הרשעה על סמך טביעת אצבע

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הרשעה על סמך טביעת אצבע בלבד:

השופט ג' בך:נ
.1המערער הורשע בבית המשפט החוזי בירושלים (כבוד השופט צ' כהן) בעבירה של התפרצות לבית החולים "אלין" בירושלים וגניבה מתוכו ונידון לעונש מאסר. הערעור מופנה כנגד הכרעת הדין בלבד. על-פי מימצאיו של בית המשפט קמא, נכנס הפורץ בשעות הלילה של ה- 13.4.86לתוך בית החולים דרך אחד החלונות שבקיר החיצוני, עבר דרך חדר האוכל למטבח, פרץ את דלת חדר הקירור ואת דלתות המקרר וגנב משם מוצרי בשר שונים. לא נמצאו בתוך חדרי בית החולים סימנים כלשהם, המצביעים על זהותו של הפורץ, אולם בצד החיצוני של שימשת אחד החלונות של חדר האוכל נמצאה טביעת אצבעו של המערער. הייתה זו, למעשה, הראיה המפלילה היחידה, שהוגשה נגד המערער, ועליה ביססה התביעה את האישום.
הסברו של המערער להימצאות טביעת אצבעו על זכוכית אותו חלון היה, כי ביום
שקדם ליום בו בוצעה ההתפרצות טייל בקרבת מקום עם ילדיו הקטינים, כי ילדתו הסתובבה בשטח מסולע הסמוך לחלונות בית החולים, כי לפי בקשת הילדה הלך הוא לאסוף עפרונות מסוג "לורד" שהיו מפוזרים ליד אחד חלונות, כי תוך כדי כך ירד למפלס נמוך יותר ועלה בחזרה, וכי אפשר שנעזר לשם כך בחלון האמור ונגע בו מבחוץ.
בית המשפט גם ביקר במקום, והמערער הדגים לפניו את תנועותיו כנטען על-ידיו, אשר במהלכן עשוי היה, לדבריו, לגעת באותו חלון.
.2השופט קמא קבע בפסק-דינו, כי הסברו של המערער הינו ללא ספק סביר, אך בכל זאת הרשיעו, מהטעם שעדותו לא הייתה אמינה עליו. הוא ביסס את מסקנתו בדבר אי-מהימנותו של המערער על שלוש נקודות, שעליהן עוד ידובר להלן.

לבסוף סיכם השופט את עמדתו כך:ב
"סיכומו וקיצורו של דבר, סבירותה של גירסת הנאשם אינה מועילה כאשר עדותו אינה מהימנה, לא לקבוע על פיה דבר ולא לעורר ספק לטובתו באשר לנסיבות בהן הגיעה טביעת האצבע לחלון".

המערער נמצא אשם, ומכאן הערעור שהוגש לפנינו.
בערעור זה מתעוררת איפוא הסוגיה הבאה:ו מה הדין, כאשר הראיה היחידה נגד הנאשם היא מציאת טביעת אצבעו במקום הפשע, כאשר הנאשם ממציא הסבר לעובדה זו, המתבל כסביר על-ידי בית המשפט, אך כאשר בכל זאת אין הוא עושה רושם אמין בעדותו? .3מהי המשמעות של מציאת טביעת אצבע במקום האירוע? זוהי הוכחה, שבעל הטביעה אכן היה שם. דומה הדבר, למעשה, לעדותו של עד ראייה, המעיד שראה את האדם באותו מקום. ההבדלים בין שני סוגי הראיות הנ"ל הינם בעיקר אלה:נ
א. הזיהוי באמצעות טביעת האצבעות, כאשר המומחה לדבר מגיע למסקנה החלטית כי הטביעה הינה אכן טביעתו של הנאשם הנוגע בדבר, הינו אמין ומשכנע יותר מעדותו של עד הראייה המצוי, אשר לגביו הסיכוי שעדותו מוטעית או כוזבת הינו גבוה יותר.
ב. מצד שני, יתרון העדות המזהה מפי העד החי על הראיה של טביעת האצבע הוא בכך, שהעד המזהה מסוגל למסור פרטים נוספים בדבר נסיבות הימצאותו של החשוד במקום, כגון:ב מועד הנוכחות, אופן התנהגותו של האדם במקום והחברה בה נמצא.
העדרה של הוכחה בדבר נסיבות לוואי אלה הינו בעל משמעות מיוחדת במקרה דנן.

