התובע טוען כי במהלך עבודתו כנהג אוטובוס בשירות אגד הוא נהג באוטובוס בקו 343 היוצא מעכו ועובר דרך שפרעם לכיוון נצרת. עת הגיע האוטובוס ליציאה הדרומית מהעיר שפרעם נזרקו לעברו אבנים אשר חדרו דרך הדלת הקדמית ופגעו בתובע וגרמו לו פגיעות גוף. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זריקת אבנים על אוטובוס: המדובר בתביעת פיצויים בגין נזקי גוף אשר נגרמו לתובע, לטענתו, בעקבות תאונה שארעה ביום 2.10.00, עת עבד בשירות מעבידתו הנתבעת מס' 1. הצדדים לא הגיעו לעמק השווה במחלוקת הנ"ל. התובע העיד בעצמו ולא הביא עדים. מטעם הנתבעות העיד קצין ביטחון ארצי, מר שאול הונה. הצדדים הגישו סיכומים בכתב לבקשתם והתיק הובא לפניי להכרעה. התובע טוען כי ביום 2.10.00 בסמוך לשעה 13.30, במהלך עבודתו כנהג אוטובוס בשירות הנתבעת מספר 1, הוא נהג באוטובוס בקו 343 היוצא מעכו ועובר דרך שפרעם לכיוון נצרת. עת הגיע האוטובוס ליציאה הדרומית מהעיר שפרעם נזרקו לעברו אבנים אשר חדרו דרך הדלת הקדמית ופגעו בתובע וגרמו לו פגיעות גוף. זריקת האבנים נעשתה על ידי "מתפרעים" במסגרת המהומות שנודעו לאחר מכן בשם "אירועי אוקטובר 2000". התובע טוען כי מעבידו התרשל כלפיו ועל כן יש לחייבו בתשלום פיצויים. אבהיר כי עילת התביעה היחידה העומדת להכרעה הינה עוולת הרשלנות. טענה שנוגעת ל"תאונת דרכים" על פי חוק הפלת"ד אינה עומדת יותר על הפרק. שתי הערות מקדימות בטרם אבחן את יסודותיה של עוולת הרשלנות. הערה ראשונה הינה שהנטל להוכיח את הזכאות לפיצויים על פי דיני הנזיקין מוטל על שכמו של התובע בהתאם למאזן ההסתברויות. הערה שנייה הינה שיש לבחון את מכלול נסיבות האירוע הנטענות תוך שימת דגש על מועד ההתרחשות הספציפי ולא בדיעבד ובהתאם לתמונה הכוללת שהתפתחה במרוצת ימי המהומות שאירעו בחודש 10/00. עוולת הרשלנות מורכבת משלושה יסודות מצטברים: קיום חובת זהירות על שני היבטיה (חובת זהירות מושגית וחובת זהירות קונקרטית), הפרת חובת הזהירות וכן גרימת נזק כתוצאה מאותה הפרה (סוגיית הקשר הסיבתי). בכל הקשור לקיום חובת זהירות מושגית בין עובד למעביד הרי חובה זו קיימת באופן עקרוני כפי שנפסק לא פעם בפסיקת בית המשפט העליון. בכל הקשור לחובת הזהירות הקונקרטית הרי השאלה המתבקשת הינה האם הנתבעת מספר 1 באופן ספציפי חבה חובת זהירות כלפי התובע באופן ספציפי וזאת על רקע הנסיבות הספציפיות של אירוע התאונה. במקרה שבפנינו ניתן להשיב על כך באופן חיובי שכן על המעביד של התובע לצפות מראש אפשרות שמתפרעים אשר חסמו כבישים במספר ישובים באזור יזרקו אבנים אל עבר האוטובוס אשר יעבור במקום בו הם נמצאים. השאלה הבאה הינה האם הנתבעת, כמעבידתו של התובע, הפרה את חובת הזהירות הנ"ל? שאלה זו נבחנת מנקודת מבט של "האדם הסביר" או ליתר דיוק "המעביד הסביר". השאלה הינה האם המעביד נהג על פי סטנדרט ההתנהגות הסביר המצופה ממנו בנסיבות העניין או שמא לא נקט בכל האמצעים הסבירים על מנת לקיים את חובת הזהירות