הרשעה על סמך עדות שותף לעבירה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הרשעה על סמך עדות שותף לעבירה: השופט מ. בן-דרור: 1. שני המערערים הובאו לדין והורשעו בעבירות של רצח בכוונה תחילה, חטיפה לשם רצח וקשירת קשר לביצוע פשע. בעקבות הרשעה זו נדונו שני המערערים למאסר עולם על העבירה הראשונה וכן נגזרו עליהם חמש שנות מאסר (בצורה חופפת לעונש הנ"ל) בגין שתי העבירות הנוספות הנ"ל. הערעור נסב על הרשעתם של המערערים ולטענתם ידם לא היתה כלל בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום. כמו בבית-משפט קמא כן גם לפנינו חזרו ודבקו בטענת "במקום אחר הייתי". 2. הרשעתם של שני המערערים התבססה, בראש וראשונה, על עדותו של תאופיק סביחאת. אדם זה, יחד עם חמשה אחרים (ובהם שני המערערים), נטל חלק בביצוע העבירות הנ"ל ואת אשר העיד בבית-המשפט - מידיעתו ומעורבותו האישית סיפר. אין תימה שהמערערים ניסו לשכנע את בית משפט קמא שמכזב הוא ואין להאמין לו כלל. עתה, שנתנו השופטים של בית המשפט המחוזי אמון בדבריו מבקשת באת כוחם לתקוף עדות זו בטענות שונות ולקעקע את היסודות שעליהם מושתתת הרשעתם של המערערים. תחילה חובה עלינו לציין שהכרעת הדין של בית משפט קמא השתרעה על פני 78 עמודי דפוס. יריעה רחבה זו נפרשה דווקא משום שבית משפט קמא לא ביקש לעשות את מלאכתו קלה, אלא טרח ויגע, יגיעה מרובה, לפרט ולהסביר, לאחר חקירה ודרישה, את עמדתו לגבי העדים שהופיעו לפניו במשפט זה. מן הראוי שאביא כמה מדבריו לגבי עדותו של תאופיק סביחאת בהכרעת הדין, שבה נאמר: "... טוען תאופיק, כי לאור הנסיבות הוא לא ראה אפשרות להציל את המוכתר ממוות. מובן שנסיונו של תאופיק להעמיד עצמו כ"צדיק" היחידי בין הרשעים שביקשו להמית את המוכתר יכול להיות גם הגנה כוזבת, טבעית ושיגרתית של אדם על עצמו: "עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו" (איוב ב' ד'). גם אם אין אנו בטוחים בכך שתאופיק העיד את האמת כולה באשר לחלקו הוא בפרשת הריגת המוכתר, אין עובדה זו כשלעצמה סותרת את הרושם הכללי שלנו שבאשר לחלקם של אחרים בפרשה זו, כולל הנאשמים, הוא העיד אמת. רשאי בית-המשפט לנסות ולבור את התבן מן הבר בבואו לשקול מהימנותה של עדות והיינו: לחלק את העדות באופן שבית-המשפט יקבל כמהימן חלק מן הדברים, וידחה יתרתם, כמובן אם ישנו הסבר הגיוני ומתקבל על הדעת לחלוקה כזו (ע"פ 71/76 פ"ד ל' (819 ,813 (2; והשווה: ע"פ 334/74 פ"ד כ"ט (30 ,29 (2. וראה גם ע"פ 44/81 פ"ד ל"ו (524 ,505 (1). יצוין שלא היו סתירות מהותיות בין גירסתו של תאופיק בהודעותיו במשטרה ובין עדותו לפנינו, וזאת גם כנראה הסיבה שהסניגור המלומד לא הציג לפני בית-המשפט את הודעותיו או אמרותיו של תאופיק במשטרה. במהלך חקירתו את תאופיק הציע לנו הסניגור לראות סתירות בכמה מדבריו של תאופיק, אך לדעתנו מדובר בענינים שוליים שספק אם בכלל ניתן לכנותם סתירות ... לסיכום פרק זה אנו מביעים דעתנו והתרשמותנו שעדותו של תאופיק, בהתיחסה לנאשמים, מהימנת, ללא סתירות מהותיות ונראית סבירה ומתקבלת על הדעת". 