קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חניית נכה באזור פריקה וטעינה: 1. לפני ערעור על פסק דין שניתן ביום 6/3/12 בבית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב (כב' השופט הימן) בחע"מ 00/02/9291101, 00/09/7141916 ו- 00/05/6119217. 2. המערער, בעל תו נכה, הורשע בשלוש עבירות חניה במקום המסומן בתמרור פריקה וטעינה והוטל עליו קנס מקור על סך 250 ₪ לכל עבירה. הערעור הוא הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין. 3. הסוגיה שמעלה המערער היא משפטית במהותה. השאלה היא: האם זכאי נכה בעל תו חניה עפ"י חוק חניה לנכים, תשנ"ד - 1993 (להלן: "החוק") לחנות במקום המיועד לפריקה וטעינה? או כפי שהגדיר זאת כב' השופט הימן בהכרעת הדין, ענייננו ביחס שבין האיסור על חניה שלא לצרכי פריקה וטעינה במקומות המוקצים לכך, לבין ההוראות המקלות על חניה של נושאי תו נכה. 4. כב' השופט הימן בהכרעת דין מנומקת ומקיפה, קבע כממצאים עובדתיים את הנתונים הבאים: א) המערער - הנאשם עמד בדרישת סעיף 2 (א) לחוק חניה לנכים, תשנ"ד - 1993 (להלן: "החוק", כאשר חיפש מקומות קרובים המותרים בחניה, לרבות חניות המיוחדות לנכים, אך אלו היו תפוסים זאת למעט בהודעת קנס אחת, שם היה ניתן לחנות במקום סמוך על המדרכה. ב) ביחס להודעת קנס נוספת, שם טען הנאשם, כי התמרור הגביל את הפריקה והטעינה עד לשעה 18:00 והודעת הקנס ניתנה ב- 18:05, קיבל כב' השופט את דברי המפקח ולפיה כאשר ניתן הדו"ח, היתה העצירה במקום מוגבלת לפריקה וטעינה בלבד. 5. המסגרת הנורמטיבית: א) סעיף 2 (א) לחוק חניה לנכים קובע: "(א) נכה רשאי להחנות את רכבו הנושא תג נכה (להלן - הרכב), במקום שאין החניה מותרת בו אם התקיימו כל אלה: (1) בסמוך למקום האמור, אין מקום חניה מוסדר לנכים או שהוא לא היה פנוי בזמן החניה; (2) בסמוך למקום האמור לא מצוי מקום אחר שהחניה בו מותרת או שהוא לא היה פנוי בזמן החניה; (3) החניה נעשית באופן שאין בה סיכון לעוברי דרך ואין היא מונעת מעבר חופשי להולכי רגל, לעגלות ילדים או לעגלות נכים; (4) החניה אינה גורמת להפרעה ממשית לתנועה. (ב) הוראות סעיף קטן (א) יחולו גם על אדם המתלווה אל הנכה והנוהג עבורו ברכב, אלא אם כן תג הנכה ניתן לנכה בהתאם להוראות סעיף 1ב". כפי שקבע בית המשפט העליון ברע"פ 604/10 עו"ד לביא יעקב נ' מד"י , מטרתו העיקרית של חוק חנייה לנכים הוא לאפשר נגישות מלאה לציבור הנכים לכל מקום אשר הם חפצים להגיע אליו ברכבם, ואת עקרון הנגישות של ציבור הנכים יש ליישם ברוח שנקבעה בסעיפים 1 - 2 לחוק שיוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות תשנ"ח - 1998 אשר קובעים כדלקמן: "1. זכויותיהם של אנשים עם מוגבלות ומחויבותה של החברה בישראל לזכויות אלה, מושתתות על ההכרה בעקרון השוויון, על ההכרה בערך האדם שנברא בצלם ועל עקרון כבוד הבריות. .2 חוק זה מטרתו להגן על כבודו וחירותו של אדם