שלו כלפי עובדו. ויודגש, לא נדרש מהמעביד לנקוט באמצעי זהירות אבסולוטיים אלא באמצעי זהירות סבירים. סטנדרט זה של ההתנהגות הסבירה נבחן על רקע מכלול נסיבות האירוע נשוא הדיון. הפסיקה אף קבעה כי לא מדובר בבחינה "בתנאי מעבדה" או "בחכמה לאחר מעשה" (ראו לעניין זה:ע"א 5604/94 חמאד נגד מדינת ישראל, פ"ד נ"ח (2) עמוד 498). בעוד שהתובע טוען כי המדובר במהומות חמורות שהתרחשו בכפרים הערביים כולל באותו כביש בו נהג התובע באוטובוס במסגרת עבודתו ולמרות שמדובר בסיכון ממשי ומוחשי, טוענות הנתבעות כי המדובר בתחילת המהומות שלאחר מכן התפתחו באופן חמור במיוחד וכי באותו יום של ארוע התאונה נהגו הנתבעות בהתאם להוראות משטרת ישראל מבלי שהיתה ידיעה ו/או הנחיה אשר מחייבת מתן הוראה שלא להסיע אוטובוסים בכבישים אשר עוברים בכפרים הערביים. כאן ראוי להדגיש כי הנטל הינו על התובע להוכיח כי האמצעים שבהם נקט המעביד לא מגיעים לכדי "אמצעים סבירים" ואשר מצדיקים את הקביעה המשפטית שהמעביד הפר את חובת הזהירות כלפי עובדו. בעניין זה מסתמך התובע על עדותו וכן על דברים שפורסמו ברבים לרבות ציטוטים מתוך דו"ח וועדת אור. כאן יש להדגיש כי התובע לא הוכיח ואף לא עשה ניסיון ממשי להביא ראיות לבית המשפט על מנת לעמוד בנטל הדרוש במשפט אזרחי כי בבוקר של יום 2.10.00 היו אירועים שהצדיקו איסור על נסיעת אוטובוס ביציאה הדרומית של העיר שפרעם. בעדותו בבית המשפט דיבר התובע על הרגשה של קיום תסיסה (חקירתו הנגדית של התובע בעמוד 5 לפרוטוקול שורה 21). ההסתמכות של התובע בקביעתו ובסיכומיו על "אווירת הסיכון הכללית" כפי שהצטיירה בכלי התקשורת וכפי שקיבלה ביטוי לאחר מכן בדו"ח וועדת אור, הסתמכות זו אינה עונה על הנטל הדרוש במשפט אזרחי להוכיח עובדות שמהן ניתן להסיק שהמעביד הפר את חובת הזהירות כלפיו ולא נקט באמצעים הסבירים הנדרשים נכון לאותו יום של אירוע התאונה. מנגד עד ההגנה מר שאול הונה, שהוא קצין בטחון ארצי של אגד, מסר עדות (שנראית סבירה ומקובלת) לפיה באותו יום של האירוע לא הייתה כל הודעה מטעם המשטרה על התרחשויות באזור נסיעת קו 343 וגם לא הייתה כל בקשה המופנית אל איש הביטחון של אגד לשנות את מסלול נסיעת האוטובוס בו נהג התובע. מר הונה הבהיר כי אגד פועלת על פי הנחיית המשטרה לאורך כל השנים בכל האזורים שבהם יש, לעיתים, סיכונים ( בדומה לגדה המערבית ו/או מזרח ירושלים) וכך היא עשתה גם ביום האירוע נשוא הדיון. מהאמור לעיל הגעתי למסקנה כי הנתבעת 1, מעבידתו של התובע, לא הפרה את חובת הזהירות כלפי התובע וכי האמצעים שנקטה בהם ביום האירוע הנ"ל אינם חורגים מהאמצעים הסבירים הנדרשים ממנה. התובע לא הצליח להוכיח כי התנהגות הנתבעת 1 מהווה סטייה מההתנהגות הסבירה הנדרשת. אשר על כן, אני קובע בזאת כי התובע לא הצליח להוכיח כי הנתבעת התרשלה כלפיו ועל כן דין תביעתו להדחות. אני דוחה את התביעה ומחייב את התובע לשלם לנתבעות באמצעות בא כוחן שכ"ט בסך 3,000 ₪. זריקת אבניםאוטובוס