3. בהסתמכו, בעיקר, על עדותו של תאופיק סביחאת הנ"ל, ועל ראיות אחרות מטעם התביעה, הרשיע בית-המשפט את שני המערערים ובסיכום הכרעת-הדין קובעים השופטים הנכבדים את הדברים הבאים: "סוף דבר: ההוכחות שבגינן יוחסו העברות לנאשמים נמצאו מהימנות עלינו. דחינו את טענות האליבי של הנאשמים כבלתי מוכחות והתרשמנו שעדויות הנאשמים בלתי מהימנות. לא האמנו למירב עדויות ההגנה. גירסת התביעה באשר לעובדות מהן עולות העברות שיוחסו לנאשמים הוכחה מעל לכל ספק סביר. מן העובדות כפי שהוכחו מוכח שהנאשמים ג'מאל ויוסף קשרו קשר ביחד עם אחרים בערב ה- 1.2.83לחטוף, לכלוא ולרצוח את המוכתר (המנוח X אניס אל-אמור). בהתאם למתוכנן, כאמר, חטפו שותפיהם של הנאשמים, בהסכמתם ובשליחותם של הנאשמים ביום 2.2.83את המוכתר הנ"ל וכלאו אותו במערה בשטחו של נביל (אחד מן השותפים לקשר ולחטיפה). בצהרי ה- 2.2.83הופיע הנאשם ג'מאל ליד המערה שבה היה כלוא המוכתר והציע שהמוכתר יועבר לאתר אחר ותכנן את העברת המוכתר למקום זה. הנאשמים ג'מאל ויוסף אחראים לפעולותיהם של חוטפי המוכתר על אף שבאופן פיזי הם לא בצעו את החטיפה. זאת אומרים אנו הן על פי ס' 26(3) לחוק העונשין תשל"ז והן על פי ס' 28של חוק זה. שותף לקשר פלילי אחראי בדיני העונשין לכל מה שאחד משותפיו עשוי לעשות לקידום המטרה המשותפת ולכל מה שנובע ולו גם אינצידנטלית מן הבצוע כאחת האפשרויות הטבעיות (ע"פ 129/54 גולדשטיין פד"י י. 505, .516ע"פ 196/75 בן-שושן פד"י ל(3) 215, 218- .220ע"פ 556/80 חסן מוחמד עלי פד"י ל"ז(3) 169, 179). לפיכך יש להרשיע את הנאשמים בעברה של חטיפה לשם רצח לפי סעיף 372לחוק העונשין תשל"ז- 1977בעברה של קשר לבצוע פשע לפי סעיף 499לחוק זה. הנאשם ג'מאל היה המתכנן והמפקד על קטילתו של המוכתר. הוא אשר פקד על הכנת הקבר למוכתר ואף איתר את מקום הרצח והקבר וסייע בחפירת הקבר. הנאשם ג'מאל הוא אשר כרך סביב צוארו של המוכתר את הכפיה והחל בחניקת המוכתר תוך שהוא מפילו ארצה. בהמשך לכך המיתו הנאשם ג'מאל ושותפיו סברי ונביל את המוכתר תוך שהם חונקים אותו בכפיה. במעשיו, כאמור, מלא הנאשם ג'מאל את כל האלמנטים של עברת הרצח בכוונה תחילה. הנאשם ג'מאל החליט לרצוח את המוכתר, בצע פעולות הכנה לכך תוך שהוא מתכוון לגרום בכוונה תחילה למותו של המוכתר. הנאשם המית את המוכתר בדם קר בלי שקדמה התגרות כלשהי