עם מוגבלות, ולעגן את זכותו להשתתפות שוויונית ופעילה בחברה בכל תחומי החיים, וכן לתת מענה הולם לצרכיו המיוחדים באופן שיאפשר לו לחיות את חייו בעצמאות מרבית, בפרטיות ובכבוד, תוך מיצוי מלוא יכולתו". זכות זו של ציבור הנכים אינה זכות מוחלטת והיא יחסית ככל זכות ואינטרס, חשוב ככל שיהיה. סעיפים 2 ו-3 לחוק חנייה לנכים מבטאים איזון בין ההגנה על זכותו של נכה לחנייה נגישה לבין האינטרס הציבורי שבשמירה על הסדר הציבורי בכבישים ובמדרכות ולפיכך קבע סעיף 2 לחוק חנייה לנכים תנאים מצטברים שרק בהתקיימם רשאי נכה לחנות את רכבו במקום שאין החניה מותרת בו. ב) סעיף 3 לחוק החניה לנכים מציין מקרים בהם לא יחול ההיתר שבסעיף 2 לחוק. כך למשל לא ניתן להתיר חניה בתוך צומת, בתוך מעבר חציה, בתוך תחום תחנת מוניות, בתחום שני מטרים מברז כיבוי ועוד. אין חולק על כך, שסעיף 3 לא כלל איסור ספציפי על חניה במקום המיועד לפריקה וטעינה ויש לבחון, האם במקרה דנן, אכן מתקיים התנאי בסעיף 2 (א) (4) לחוק וכי החניה לא גרמה להפרעה ממשית לתנועה. 6. כב' השופט הימן בפסק דינו ערך הבחנה בין שני סוגי מגבלות החניה לנכים, כדלקמן: א) הגבלות מנדטוריות - האוסרות באופן מוחלט חניה באותם מקומות, גם אם מדובר בנושאי תו נכה. (חניה בצומת, מעבר חניה, נתיבי תחבורה ציבורית ועוד) - הגבלות הכלולות בסעיף 3 לחוק. ב) הגבלות הכפופות לנסיבות המקום והשעה - הגבלות הכלולות בסעיף 2 לחוק. נכה המבקש לחנות במקום האסור ברגיל לחניה, צריך לדאוג לכך, שסמוך לאותו מקום, אין מקום חניה מוסדר לנכים או שהוא לא היה פנוי בזמן החניה (סעיף 2 (א) (1) לחוק), שבסמוך אין מקום אחר שבו חניה מותרת או שלא היה פנוי בזמן החניה (סעיף 2 (א) (2) לחוק, כי אין בחניה סיכון לעוברי דרך והיא לא מונעת מעבר חופשי להולכי רגל, עגלת ילדים או עגלות נכים. (סעיף 2 (א) (3) לחוק) וכי החניה אינה גורמת להפרעה ממשית לתנועה (סעיף 2 (א) (4) לחוק). ג) סעיף 3 לחוק לא קובע, כי חניה במקום המיועד לפריקה וטעינה היא בגדר האיסור המוחלט ולפיכך, נבחן נושא החנית הנכה במקום המיועד לפריקה וטעינה, עפ"י הוראות סעיף 2 לחוק. וליתר דיוק - רלוונטית לענייננו הוראת סעיף 2 (א) (4) לחוק, המאפשרת לנכה לחנות כאשר "החניה אינה גורמת להפרעה ממשית לתנועה". 7. פסק דינו של בית משפט קמא: א) כב' השופט הימן קבע, כי: "הפרעה" היא: שיבוש בדרגה כלשהי, של היכולת לעשות שימוש רגיל ומקובל במרחב שאליו מתייחסת אותה הגבלה. "ממשית" - ההפרעה צריכה להיות בדרגה כזו, הגורמת לשיבוש קשה בשימוש הרגיל. עד כמה "ממשית" היא ההפרעה, היא עניין שיש לבחון בנסיבותיו הקונקרטיות של כל מקרה. עוד נקבע, כי קנה המידה המשמש בבחינת קיומה של הפרעה ממשית הוא אובייקטיבי, ואינו תלוי במחשבתו הפרטית של נושא התג החונה, בידיעתו או בכוונתו. עוד קבע, כי "עניינו בהפרעה, העלולה לארע בכל אחד מן הרגעים שבהם נמשכת החניה, עד לסופה. זוהי איפוא