.4הלכה פסוקה היא, כי ניתן להרשיע נאשם בדין, גם כאשר הראיה המפלילה היחידה נגדו הינה הימצאות טביעה אחת או יותר מאצבעותיו או טביעת כף ידו במקום ביצוע העבירה.
אך במה דברים אמורים:ו כאשר אין לנאשם הסבר סביר לעובדה זאת.
מסר הנאשם הסבר, אשר יכול, בצורה מתקבלת על הדעת, להשתלב עם גירסה של חפות מפשע, וגירסתו זו לא הופרכה על-ידי ראיות משכנעות, אזי חוזרים אנו לנקודת ההתחלה הבסיסית של המשפט, בה מוטלת החובה על התביעה להמציא הוכחות, שיש בהן כדי לבסס את האישום נגד הנאשם מעל לכל ספק סביר.
לשון אחר:נ כאשר עולה בידי הנאשם להמציא הסבר סביר לגילוי טביעת אצבעותיו במקום האירוע, קרי לנוכחותו באותו מקום, כי אז אין די בגורמים, כגון התרשמות כללית לא חיובית של בית המשפט מעדותו של הנאשם או אי-יכולתו של הנאשם להוכיח אליבי לגבי מועד ביצוע העבירה, כדי להצדיק מתן פסק-דין מרשיע נגדו.
יובהר ויודגש:ב כאשר מדברים אנו על הסבר סביר להימצאות טביעת האצבע במקום הפשע, הרי אין הכוונה לאפשרות דמיונית רחוק ותיאורטית, אשר אין לשלול אותה לחלוטין, אלא הכוונה היא להסבר, אשר נמסר על-ידי הנאשם או על-ידי עדים מטעמו, ואשר נכונותו מתקבלת על הדעת על רקע יתר העובדות והראיות, שהובאו לפני בית המשפט, ועל-פי ניסיון החיים וכללי השכל הישר.
בספרו של המלומד א' הרנון, דיני ראיות (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי על-שם הרי סאקר, כרך ב, תשל"ז) 324, מתואר כלל זה כדלהלן:ו
"ראיה יחידה כזאת די בה כדי להרשיע, ובלבד שבית המשפט נהג בזהירות. על בית המשפט להשתכנע שטביעת האצבע נוצרה הן במקום המעשה והן בשעה המעשה. נתן הנאשם הסבר סביר למציאת טביעת אצבעותיו במקום העבירה, היינו הסבר המתיישב עם חפותו, הרי ערער בכך את גרסת התביעה; אך לא די שהנאשם יצביע על אפשרות תיאורטית גרידא".
להדגמת יישומה של הלכה זו ראה פסק הדין בע"פ 461/76 [1], בעמ' .728במקרה זה הורשע המערער בבית המשפט המחוזי בהתפרצות לדירה על סמך הראיה היחידה, שטביעת אצבעו נמצאה על גירה שבדירה שנפרצה; אך ערעורו נתקבל, והוא זוכה בבית המשפט העליון בהתחשב בעובדה הבלתי מוכחשת, שהמערער נהג לפעמים להביא סחורות לאותה דירה, ושהיה איפוא הסבר סביר לנוכחותו בדירה ולהימצאות טביעת אצבעותיו בה.
באותה רוח נפסק עוד קודם לכן בע"פ 235/60 [2], פסק-דין שעוד ארחיב את הדיבור עליו בהמשך.