מצד המוכתר, בתכוף למעשה, בנסיבות שבהן יכול היה הנאשם ג'מאל לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו ולאחר שהכין את עצמו, כאמור, להמית את המוכתר והכין אף את מכשיר הרצח - את הכפיה. שוכנענו מעל לכל ספק שהנאשם 1ג'מאל דרוויש X רצח בכוונה תחילה את המוכתר X אניס אל אמור ויש להרשיעו בעברה של רצח על פי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין תשל"ז- .1977הנאשם יוסף, כאמור, שתף פעולה בתכנון חטיפת המוכתר בכוונה לרצחו. בהמשך ב- 2.2.83בשעות הערב הוביל הנאשם יוסף ביחד עם שותפו לעבירה - X - את המוכתר מן המערה אל אתר הרצח והקבורה. הנאשם יוסף גרם לכך שהמוכתר יגיע למקום הרצח, בכך שהוא החזיק בידו כלי נשק תת מקלע, כנראה, מסוג קרל גוסטב וסייע בהעברת המוכתר למקום הרצח. בעת שהוצא המוכתר להורג על-ידי הנאשם ג'מאל בעזרת נביל וסברי נכח הנאשם יוסף במקום כשבידו הנשק, להבטחת הרצח, או להרתעת התנגדות הקרבן (המוכתר). בשותפותו לתכנון חטיפת המוכתר ורציחתו ובהובלת המוכתר לאתר הרצח תוך שמוש בנשק ובנוכחות במקום הרצח כשנשק בידו לאבטחת הרצח או להרתעת המנוח נחשב הנאשם יוסף כשותף לעברה של רצח המוכתר בכוונה תחילה לפי ס' 300(א)(2) לחוק העונשין תשל"ז- .1977הנאשם יוסף הפך להיות שותף לרצח המוכתר, על אף שבאופן פיזי הוא לא נטל חלק בקטילת המוכתר, בהסתמך על הסעיפים 26(2) + (3) + (4) + 28לחוק העונשין תשל"ז-1977". אם הבאנו את סיכומו של בית המשפט קמא, הרי זה משום שלא מצאנו, כי יש טעם והצדקה לחזור ולציין את הדברים הרבים והמפורטים שטרחו וציינו השופטים הנכבדים בהכרעת-דינם. הערה זו מתייחסת הן לעדי התביעה והן לעדי ההגנה, אשר לגביהם הרחיבה באת-כוח המערערים את הדיבור, ביצאה מן ההנחה - הנכונה - שבסופו של דבר גורלו של ערעור זה (כמו גורלו של המשפט בבית המשפט קמא) יוכרע בשאלות של מהימנות העדים ובקביעת המימצאים העובדתיים על-פי הכרעה זו. 4. לא מצאנו נימוק כלשהו, שיצדיק התערבות מצדנו באמון שרחש בית המשפט קמא לעדותו של X הנ"ל. הוא הדין לגבי יתר העדים, בין אלה שבית המשפט האמין לדבריהם ובין אלה שלא רחש אמון לסיפורם. שוב ושוב נדרש בית-משפט זה להזכיר את דבר קיומו של סעיף 53לפקודת הראיות [נוסח חדש], תל"א- 1971(הדן ב"משקלה של עדות"), הקובע, כי "ערכה של עדות שבעל-פה ומהימנותם של עדים הם ענין של בית-המשפט להחליט בו על פי התנהגותם של העדים, נסיבות הענין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט". וההלכה הפסוקה חוזרת ומדגישה את תפקידו של בית המשפט השומע ורואה את העדים, להבדיל מתפקידה של ערכאת הערעורים, שאין בידה הכלים החיוניים האלה. ואלה דבריו של חברי הנכבד, הנשיא שמגר, בע"פ 316/85 [1], בעמ' 573, שהבהירו סוגיה זו פעם נוספת, לאמור: "כמקובל עלינו, יש משקל רב להתרשמותה של הערכאה הראשונה, אשר שומעת את העד ויכולה להסיק מסקנות מהתנהגותו על דוכן העדים ומתוך אופן מסירת העדות, לרבות תגובתו בעת החקירה הנגדית. כפי שציינו בע"פ 406/78, בעמ' 436-437: ... ענין האמון אותו יש לתת בעד פלוני הוא כמעט לחלוטין ענינם של השופטים השומעים את עדותו, הצופים בהתנהגותו והמתרשמים באופן בלתי אמצעי מתגובותיו, תנועותיו הבעת פניו ואופן דיבורו;הסתכלות כאמור, המשולבת עם הבחינה ההשוואתית הזהירה של תוכן הדברים ושקילתם במסגרת מכלול הנתונים ההוכחתיים שלפני בית-המשפט היא הדרך בה מתגבשת מסקנתם של השופטים אם אמת או שקר בפיו של העד (השווה ע"פ 312/67 דניאל מרדכי נ' היועץ המשפט בעמ' 71)'". 5. פסק-דינו המפורט מאד של בית המשפט קמא אף נותן תשובות מניחות את הדעת, אם לא מלאות, לכל השאלות שחזרה והקשתה באת-כוח המערערים. לגבי המקרה שלפנינו טובים הם הדברים שציין השופט ד' לוין בע"פ 281/82, בעמ' 684, לאמור: "הלכה היא מאת בית-משפט זה, שדרגת הערעור אינה מתערבת, בדרך כלל, בקביעת המימצאים העובדתיים, שנקבעו על-ידי בית המשפט בדרגה הראשונה, שגבה את הראיות והתרשם מהעדים, אלא אם כן הוכחה טעות בולטת בשיקוליו או פגם אחר, היורד לשורשו של עניין. על אחת כמה וכמה ראויים הדברים להיאמר, כאשר פסק הדין של הדרגה הראשונה מושתת, במידה רבה, על מידת המהימנות שייחס בית המשפט לעדים שהתייצבו לפניו, וכאשר לא פטר עצמו בדברים כלליים בניתוח העובדות אלא צלל למעמקי הראיות, בחן ובדק את הדברים ביסודיות, עשה ככל האפשר לבור את האמת המזדקרת ממכלול הדברים ולתת ביטוי לחקירתו-דרישתו ובדיקתו מעל דפי פסק הדין (ראה: ע"פ 71/76; ע"פ 228/54; ע"פ 179/63; ע"פ 210/81)". וכן ראה לאחרונה: ע"פ 387/83, 399, בעמ' 202. כאמור, חשף וגילה בית המשפט קמא בהכרעת-דינו - ובהרחבה ניכרת - את כל שיקוליו שהביאוהו להכריע בשאלת האמון כלפי דבריהם של העדים השונים. שיקולים אלה עומדים יפה, אם לא למעלה מזה, במבחן, ולא מצאנו נימוק כלשהו שיצדיק התערבות מצדנו בקביעותיו ובהכרעותיו של בית המשפט קמא. 6. בבקשם לתקוף, אם לא לפסול, את עדותו של X, הצביעו המערערים על כך שעד זה היה מפקד באש"ף, ולפיכך עובדה זו צריכה לפגוע במשקלה של עדותו. ההלכה היא, כפי שהובהרה, על-ידי חברי המכובד, הנשיא שמגר, בע"פ 406/78, 409, 419, 475, 515 בעמ' 43, לאמור: "לאור הטענות המרובות המפנות לעברו ואופיו של טלל גם לא מן המותר להזכיר כי העובדה שהעד הוא בעל עבר פלילי או כי הוא שותף לעבירה או מעורב בדבר עבירה, אינה פוסלת עדותו ואינה שוללת ממנה כשלעצמה כל משקל. כמובן שיש באלו כדי להכתיב זהירות