הפרעה פוטנציאלית, שגם אם לא התממשה בפועל הרי היא אסורה". כב' השופט קבע, כי יש צורך בשלושה תנאים מצטברים: "הפרעה", "ממשית", "לתנועה", שרק בהתקיימם במצטבר, לא תחול המגבלה שבסעיף 2 (א) (4) לחוק. ב) נקבע, כי יש לבחון, האם מתקיים סיכוי סביר לכך שכלי רכב המבקש לפרוק או לטעון במקום המוקצה לכך לא יוכל לעשות כן, בשל כך מי שאינו מורשה, חונה שם. בעל תג הנכה הוא זה שיצטרך להוכיח, כי לא היו כך פני הדברים במקרה הספציפי - נטל שאינו פשוט. (כב' השופט הפנה לעניין זה לרע"פ 7156/03 פוקס נ' מדינת ישראל ורע"פ 8586/10 גור נ' עיריית באר שבע . באשר לנסיבות המקרה: קבע כב' השופט, כי בכל אחד מהמקרים הנדונים חנה הנאשם במקומות המיועדים לפריקה וטעינה לפרקי זמן ממושכים והוא לא הוכיח, כי חנייתו לא גרמה להפרעה ממשית ועל כן יש להרשיעו. 8. תמצית טענות המערער: א) המערער טוען, כי טעה בית המשפט כאשר קבע, שמדובר ב"הפרעה ממשית" כיוון שחניה במקום מוסדר לעולם לא יכולה להיות הפרעה ממשית אלא לכל היותר היא עלולה להפריע לבעל זכות חניה האחר (הפורק והטוען) לחנות. המחוקק היה ער לכך שחניה במקום מוסדר לא יכולה להיות הפרעה ממשית ולכן לא החיל בענייננו את אותו דין החל על מי שחונה בתחנת אוטובוס או בתחנת מוניות. המערער מציין, כי סעיף 3 לחוק חניה לנכים כולל רשימה סגורה של מקרים ולא כולל חניה במקום המיועד לפריקה וטעינה ויש בכך בכדי להשליך לענייננו. ב) המערער טוען, כי טעה בית המשפט כאשר קבע, שהפוטנציאל להפרעה מהווה "הפרעה ממשית". ג) המערער טוען, כי טעה בית המשפט כאשר קבע שהוא לא עמד בתנאים של חיפוש חניה חליפי ביחס לאחת מהודעות הקנס, שכן, גם עמידה על מדרכה היא אסורה ולא ניתן היה לטעון, כי היתה חניה על מדרכה בקרבת מקום, שבה יכל לחנות. עוד טען ביחס להודעת קנס אחרת שבה נטען, כי התמרור אוסר חניה עד השעה 15:00 ואילו הדו"ח ניתן לאחר מכן, אזי בנסיבות העניין בית משפט היה צריך לזכות את המערער מחמת הספק. 9. המשיבה נסמכת על פסק דינו המנומק של בית משפט קמא ומבקשת לדחות את הערעור. 10. לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים הגעתי למסקנה ולפיה יש לדחות את הערעור הגם שלחלק ממסקנותיו המשפטיות של כב' השופט הימן הנכבד אינני מסכימה ואבהיר: א) נדרשתי לסוגיה דומה לפני זמן לא רב, וביום 16/4/12 נתתי פסק דין בעפ"א 10829-03-12 איתן גולדמן נ' מדינת ישראל (להלן: "פס"ד גולדמן"). באותו מקרה, קיבלתי את ערעורו של הנאשם, אשר הורשע בכך שהעמיד / החנה רכבו במקום אסור על פי תמרור "אין חניה" או "אין עצירה" פרט לפריקה וטעינה. גם באותו מקרה קבע כב' השופט הימן, כי עצם העובדה שקיימת הפרעה פוטנציאלית לתנועה, די בה כדי לקבוע שהיתה הפרעה על פי דרישות החוק. (באותו מקרה לא נקבעה קביעה לגבי "הפרעה ממשית" ובית משפט הסתפק בפוטנציאל להפרעה בלבד). בעניין גולדמן הדגיש ב"כ המערער, כי הוא מודע לכך שלא ניתן לקבל