המערערים מלינים על מיעוט הפיצוי שנפסק להם. עיקר טענותיהם מכוונות נגד קביעתו של בית המשפט באשר לשכרו של המנוח. לטענתם, יש להעמיד את שכרו של המנוח על שילוש השכר הממוצע במשק.  קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חישוב הפסדי שכר לעתיד אדם שנהרג בתאונת דרכים: השופט א' ריבלין:   1. המנוח, יליד 28.9.1957, נהרג בתאונת דרכים ביום 26.5.1997. הוא הותיר אחריו אלמנה, ילידת 15.2.1964, וחמישה ילדים.   בית המשפט המחוזי העמיד את שכרו של המנוח, נגר במקצועו, על סך של 7,500 ש"ח (נטו). בקביעתו זו קיבל בית המשפט את עמדתם של המערערים כי שכרו עלה על השכר שדווח לרשויות המס. עם זאת, דחה בית המשפט את הטענה כי יש להעמיד את שכרו של המנוח על למעלה משילוש השכר הממוצע במשק. בית המשפט הביא בחשבון הדברים את העובדה ששלושה חודשים לפני מותו נפגע המנוח בתאונת עבודה ושתיים מאצבעותיו נקטעו חלקית. ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי קבעה, לאחר מותו של המנוח, כי בגין התאונה ההיא נותרה למנוח נכות צמיתה בשיעור 9.75%. כן קבע בית המשפט כי יש להעמיד את גיל הפרישה הצפוי של המנוח על 65 שנים, וזאת על אף שבשנתיים שקדמו למותו עבד כנגר עצמאי. הואיל ואלמנתו של המנוח עבדה רק חודשים ספורים במשך 16 שנות נישואיהם נקבע כי אין להביא בחשבון הפיצוי שכר עבודה של האלמנה. בית המשפט הורה לצדדים לחשב לפי נתונים אלה ובהתאם לשיטת הידות את הפיצוי המגיע למערערים בגין הפסדי תמיכה.   פרט לפיצוי שנפסק למערערים בגין הפסדי תמיכה, פסק להם בית המשפט גם פיצוי בסך 83,000 ש"ח בגין אובדן שירותי אב ובן זוג. מהפיצויים שנפסקו למערערים הורה בית המשפט לנכות את גמלאות המוסד לביטוח לאומי שמקבלים ויקבלו המערערים.   2. המערערים מלינים על מיעוט הפיצוי שנפסק להם. עיקר טענותיהם מכוונות נגד קביעתו של בית המשפט באשר לשכרו של המנוח. לטענתם, יש להעמיד את שכרו של המנוח על שילוש השכר הממוצע במשק. כמו כן סבורים המערערים כי שגה בית המשפט המחוזי משלא פסק להם פיצוי בגין אובדן זכויות פנסיה ומשמיעט בפיצוי בגין אובדן שירותי בן זוג.   המשיבות, חברות הביטוח, טוענות, בערעור שכנגד שהגישו, כי בית המשפט הפריז בפיצוי שפסק למערערים. אף הן מלינות על קביעתו של בית המשפט ביחס לשכרו של המשיב, אלא שהן סבורות כי טעה בית המשפט משקבע כי הכנסותיו של המנוח היו גבוהות מההכנסות שדווחו לרשויות המס. המשיבות סבורות כי טעה בית המשפט קמא בניכוי גמלאות המוסד לביטוח לאומי. לטענתן, הואיל והמערערים בחרו לקבל גמלת שאירים ולא גמלת תלויים מהמוסד לביטוח לאומי, והואיל וגמלת התלויים לה זכאים המערערים גבוהה מגמלת השאירים, יש לנכות מהפיצויים שנפסקו למערערים סכום נוסף של 20,000 ש"ח - הוא ההפרש שבין גמלת השאירים לגמלת התלויים. זאת, לאור החובה המוטלת על המערערים להקטין את נזקם. המשיבות מדגישות כי קיים טעם מיוחד לעשות כן במקרה זה כיוון שבעוד שהמוסד לביטוח לאומי יכול לדרוש מהן שיפוי בגין תשלום גמלת השאירים, אין הוא יכול לדרוש שיפוי בגין גמלת התלויים.   3. לאחר שעיינו בטענותיהם של הצדדים באנו לכלל מסקנה כי אין מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. שכרו של המנוח, כפי שנקבע על ידי בית המשפט מגלם הן את הכנסותיו הבלתי מדווחות, והן את עובדת נכותו הקודמת של המנוח, ואין מקום להפחית ממנו או להוסיף עליו. אשר לטענתם של המשיבים לעניין ניכוי גמלאות המוסד לביטוח לאומי, הרי שזו נשענת על הנחה עובדתית לפיה גמלת התלויים גבוהה מגמלת השאירים. הנחה זו מנוגדת לקביעה עובדתית של בית המשפט המחוזי בעניין זה - קביעה, שאין בפיהם של המשיבים כל נימוק שיצדיק התערבות בה. לפיכך, גם דינה של טענה זו להידחות. אין מקום לשנות גם מיתר קביעותיו של בית המשפט המחוזי.   במאמר מוסגר יצוין כי טעות שנפלה בפסק הדין - בקביעתו של בית המשפט המחוזי כי אלמנתו של המנוח תהיה זכאית לשתי ידות שכל אחת מהן מהווה שמינית מהכנסתו של המנוח עד הגיעו לגיל 65 שנים - תוקנה בהסכמת הצדדים. הצדדים אף ערכו את חישוב הפיצוי שנפסק לפי ההנחה, הנכונה, כי גודלן של הידות להן זכאית האלמנה ישתנה בהתאם לשינוי במספר התלויים במנוח עם התבגרות ילדיו. משכך, אין צורך בהתערבותה של ערכאת הערעור גם בעניין זה.   הערעור והערעור שכנגד נדחים, כאמור. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.   ש ו פ ט    השופטת מ' נאור:   אני מסכימה.   ש ו פ ט ת    השופט א' רובינשטיין:   אני מסכים.   ש ו פ ט     הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ריבלין.  מוות בתאונת דרכיםתאונת דרכיםמקרי מוותהפסדי השתכרות