כפולה ומכופלת בעת בחינת העדות, אך אין בכך כדי למנוע הסתמכות על דבריו של העד, אם בית-המשפט מגיע לכלל מסקנה כי אמת בפיו. סברה אחרת היתה פוסלת מראש עדותו של כל שותף לעבירה; אגב, הנימוק ההגיוני היחיד אשר עשוי היה להצדיק גישה מרחיקת לכת כזאת דומה לזה שהיה מונח ביסודו של הכלל אשר פסל בימים עברו גם את עדותו של הנאשם במשפטו הוא, אך תפיסה זו חלפה ואיננה עוד (השווה ע"פ 500/77 עומרי נ' מדינת ישראל, בעמ' 695, וראה גם סעיף 2לפקודת הראיות)". אין צורך לומר, שבית המשפט קמא היה ער לעובדה זו ובחן אף אותה לכל צדדיה והיבטיה. עניין זה - כמו עניינים אחרים עליהם הצביעו המערערים - נבדק על-ידי בית המשפט קמא ונשקל היטב על-ידיו. כמו בית המשפט קמא כן גם אנו בדעה, שאין כל קשר ונגיעה לעובדה הנ"ל ולמשקלה של עדותו של X במשפט זה. 7. כבר הבאנו לעיל את דבריו של בית המשפט קמא לגבי טענות האליבי של המערערים, טענות שנדחו כבלתי מוכחות, ובית המשפט קמא לא היה מוכן - כאמור לתת אמון בדברי המערערים ועדיהם בנקודה זו. בסוגיה חשובה זו בולטת ומזדקרת העובדה, שעדה מסוימת, אילנה גרשגורן, לא הוזמנה להעיד. על-פי גירסת אחד המערערים הוא ביקר אצלה, בזמן הרלוואנטי לאירועים המפורטים בכתב האישום, וביקור זה מחזק את טענת האליבי שהעלה במשפט ותומך בה. אומר על כך בית המשפט קמא: "זאת ועוד. הנאשם יוסף נמנע מלהזמין את הגב' אילנה כעדת הגנה. עדה זו יכולה היתה, אולי, לאשר לפחות באופן חלקי את האליבי של הנאשם יוסף. כמו כן, לכאורה, היתה זו צריכה להיות עדות של אדם זר לנאשם יוסף ולכן עדות שיותר בטוח לסמוך עליה. הנה ראה זה פלא דווקא עדה זו לא הוזמנה כלל להעיד. הלכה פסוקה היא שהימנעות מהזמנה לעדות של עד הגנה אשר לפי תכתיב השכל הישר עשוי היה לתרום לגילוי האמת יוצרת הנחה שדבריו היו פועלים לחיזוק הגירסה המפלילה בה דוגלת התביעה (ע"פ 112/52 פ"ד ז' 251, 254; ע"פ 531/80 פ"ד ל"ו(3) 589, 596; ע"פ 437/82 פ"ד ל"ז(2) 85, 97, 98)". קביעתו של בית המשפט קמא מתבססת על ציטוט דבריה של השופטת (כתוארה אז) בן-פורת בע"פ 437/82. אפשר להשלים ולציין, כי ההלכה הנ"ל כוחה יפה גם במשפט אזרחי. בע"א 240/77 בעמ' 705, מציינת השופטת (כתוארה אז) בן-פורת לאמור: "על הכלל שאי-הבאתו של עד רלבנטי יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו, עמד בית-משפט זה בע"פ 112/52 בע' 254 מפי השופט זוסמן (כתארו אז), ובע"א 373/54, מול האותיות ב-ג, גם הוא מפי השופט זוסמן". אף כאן חזרנו ובדקנו את מימצאיו של בית המשפט קמא, לגבי טענות האליבי, כמו לגבי עדויות האחרות שבתיק, ולא מצאנו נימוק כלשהו, שיצדיק התערבות מצדנו. 