.5אם נחזור עתה למקרה שלפנינו, הרי נמצא את התמונה הבאה:נ
בדונו בהימצאות טביעת האצבע של המערער על זכוכית אחד החלונות של בית החולים ובהסברו של המערער לעובדה זו קובע השופט קמא כלדקמן:ב
"סבירותו של ההסבר אינה מוטלת בספק:ו הנאשם מתגורר בקרבת בית החולים, הוא נוהג לטייל עם ילדיו לפינת החי המרוחקת עשרות מטרים מן החלון, עפרונות לורד נמצאו בשני המפלסים כאשר הוביל לשם את החוקרים, ירידה אל המפלס התחתון ועליה ממנו נעשות בסמוך לקיר החיצוני שבו קבוע החלון".
עינינו הרואות:נ לא זו בלבד שהסברו של המערער נראה בעיני השופט סביר בהחלט, אל שיש להסבר זה תימוכין ביתר העובדות המוכחות, שאינן שנויות במחלוקת. עובדה היא, שהמערער וילדיו גרים בקרבת מקום לבית החולים, והשופט קובע כמימצא, כי המערער נוהג לטייל עם ילדיו לא הרחק מהחלון האמור. באשר לנקודה האחרונה מן הראוי להזכיר, כי גם בא-כוח התביעה, בפני בית המשפט המחוזי, הצהיר לפרוטוקול, שאין התביעה חולקת על כך, כי אכן נוהג המערער לטייל ולשחק באותה פינת חי שבקרבת בית החולים עם ילדיו. זאת ועוד:ב הוכח, באופן אובייקטיבי, כי מונחים עפרונות מסוג "לורד" ליד החלון שבו נמצאו טביעות האצבע.
.6בנסיבות אלה אין בית המשפט רשאי, לדעתי, לבסס את הרשעת הנאשם על הנמקה, שמשמעותה בערך כך:ו
"אמנם אין נגדך ראיה מפלילה זולת טביעת האצבע על החלון, ואמנם ער אני לכך, כי הסברך לעובדה זאת הינו סביר וגם משתלב עם יתר הראיות האובייקטיביות המוכחות, אך בכל זאת ארשיע אותך, מפני שעדותך אינה אמינה עלי".
רושם בלתי חיובי שעושה נאשם מעל דוכן העדים הינו בעל חשיבות, אשר מצליחה התביעה להניח תשתית עובדתית להרשעתו, המבוססת על הוכחות לכאורה מספיקות נגדו; אולם כאשר האפקט של הראיה היחידה המוגשת נגד הנאשם מנוטרל, למעשה, על-ידי הסברו הסביר של הלה, אזי אין ההתרשמות השלילית מהנאשם יכולה לבוא במקום ההוכחות הפוזיטיביות הדרושות למתן פסק-דין מרשיע.
.7המצב היה שונה, לו עלה בידי התביעה להפריך את גירסתו ואת הסברו של המערער. אך דא עקא, ששלושת הנימוקים, שעליהם מבסס בית המשפט את הנמקתו בדבר חוסר אמינותו של המערער, אינם נראים בעיניי, עם כל הכבוד, משכנעים ובעלי משקל כלל ועיקר. אבהיר ואפרט עמדתי זו בקיצור.

.8בראש ובראשונה מדגיש השופט קמא, כי הסברו של המערער היה כבוש, וכי סירב למסור גירסה ולהשיב על שאלות חוקרו עם מעצרו ובעת שתי חקירותיו הראשונות.
הנכון הוא, שהמערער לא הגיב תחילה על שאלות, כאשר נעצר וכאשר נאמר לו, כי הוא חשוד בפריצה לתוך בית החולים ובגניבה מתוכו. באותו שלב טרם ידע, כי טביעת האצבע על החלון היא החשידה אותו, ועל-כן אין זה מפליא, כי המערער, אשר הינו בעל עבר פלילי, יהסס למסור פרטים, אשר יש בהם כדי להצביע על נוכחותו בקרבת מקום הפשע.
אולם כעבור יומיים אחרי מעצרו, בעת הופעתו לפני שופט להארכת המעצר, כבר גילה פרטים מלאים על הסברו האמור, בו דבק אחר כך באופן עקבי.
.9אין הדבר דומה למקרה, בו מועלית גירסה לראשונה בבית המשפט; אולם כאשר המדובר בהמצאת הסבר לגילוי טביעת אצבע במקום האירוע, אזי עשויה אפילו גירסה כבושה שכזאת למנוע את הרשעת הנאשם, בתנאי שתתקבל כהסבר סביר על-פי מובנו של מונח זה כמתואר לעיל.
דוגמה מאלפת לכך ולגישה הזהירה שעליה מצווה בית המשפט, כאשר בא הוא להסתמך על הימצאות טביעת אצבע במקום העבירה בתור ראיה יחידה, מצויה בפסק הדין בע"פ 235/60 [2], שהוזכר בפיסקה 4לעיל. הנאשם באותו משפט הואשם בהתפרצות לתוך תחנת דלק ובגניבה מתוכה. בתוך קיר, שהפריד בין שני חלקי התחנה, היה אשנב מזכוכית, ואותו אשנב נופץ על-ידי הפורץ. על כמה משברי הזכוכית שהיו מפוזרים על הרצפה נמצאו טביעות אצבע של הנאשם, וזו הייתה, למעשה, הראיה היחידה שהוגשה נגדו. בעת החקירה המשטרתית הכחיש הנאשם כל קשר להתפרצות ואף טען, שמעולם לא נכנס לאותה תחנת דלק. רק בעדותו בבית המשפט שינה הנאשם את טעמו, מסר שביקר לעתים באותה תחנה והסביר, כי ייתכן שנגע באותו אשנב תוך כדי רחיצה בכיור שהיה מתחת לאשנב או בעת שתייה מברז המים במקום. השופט המחוזי ערך ביקור בתחנה ונוכח לדעת, שאדם, הרוחץ את ידיו באותו כיור או שותה שם מים, אכן עשוי לנגוע באשנב. עם זאת, הרשיע השופט את הנאשם בהתחשבו בשקריו של הלה בעת חקירתו במשטרה, כאשר ניסה, כאמור, להרחיק עצמו כליל מן המקום.
בית-משפט זה קבע בערעור על פסק-דין זה, מפי השופט לנדוי (כתוארו אז), בין היתר, בעמ' 647, לאמור:
"נראה לי ששקריו של המערער לא הוסיפו משקל לחומר ההוכחות שהובאו נגדו, כי כנגד ההנחה ששיקר מפני תחושת האשמה יש לשקול את ההנחה האחרת שהוא חשש להסתבך בהאשמה על מעשה שלא עשה, ומשום כך שיקר... מציאת טביעת אצבעותיו של המערער במקום הפשע תספיק להרשעת הנאשם אלא אם הוא נותן הסבר למציאת טביעת אצבעותיו במקום, המתיישב עם חפותו מפשע".

