. לדעתו, ניתוק או הפרעה בקשר עם ההורה הפסיכולוגי היחיד, עם המשיבה, אפילו לתקופה קצרה של ימים, עלולים לגרום לתגובות נפשיות וגופניות קשות מידיות ולפגוע בהתפתחותה הגופנית והנפשית של הילדה גם לטווח ארוך יותר. התוצאה עלולה להיות חמורה ואולי בלתי ניתנת לתיקון מבחינת בריאותה הנפשית, והסיכון יגבר, אם ייוסף לניתוק גם שינוי במקום ובסביבה. לדעתו, אם העותר יצליח ליצור קשר חיובי עם הילדה במהלך ביקורים ופגישות, יהיה מקום, כשהילדה תגדל ותגיע לגיל שש, להערכה מחודשת בדבר ביקורים של הילדה אצל העותר בארצות-הברית. שני המומחים המליצו, שבדיקתם תכלול גם את העותר, ששהה אז בארץ. העותר סירב לשתף פעולה. עורך-דין סרגובי ביקש להתעלם מחוות הדעת. הוא נימק את בקשתו ב"תצהיר נוסף" (בבשג"צ 2/87), הלוקה בליקויים שכבר תוארו לגבי ה"תצהיר" שהוגש בבשג"צ 52/87. לפחות בנוגע לחוות הדעת של מר גוצלב, אין מאומה בנימוקים אלה. העותר מצדו הגיש חוות-דעת של ד"ר זינגר (שאינה ערוכה כתצהיר). ד"ר זינגר שימש יועץ נישואין של בני הזוג בארצות-הברית בטרם התגרשו. בחוות הדעת מודגשת חשיבותה של דמות אב להתפתחותו של הילד, דבר שאינו שנוי כלל במחלוקת. את הילדה במצבה הנוכחי, כפי שנקלטה בקדומים, לא ראה ד"ר זינגר. ממילא אין לכן מאומה בחוות-דעתו לסתור את מסקנותיו והמלצותיו של מר גוצלב. העותר לא ביקש לבדק את המשיבה ואת הילדה על-ידי מומחה מטעמו בישראל, אף-על-פי שהמשיבה הביעה נכונותה לכך. ד. יש להביא בחשבון את האפשרות, שבסופה של התדיינות בשאלת המשמורת וזכות הביקורים, בין שהתדיינות זו תתקיים בישראל או בארצות-הברית, יוחלט להשאיר את הילדה במשמורתה של המשיבה, שבחרה לעשות את מקום מושבה הקבוע כאן. החלטה כזו היא סבירה לפחות לגבי כמה שנים נוספות. אם ניענה לעתירה, יגרום אז הדבר לטלטולים כפולים לילדה. אין ספק, שלא לטובתה הדבר, וגם בא-כוח העותר מכיר ומודה בכך, שטלטולים נוספים עלולים לגרום לה נזק (עמ' 6לעיקרי הטיעון שלו) והשווה: בג"צ 446/85 [2] הנ"ל; בג"צ 565/80 [7] (שגם בו מדובר באם שהמשמורת ניתנה בידה, ואשר מעשה "החטיפה" שביצעה התבטא במניעת הביקורים של האב). ה. הילדה כבר הכתה שורשים עמוקים בישראל. היא נמצאת כאן כמחצית חייה. תקופה זו שבין שנה וחצי לשלוש שנים משמעותית הרבה יותר להתפתחותו של ילד מבחינת הסתגלותו לסביבתו מאשר התקופה שעד גיל שנה וחצי. מרכז חיה של הילדה הוא כאן ולא בארצות-הברית. אין כיום כל עדיפות עניינית לקיום ההתדיינות בארצות-הברית (השווה: בג"צ 446/85 [2] הנ"ל; בג"צ 565/80 [7] הנ"ל). .5בשל משקלן המצטבר של כל הנסיבות שתוארו מסקנתנו היא, שטובת הילדה מחייבת שלא להחזירה לארצות-הברית לצורך קיום התדיינות שם בשאלת המשמורת והביקורים. כבר בפתח הדיון (ובטרם הוגשו חוות-דעת המומחים), בהיותנו מונחים בשיקולים של טובתה של הילדה, הצענו לבעלי הדין להתפשר על יסוד העקרונות הבאים: הילדה תישאר במשמורת האם בישראל, ולאב תהיה זכות לקבלה אליו לארצות-הברית למשך ארבעה עד חמישה שבועות מדי שנה; ההליכים המשפטיים בדבר המשמורת יבוטלו וכן גם צווי עיכוב יציאה שניתנו; הוצאות הנסיעה של הילדה לארצות-הברית יהיו על חשבון האב. הצענו, שבעלי הדין ינסחו ביניהם הסכם מפורט על-פי עקרונות אלה. לא ראינו צורך בהוראה מפורשת בדבר זכות ביקורים בישראל, נוכח עמדתה העקבית של המשיבה, כי תיענה לכל משאלה סבירה. בא-כוח העותר הערים קשיים על המשא-ומתן, והצדדים לא הגיעו לידי הסכם. לא נותר לנו עתה אלא לחזור על ההצעה, בשינוי אחד הנובע מחוות-דעתו של מר גוצלב, שעד להערכה חדשה בהגיע הילדה לגיל 6יקוימו הביקורים והפגישות רק בישראל. .6אנו דוחים את העתירה. בהתחשב בנסיבות לא יהיה צו להוצאות. קטיניםבג"ץ (בית המשפט הגבוה לצדק)חטיפת ילדים (אמנת האג)