8. לא מצאנו, שבתיק זה היה מקום לעורר שאלות נוספות, ובוודאי אין לנו צורך להתייחס אליהן, אפילו ניתנה למערערים הזדמנות מלאה להעלותן. בדרך מקוצרת נסתפק איפוא להזכיר שתיים מהן. האחת, זו הנוגעת לקבלת אימרותיהם של שני משתתפים אחרים בביצוע מעשי העבירה הנ"ל. בית המשפט קמא השיב על טענות אלה בהכרעת-דינו, בה נאמר: "התובעת עו"ד גב' בורישנסקי עתרה לביהמ"ש להשתמש בסמכותו על פי סעיף 10א'(א') לפקודת הראיות (נוסח חדש) ולהורות על קבילותם של אמרותיהם של סברי ונביל במהלך החקירות שהתנהלו לגביהם. (הכונה למוצגים ת/1-ת/10וכן ת/20ות/24). אין למעשה מחלוקת על כך שנתמלאו כל התנאים לקבילות מסמכים כאלה כראיות במשפט של הנאשמים שבפנינו: מתן האמרות על ידי נביל וסברי הוכח (הם הודו במתן האמרות אף כי טענו כי נתנו את האמרות תחת לחץ וכפיה). נביל וסברי, כאמור, היו עדים במשפט ונתנה לצדדם ההזדמנות לחקרם. אין גם כל ספק שתוכן האמרות הנ"ל שונה באורח מהותי מעדותם של סברי ונביל בבית המשפט (בפנינו). עוד יש להדגיש שהעובדה שסברי ונביל על פי אמרותיהם היו שותפים לעברות של הנאשמים, איננה רלבנטית כלל לשאלת קבילותן של האמרות כראיה במשפטם של הנאשמים. סעיף 10א' לפקודת הראיות קובע סימן היכר אחד לגבי זהותו של מי שאימרתו יכולה להפוך לראיה קבילה בהליך פלילי: סעיף 10א'(א)(2) לפקודה קובע, כי תנאי הוא לענין זה שנותן האימרה הוא עד במשפט וניתנה לצדדים הזדמנות לחקרו. מעמדו של פלוני כעד במשפט איננו מושפע מזיקתו לעבירה, שנדונה בבית המשפט, ממעורבותו בה או משותפותו למעשיהם של אלו העומדים לדין. שותפותו של העד לעבירה איננה גורעת ממעמדו הדיוני כעד במשפט ואין ללמוד מהוראותיו של סעיף 10א' כאילו בא סעיף זה להוציא מכלל תחולתו את אלה המעורבים או השותפים לעבירה (ע"פ 777/80 + 266/81 בינאשוילי פד"י ל"ז(2) 452, 470ע"פ 501/81 + 610/81אברהם אבו חצירה ואח' פד"י ל"ו (4) 141, 150)". בהכרעת הדין מפרטים השופטים פרט היטב את העדויות השונות וכן מצביעים על השיקולים השונים, שהביאו אותם לקבלת האמרות הנ"ל. בסעיף 26להכרעת הדין קובעים השופטים לאמור: "לסיכום הדיון בשאלה אם יש לסמוך את ממצאינו, בהכרעת דין זו, על אמרותיהם של נביל וסברי ולהעדיפן על עדותם בפנינו, הגענו למסקנה שאין ליתן אמון בגירסתם של נביל וסברי כפי שהובעה בעדותם בפנינו. מצד שני, מתוך נסיבות מתן האמרות, תוכנן, הממצאים בשטח, הגיון הדברים ואותות האמת, הכל כפי שפירטנו לעיל בפיסקאות האחרונות, נראה לנו שהאמרות של נביל וסברי המוליכות להרשעת הנאשמים ברצח המוכתר, מעמידות גירסה מהימנה התומכת בגירסת התביעה להרשעת הנאשמים ברצח המוכתר". בית המשפט קמא בחן כראוי את השאלה, אם ניתן להביא להרשעת המערערים על-פי חומר הראיות שלפניו, לאור הוראות סעיף 