מאחר שבית המשפט הגיע למסקנה, כי על סמך הראיות הנ"ל קיימת יותר מאפשרות תיאורטית גרידא, לפיה יכלו טביעות אצבעותיו של המערער להגיע למקום הפשע בדרך כשרה (דרך אשר כאמור נראתה אפשרית גם בעיני השופט של הערכאה הראשונה), הוחלט לקבל את הערעור ולזכות את הנאשם.
הדברים הם בבחינת קל וחומר במקרה שלפנינו, בו לא נתפס המערער בשקר בעניין זה, ובו מסר את הסברו כבר יומיים לאחר מעצרו, בנסיבות כפי שתוארו לעיל.
.10שנית, עומד השופט קמא על סתירה בין הודעותיו של המערער לבין עדותו בבית המשפט בדבר מקום הימצאה של רשת, השייכת לחלון שעליו נמצאו טביעות האצבע. השופט מציין בפסק-דינו, כי "לצורך הענין אין זה מעלה או מוריד אם בשבת 12.4היתה רשת החלון מורמת או חסרה, יען כי הקושי טמון בהבדלי גירסות שהנאשם עצמו מסר אודות מצב הרשת".
לאור העובדה, שהשופט מדגיש כי אין הוא מייחס חשיבות לשאלה, אם הרשת הייתה למעשה מותקנת ביום הקובע לפני החלון האמור, הרי שאין לייחס משקל של ממש לסתירות בנקודה שולית זו.
.11בתור נקודה שלישית לחובת המערער מציין השופט המלומד, כי המערער, אשר טען כי שהה בבית בלילה בו בוצעה הפריצה, לא העיד את אשתו כדי שתתמוך באליבי שלו, ויש בכך כדי להפלילו.

גם נקודה זו אינה בעלת משקל.
ראשית, ברור מהנמקת השופט עצמה, כי אין זה מקרה של אליבי שהופרך, אלא, לכל היותר, של אליבי שהמערער לא הצליח להוכיחו, ובכך בוודאי אין כדי לגרום להרשעה, בהעדר תשתית ראייתית פוזיטיבית לאשמתו של הנאשם. במלים אחרות: אין הנאשם חייב להוכיח אליבי, כאשר אשמתו אינה מוכחת לכאורה.
ושנית, לא הייתה זאת, למעשה, טענת אליבי של ממש, והמערער מן הסתם הבין, כי לא יעלה בידו להוכיח, שפיסית לא יכול היה לבצע את העבירה בשלב כלשהו בליל המקרה בלי שיתר חברי משפחתו ירגישו בכך. עדות שתו לא יכלה, מבחינה מעשית, לתרום תרומה מכרעת לעניין זה.