טיעון ולפיו יותר לנכה לחנות ללא מגבלת זמן במקום שמיועד לפריקה וטעינה, אלא טען, כי יש לערוך איזון אינטרסים ולפיכך, אם נכה צריך לחנות למספר דקות לאירוע מוגדר קצר, יש לאפשר לו לעשות כן גם במקום שמיועד לפריקה וטעינה, גם אם הוא אינו "פורק" או "טוען" במובן המילולי של מונחים אלו. באותו מקרה, הפניתי לסעיף 1 לתקנות התעבורה תשכ"א - 1961 אשר הגדיר "חניה" כ"העמדת רכב לזמן כלשהו, שלא לשם העלאת אנשים או הורדתם או טעינת מטען או פריקתו מיד", כן הפניתי להלכת בית המשפט העליון בע"פ 2949/94 צבי לוין נ' מדינת ישראל פ"ד מח (4) 545 שם הודגש, כי תכלית התמרור היא לאפשר העמדת רכב לצורך פריקה וטעינה, מיד וללא הפסקות, מקום שהעמדת רכב אסורה לצורך אחר. באותו עניין אף ציינתי את העובדה (אשר לא שנויה במחלוקת) ולפיה פקחי המשיבה נוהגים שלא לתת דו"ח בגין עצירה במקום המיועד לפריקה וטעינה מיד כאשר הרכב חונה באותו מקום, אלא ממתינים פרק זמן קצר של כ-10 דקות בטרם ניתן הדו"ח. הפניתי גם לפסק דין אשר ניתן בעפ"א 30238-11-10 עמוס רון נ' עיריית תל אביב, שם זוכה המערער אשר היה נכה בעל תו חניה, כאשר הוא חנה במקום המיועד לפריקה וטעינה לכל היותר כ-15 דקות. בפסק הדין בעניין גולדמן, לא היה מדובר בחניה במקום המיועד לפריקה וטעינה לפרק זמן ארוך אלא לדקות ספורות בלבד ובנסיבות אלו, לא סברתי כי יש לנהוג עם המערער בעל תג הנכה באופן חמור יותר מהאופן שנוהגים בו פקחי המשיבה כלפי אנשים שאינם נכים, ולפיכך הערעור התקבל והמערער זוכה. קבעתי באותו עניין, כי עצם העובדה שרכב מועמד על ידי הנכה במקום המיועד לפריקה וטעינה, מעידה על כך שיכולה להיות הפרעה לתנועה אך אין מדובר בהכרח בהפרעה ממשית. כאשר מסתמכים רק על פוטנציאל הפרעה ומשלא הוכח וגם לא נטען כי היתה הפרעה ממשית לתנועה, אזי לא התקיימו תנאי סעיף 2 (א) (4) לחוק אשר מחייבים "הפרעה ממשית". ב) כפי שציין כב' השופט הימן בפסק דינו, פסיקת בתי המשפט השונים אינה חד משמעית. כך למשל בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים בתיק 6747/11 מדינת ישראל נגד אביזוהר רחל זיכה את הנאשמת מחמת הספק, שכן סבר כי קיימת אי בהירות בשאלת היחס בין חוק חניית נכים לבין תמרור האוסר חניה במקום המיועד לפריקה וטעינה וסבר, כי לאור סעיפים 34 יט, 34 (ה), 34 כב (ב) ו- 34 כא, יש לזכות מחמת הספק. עוד ציין, כי לטעמו לשון חוק חניית נכים גורמת לנהג סביר להבין, כי תנאי חניית רכב נכה חלים על כל מקום בו החנייה לא מותרת כולל אזורי פריקה וטעינה כל עוד התמלאו כל התנאים בהתאם לחוק חניית נכים. כמו כן צוינה החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים ברחובות מיום 22/2/11 בחע"מ 39633-06-10 עיריית רחובות נ' אברהם אסולין שם זוכה הנאשם אשר חנה במקום שבו היה תמרור אשר אסר חניה למעט פריקה וטעינה באמצעות חניית משאיות. כב' השופט הימן הזכיר בהחלטתו, בין היתר, פסיקה