54א לפקודת ראיות [נוסח חדש]. X היה שותף לעבירה, מכאן שמוטל היה על בית המשפט לברר, אם יש בחומר הראיות "דבר לחיזוקה" של עדותו של X. תמימי דעים אנו עם בית המשפט קמא, שבתיק זה נמצא ונתגלה חומר למכביר, שיש בו די כדי להוות גם "סיוע", ובהכרעת הדין פורטו תשע עובדות ובהן - כאמור - אימרותיהם של שני השותפים הנוספים הנ"ל. בצדק העירו השופטים, שלא רק "דבר לחיזוקה" של עדותו של X נמצא בתיק, אלא הרבה מעבר לכך. הוא שאמרנו: לא היה מקום להתייחס בהרחבה לנקודה זו. 9. הוא הדין לגבי הטענה, שחלק מן האמרות הנ"ל לא נגבו בהתאם להוראות החוק הירדני, כפי שהיה בתוקף בשומרון בעת שנחקרו סברי ונביל. טענה זו מיותרת לחלוטין הייתה, משום שבבית המשפט קמא נתקבלו חלק מהאמרות הנ"ל בהסכמת בא-כוחם הקודם של המערערים. אותן אמרות שנתקבלו - ואף על כך אין מחלוקת - די היה בהן כדי לאשר את עדותו של X ולהוות את "החיזוק", הדרוש בתיק זה, ביחד עם החומר הנוסף שאין ענינו לכאן. מסביר בית המשפט קמא בהכרעת-דינו: "האמרה ת/1 (של סברי) נגבתה על ידי העד התובע כב' שופט השלום בג'נין מר פאוזי מוחמד גז (להלן: ,השופט - החוקר'). כמוה נגבתה האמרה ת/7מנביל על ידי השופט החוקר וכן נערכה האמרה ת/24 דו"ח ההובלה וההצבעה בעקבות הובלת נביל את חוקריו על-ידי השופט החוקר. הסנגור המלומד הודיע לבית המשפט שלגבי ת/1 אין לו התנגדות כנ"ל משום שהיא נגבתה כפי שהיתה צריכה להיות נגבית (ישיבה מ- 14.2.84 עמ' 13). יש להניח שזו גם דעתו של הסנגור המלומד באשר לאמרות ת/7ות/24. מכל מקום בודאי שטענתו של הסנגור שהאמרות של סברי ונביל אינן קבילות משום שהן נוגדות את החוק הירדני איננה תופסת באשר לאמרות ת/1, ת/7 ות/24 שנגבו על ידי השופט החוקר. באמרות אלה מאשרים סברי ונביל את גירסתו של X המרשיעה את הנאשמים במלואה ואין למעשה כל תוספת מהותית באמרות האחרות שלהם שהוגשו לבית המשפט. כך שגם לו סברנו שאמרות אחרות של סברי ונביל אינן קבילות (ואנחנו איננו סוברים כך) עדיין וגם לפי טענתו המחמירה של הסניגור ניתן היה לקבל לפי סעיף 10א'(א) לפקודת הראיות את אמרותיהם של נביל וסברי (ת/1, ת/7ו-ת/24) כראיות קבילות במשפט נגד הנאשמים". אף כאן המשיך בית המשפט קמא והראה לדעת בהכרעת-דינו, כי גם מהבחינה המשפטית הטענה אינה טענה. אלא שלצורך ענייננו לא מצאנו, שיש מקום והצדקה בתיק זה להרחיב את הדיבור בנקודה זו, שהרי על-פי העובדות (כפי שנקבעו על-ידי בית המשפט קמא) השאלה אינה מתעוררת כלל. 10. לאור כל האמור לעיל יש לדחות את הערעור. הנשיא מ' שמגר: אני מסכים. השופטת ש' נתניהו: אני מסכימה. הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט בן-דרור.משפט פליליעדותהרשעהדיוןשותפים לעבירה