.12סיכומו של דבר:
משנקבע על-ידי השופט, כי הסברו של המערער להימצאות טביעות אצבעו על זכוכית חלון של בית החולים הינו סביר ונתמך על-ידי ראיות נוספות, הרי אין בשלושת
הנימוקים הנ"ל, לא בכל אחד לחוד ולא במשקלם המצטבר, כדי להוות תשתית, אשר מבחינה הגיונית או משפטית תצדיק מתן פסק-דין מרשיע נגד המערער.
.13לאחר שעיינתי בינתיים בחוות-דעתו של חברי הנכבד, השופט בייסקי, הרי רואה אני צורך להוסיף מלים מספר, כדי להבהיר נוספות את עמדתי בדבר הסוגיה המשפטית בה עסקינן.
כותב חברי הנכבד: "סיכומו של דבר: הסבר סביר צריך שיהא גם אמין". לפרופוזיציה גורפת כזו אינני יכול, עם כל הכבוד, להסכים. אם משתכנע בית המשפט, שגירסת הנאשם היא לא רק סבירה אלא גם אמינה ונכונה, כי אז בוודאי יזכה את הנאשם ללא היסוס, ושאלת הזיכוי מפאת הספק או מחוסר ראיות מספיקות בלבד לא תתעורר כלל. אולם דעתי היא, כי כאש הימצאות טביעת האצבע היא הראיה היחידה נגד הנאשם, והוא נותן לכך הסבר סביר, אזי יש לזכותו, גם אם בית המשפט לא יוכל לקבוע, כי הסברו הוא נכון ואמין. די לשם כך, שהסברו לא הופרך על-ידי מכלול הראיות האחרות, או שבית המשפט לא יקבע כדין מימצא ודאי בדבר אי-אמינות ההסבר, שכן גם במקרה כזה נשארת התביעה ללא תשתית ראייתית מספקת לביסוס האישום. גם חברי הנכבד מציין בחוות-דעתו, כי ספק סביר בעניין האמינות מספיק לצורך הזיכוי. אם כך, אזי אין, לדעתי, מקום לקביעה ההחלטית, שההסבר "צריך שיהא גם אמין".
כדי להמחיש זאת שוב ביחס למקרה שלפנינו: כשלעצמי, אינני מוכן לקבוע כלל ועיקר, שהסברו של המערער הינו אמין ושהיווה אמת לאמיתה. אולם משנקבע על-ידי השופט קמא, ובצדק, שההסבר של המערער היה סביר, ומשלא היה מקום לקביעה ודאית, כי ההסבר אינו נכון ואינו אמיתי, אשר-על-כן מתבקשת המסקנה, כי האשמה לא הוכחה.
.14אשר-על-כן, אם דעתי תישמע, יש לקבל את הערעור, לבטל את פסק-דינו של בית המשפט המחוזי וזכות את המערער מהעבירה בה הורשע.
השופט מ' בייסקי: רואה אני צורך להבהיר עמדתי לגבי מסקנה המתחייבת במקרה שהראיה היחידה נגד נאשם מושתתת על מציאת טביעת אצבעו במקום המעשה, כאשר הנאשם מביא לפני בית המשפט הסבר, לאו דווקא תיאורטי, כיצד אמורה הייתה להגיע לאותו מקום טביעת אצבעו, אך אין ההסבר, גם אם סביר הוא לכאורה, זוכה לאמונו של בית המשפט.
אמנם מציין חברי המכובד, השופט בך, כי "הכוונה היא להסבר, אשר נמסר על-ידי הנאשם או על-ידי עדים מטעמו, ואשר נכונותו מתקבלת על הדעת על רקע יתר העובדות והראיות, שהובאו לפני בית המשפט, ועל-פי ניסיון החיים וכללי השכל הישר"; אך חושש
אני, פן יתפרשו יתר הדברים והדוגמאות שבחוות-דעתו של חברי כמחייבות את המסקנה, ששוב אין חשיבות, אם ההסבר הניתן זוכה לאמונו של בית המשפט, ודי בכך שהוא סביר. חשש לפירוש כזה עולה, בעיקר, מהאמור בפיסקה 6מחוות-דעת חברי המכובד ומהפסוק השני של פיסקה 4ממנה.