נוספת של בתי המשפט המקומיים והמחוזי בנושא. ג) כאמור, כפי שקבעתי כבר בפסק הדין בעניין גולדמן, לא מקובל עלי כי עצם העובדה שנכה חונה מספר דקות במקום המיועד לפריקה וטעינה, יש בה משום "הפרעה ממשית" לתנועה רק מעצם הפוטנציאל, וזאת כאשר מתקיימים התנאים הנוספים הנדרשים בסעיף 2 לחוק. כאשר החוק דורש "הפרעה ממשית" ולא רק "הפרעה", אין להסתפק בפוטנציאל ההפרעה בלבד. לא מצופה מהפקח להמתין במקום שבו ניתן הדו"ח למשך מספר שעות, על מנת שיוכל להוכיח כי היה מדובר ב"הפרעה ממשית לתנועה", ודרישה שכזו תהיה בלתי סבירה, אך לאור הנסיבות אותן תיארתי, ולפיהן הפקחים ככלל בעיריית תל אביב רושמים הודעות קנס לרכב אשר חונה במקום בו ניתן לחנות רק לצורכי פריקה וטעינה, לא בדקה הראשונה שבה חונה הרכב אלא רק בחלוף כ- 10 דקות, אזי בפרק זמן שכזה,ניתן בהחלט לדעת, אם היתה הפרעה ממשית מצד רכבו של החונה ולא רק פוטנציאל להפרעה. ד) בענייננו קיבל בית המשפט את גרסת המשיבה ולפיה הנאשם חנה בכל אחד מהמקרים פרקי זמן ממושכים. במקרה אחד נטען, כי מול המקום שבו חנה היתה מדרכה רחבה שהוא יכל לחנות שם על פי חוק החנייה לנכים. המערער טען בפני, כי לו היה חונה באותו מקום, אזי היה עובר על הוראות חוק חנייה לנכים אלא שעל פי סעיף 2 (א) (3) לחוק ניתן לחנות על המדרכה ובלבד שמתקיימים כל תנאי סעיף 2 (א) (3) ולא ניתן לקבל את הטענה הכללית ולפיה אסור לנכה לחנות על מדרכה רחבה. לגבי הודעת קנס נוספת - לא קיבל בית המשפט את טענת המערער ולפיה, הקנס ניתן לו בשעה שבה מותר היה לחנות באותו מקום. עסקינן בממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות אליהם הגיע בית המשפט אשר שמע ישירות את העדים ואין מקום להתערב במסקנות שאלו. לפיכך, יש לצאת מנקודת מוצא ולפיה מדובר עובדתית במקרים שבהם החנייה במקום המיועד לפריקה וטעינה היתה לפרקי זמן ממושכים. כאשר מדובר בחנייה בפרקי זמן ממושכים במקום המיועד לפריקה וטעינה, קל יותר להוכיח שהיה מדובר ב"הפרעה ממשית" לתנועה ולא להסתפק רק בטיעון ולפיו היה מדובר בפוטנציאל להפרעה ממשית לתנועה. אינני סבורה, שיש מקום להפוך את הנטל ולהטיל על הנאשם את החובה להוכיח, כי החנייה במקום שבו חנה לא היוותה הפרעה ממשית לתנועה וזאת על בסיס פוטנציאל ההפרעה, בעצם העובדה שהוא חנה במקום המיועד לפריקה וטעינה. אין סיבה להפוך את הנטל דווקא במקרה הזה. כאשר הפקח רושם את הודעת הקנס, אזי כשם שהוא יכול להוסיף הערה ולפיה הוא המתין כ- 10 דקות בטרם נתן את הדו"ח, כך הוא יכול להוסיף הערה ולפיה כל מקומות החנייה במקומות הקרובים היו תפוסים, וכך ניתן יהיה להוכיח בנקל כי חניית הנכה במקום המיועד לפריקה וטעינה היתה "הפרעה ממשית" לתנועה ולא רק בגדר "פוטנציאל הפרעה", או למשל, כאשר מצלמים את הרכב שבגינו ניתנת הודעת הקנס וכוללים הצילום בהודעת הקנס, ניתן לצרף במקרים האפשריים, צילום נוסף של כלי הרכב החונים בקרבת מקום - צילום ממנו ניתן להתרשם ישירות, כי מקומות החנייה הסמוכים היו מלאים. באופן זה תוכח "הפרעה ממשית" ואין סיבה להסתפק בפוטנציאל להפרעה, כאשר המחוקק קבע כדרישה שהחניה תהווה הפרעה ממשית לתנועה. לא מדובר בנטל כבד אשר יוטל על פקחי המשיבה, אלא בנטל שקל ביותר להרימו. נראה לי, כי יהיה זה מרחיק לכת לקבוע כי כל חנייה של נכה במקום שבו אסורה חנייה אלא רק לצרכי פריקה וטעינה, למשך מספר דקות ספורות, מהווה לכשעצמה "הפרעה ממשית" לתנועה רק מכוח אותו פוטנציאל ההפרעה. בהחלט יתכן מצב שבו רכב הנכה חונה במקום המותר לפריקה וטעינה בלבד, אך סמוך לכך קיימות חניות פנויות למכביר, והרכב שירצה לפרוק או לטעון יוכל בקלות יתרה למצוא מקום חנייה חלופי אשר לא יפריע כלל לתנועה. במקרה שכזה - אין מדובר ב"הפרעה ממשית לתנועה" גם אם קיים פוטנציאל להפרעה. ה) במקרה דנן, משאין חולק על כך, שהחנייה לא היתה למשך מספר דקות אלא לפרקי זמן ממושכים, ומשלא הוכח, כי היו בקרבת מקום מקומות חנייה פנויים (המערער אישר בבית משפט קמא, כי לא היו מקומות חנייה חלופיים פנויים בקרבת מקום), ולאור העדויות שנשמעו בבית משפט קמא, ניתן היה בהחלט להגיע למסקנה העובדתית ולפיה מדובר ב"הפרעה ממשית לתנועה", מסקנה המחייבת הרשעתו של המערער כפי שנעשה בפועל. ו) אינני סבורה, כי מדובר בהוראת חוק לא ברורה. הוראת החוק היא ברורה לטעמי. עצם העובדה שתמרור האוסר פריקה וטעינה לא נכלל בסעיף 3 לחוק מובילה אותנו לבחון את נסיבות המקרה על פי הקריטריונים שנקבעו בסעיף 2 לחוק. כך נעשה בפועל ואין כאן ספק אשר צריך להוביל לזיכוי מחמת הספק. נכון שבפסיקה קיימות גישות שונות ועדיין לא הוכרעה כל הסוגיה בשאלת היחס שבין איסור חניה במקום המיועד לפריקה וטעינה ובין הוראות חוק הנכים, אך המחלוקת בפסיקה אינה במהותה לגבי עצם השאלה - אם מותר לנכה לחנות במקום המיועד לפריקה וטעינה בכל מצב, אלא באילו תנאים מותר לו לחנות על פי דרישות סעיף 2 לחוק. קיימת מחלוקת אם יש להסתפק בפוטנציאל ההפרעה על מנת לענות לקריטריון של "הפרעה ממשית" על פי סעיף 2 (א) (4) לחוק או שמא יש להוכיח "הפרעה ממשית" (ועל מי מוטל נטל ההוכחה), אך לגבי עצם הטענה ולפיה אסור לנכה לחנות בכל מצב, בחנייה במקום המיועד לפריקה וטעינה אין מחלוקת בפסיקה. (גם הערת כב' השופט ג'ובראן ברע"פ 604/10 עו"ד יעקב לביא נ' מדינת ישראל בסוף ההחלטה מתייחסת לתשתית עובדתית ולכך שיש לבחון גם אם התקיימו הדרישות עפ"י חוק החניה לנכים עובדתית, בטרם בוחנים את היחס שבין תמרור טעינה ופריקה לבין חוק חנייה לנכים). 11. לסיכום: א) אני סבורה, כי במקרה דנן, לא התקיימו הוראות סעיף 2 לחוק החנייה לנכים וכי המערער חנה באופן אשר היווה בפועל "הפרעה ממשית" לתנועה, ועל כן יש להשאיר את הרשעתו על כנה. ממילא אין מקום להתערב בגזר הדין. (אשר הטיל קנס מקור על המערער). נכותתאונת דרכים בזמן פריקה וטעינהחניית נכים / תו נכהחניה