בהקשר זה מבקש אני לחדד את הדברים ולומר: הבר לא סביר מטבע הדברים משמיט את הקרקע מהניסיון לסתור את העובדה של מציאת טביעת האצבע במקום הפשע. אך גם הסבר, אשר לכאורה סביר הוא, לא בהכרח הינו נכון במציאות, והדבר תלוי עדיין בשאלה, אם אותו הסבר הוא גם אמין. הסבירות והאמינות אינן היינו הך ולא בהכרח צועדות ביחד, הגם שהאמינות עשויה להיות פונקציה למבחן הסבירות. ואין צורך לתת דוגמאות, כי ניתן לבדות הסבר סביר לכאורה (ולאו דווקא תיאורטי), אך מבחינת האמינות אינו עומד במבחן. לא מכבר אמרנו בע"פ 16/82 [3], בעמ' 316:
"וכשם שלא די באפשרות תיאורטית גרידא, ודאי שלא די בהסבר כושל, מפוקפק או לא אמין. רק הסבר מתקבל על הדעת, או המותיר לפחות ספק סביר, עשוי להיות בו כדי לערער החזקה העובדתית. ולעניין זה יש להבדיל הבדל היטב בין 'הסבר מסופק', לו טוען הסניגור המלומד, לבין ספק סביר. הסבר מסופק או מפוקפק מטבעו אינו אמין ולמאומה לא יצלח; שלא כן הסבר, המותיר בלב השופט ספק סביר, העשוי לפעול לטובת הנאשם" (הדגשה שלי - מ' ב').
ואכן באותו מקרה דחינו את הסברו של הנאשם, שלכאורה היה סביר, כיצד הגיעו טביעות אצבעותיו לתא הנהג של המשאית, משום שהסבר זה לא זכה לאמונה של הערכאה הראשונה.
בדומה לכך נדחה הסברו של המערער בע"פ 161/77 [4], בעמ' 330, מחמת העדר אמון, שהוא מבחן בו חייב לעמוד גם הסבר סביר. אומר בית המשפט:
"במשפטים שכאלה וללא ראיות ברורות היה בית-משפט קמא רשאי לדחות את גרסת המערער כי היה בבית המתלונן לפני קרות השוד וכי שתי טביעות האצבעות... באו ממקור זה".
חברי הזכיר את זיכויו של המערער בע"פ 161/77 [4] בהתחשב בהסבר שנתן, כי נהג לפעמים להביא סחורות לדירה בה נמצאה טביעת אצבעותיו. לא מן המותר יהא לציין, כי דווקא במקרה זה ההכרעה נפלה על-פי האמון שהיה מקום לבחון את גירסת המערער; על כך מלמדים דברי בית המשפט:
"אמנם כלל ידוע הוא שאין דרכנו להתערב בהחלטת השופט המלומד
להאמין או לא להאמין לעדים, אך כאן היה בין נימוקיו של השופט לאמון שנתן
לגירסת המתלונן נימוק אחד שאינו יכול לעמוד במבחן הביקורת...".
ראה עוד: ע"פ 206/75, המ' 301/75 [5], בעמ' 348; ע"פ 275/74 [6]; ע"פ 612/76 [7], בעמ' .369
סיכומו של דבר: הסבר סביר צריך שיהא גם אמין.
ואכן, במקרה דנן מצאה הערכאה הראשונה, כי "סבירותו של ההסבר אינה מוטלת בספק". אלא מאי? בהעבירו את ההסבר במבחן האמינות פירט השופט המכובד קמא את שיקוליו, מדוע אותו הסבר, שהינו סביר לכאורה, אינו אמין בנסיבות המקרה. בהקשר זה מקובל עלי ניתוחו של חברי, השופט בך, כי הנימוקים שפורטו אינם פוגעים בהכרח באמינות ההסבר שנמצא סביר, וככל שהנסיבות עוררו ספקות כשלהם מבחינת האמינות, פועל הספק לטובת המערער.
על יסוד נימוק זה מצטרף אני למסקנתו של חברי המכובד, כי יש לקבל את הערעור.
השופט מ' אלון: מצטרף אני למסקנה, אליה הגיעו חבריי הנכבדים, כי יש לקבל את הערעור, ומשאיר אני, לעת מצוא, את הבעת דעתי באשר לחילוקי הדעות שעלו בדברי חבריי הנכבדים.

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט בך.

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון