ניצולי שואה מאיטליה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זכויות ניצולי שואה מאיטליה / פיצויים לניצולי שואה מאיטליה: העוררת נולדה בשנת 1920 ברומא בירת איטליה שם עברה עליה תקופת הרדיפות ואין חולק, כדבריה, כי היא ומשפחתה חיו חיי סתר בשטח כבוש. העוררת עלתה ארצה בנובמבר 1948 ורכשה אזרחות ישראלית מכוח חוק השבות ועד אז היתה בעלת נתינות איטלקית. לטענתה, עם עלייתה לישראל איבדה נתינותה האיטלקית. היא הגישה תביעה לפי חוק נכי רדיפות הנאצים תשי"ז- 1957 (להלן חוק הרדיפות) וסורבה מן הטעם כי בהיותה נתינה איטלקית לא היתה זכאות לתבוע פיצויים מממשלת גרמניה מאחר ולא מתמלא לגביה תנאי הסף של היעדר נתינות או פליטות הקבוע בסעיף 160 לחוק הפיצויים הגרמני, ועל כן אינה מוגדרת כ"נכה" לפי חוק הרדיפות (סעיף 1) ומוחרגת מתחולתו. השאלות השנויות במחלוקת: עובדתית - לטענת המשיבה העובדה שלעוררת היתה נתינות איטלקית בתקופת הרדיפות מלמדת שהמשיכה להחזיק בסטטוס שלה גם במועד הקובע - 1.10.53. משפטית - פרשנות סעיפי החוק הרלוונטיים המצוטטים להלן. אין חולק כי אלמלא המחלוקת בשאלות הכרוכות בנתינות הזרה, היתה העוררת זכאית לתגמולים לפי חוק הרדיפות. 2. סעיפי החוק הרלוונטיים סעיף 1(א) לחוק הרדיפות: "(א) בחוק זה - "נכה" - אדם שלקה בנכות מחמת מחלה, החמרת מחלה או חבלה, ואשר אילולא "אדם שלקה בנכות מחמת מחלה, החמרת מחלה או חבלה, ואשר אילולא הנאמר בהסכם (הסכם השילומים - ר.ג) בין מדינת ישראל לבין הרפובליקה הפדראלית של גרמניה מיום...10 בספטמבר 1952 ובמכתב מס' 1א' שבו, היה זכאי בגלל נכותו לתגמול, קיצבה או פיצוי אחר מאת הרפובליקה הפדראלית של גרמניה." סעיף 160 לחוק הפיצויים הגרמני) (BEG) כתרגומו בפסק דין עזריאל זמרי ו"ע 1311/00 להלן פס"ד זמרי): 160 "פיצוי לחסרי נתינות ולפליטים במשמעות אמנת ג'נבה (1) הנרדף, שהיה חסר נתינות או פליט עלפי אמנת ג'נבה מיום ה-28.7.1951 ביום שנכנס החוק לתוקפו, ובגין הנזק שנגרם לו אינו זוכה לסעד שוטף על ידי מדינה כלשהי או ארגון בין-מדיני, או לא נסעד באמצעות הסדר כספי, זכאי לפיצויים בגין נזק לגוף ובריאות ובגין נזק לחירות. (2) הזכאות לפי פסקה 1 נזקפת גם לנרדף שכחסר נתינות או כפליט ברוח אמנת ג'נבה רכש לעצמו אזרחות חדשה בתום הרדיפות." העולה מלשון הסעיפים הוא כי תנאי סף לנרדף התובע תגמול לפי חוק הרדיפות היא זכאותו לקבלת תגמול מגרמניה אלמלא הסכם השילומים, ולפי סעיף 160 הנ"ל, חוסר נתינות/פליטות מהווה דרישת סף לקבלת פיצוי מגרמניה. עיקר טענות הצדדים 3. לגישת העוררת תכליתו של סעיף 160 הנ"ל היא למנוע כפל תגמול ועל כן על מנת לשלול מאזרח ישראלי הכרה כנכה לפי חוק הרדיפות נדרשים שני תנאים מצטברים: א. קיומה של נתינות זרה בתקופת הרדיפות; ב. הנתינות הזרה מקנה לניצול זכאות חלופית אפקטיבית לתגמולים בגין נרדפותו. פרשנות זו של סעיף 160 מתחייבת מעקרון השוויון בין קבוצות הנרדפים אשר נרדפו בשל יהדותם ללא הבדל אזרחותם, וכדברי ביהמ"ש המחוזי בע"א (ת-א) 3054/03 כליפה רועה נ' הרשות המוסמכת, : "על רקע מושכלות אלה קשה מאד להצדיק את ההבחנה בין הנרדפים השונים. הרשות המנהלית אינה רשאית להפלות בהפעלת סמכויותיה בין מי שלא קיים ביניהם שוני רלוונטי." (סעיף 16 לפסה"ד). ב"כ העוררת מציין בנימוקי הערר כי לפי מידע מאתר "ועידת התביעות", בשנת 1961, היינו שנים רבות לאחר שהעוררת איבדה אזרחותה האיטלקית, נחתם הסכם פיצויים בין ממשלות גרמניה ואיטליה, אך המשיבה לא התייחסה להסכם ולא עמדה בנטל ההוכחה כי הנתינות האיטלקית של העוררת לפני עלותה לישראל, הקנתה לה זכות אפקטיבית לתביעת תגמולים מממשלת איטליה. לדברי העוררת לא פנתה מעולם לממשלת איטליה בבקשה לקבלת פיצויים. 4. המשיבה חזרה על עמדתה ועותרת לדחיית הערר בטענה כי "העוררת לא מכחישה שהיתה לה אזרחות איטלקית בכל התקופה הרלוונטית וזה שעלתה לארץ ורכשה אזרחות ישראלית זה עדיין לא אומר שלא היתה לה אזרחות איטלקית." (פרוטוקול עמ' 4 ש' 10-11). המשיבה גורסת כי היה על העוררת להפנות תביעתה למדינת האם- איטליה. דיון 5. ההיבטים המשפטיים של סוגיית הנתינות כתנאי סף לכניסה לגדרו של חוק הרדיפות, נדונו בשנים האחרונות בשורת פסקי דין רובם של וועדות העררים. פסק דין מקיף ויסודי של בית המשפט המחוזי ניתן עוד ב- 2008 בע"א (ת-א) 3054/03 כליפה רועה נ' הרשות המוסמכת, . בפס"ד זה נדונה שאלת נתינותם של יהודי תוניסיה ונקבע כי גם אם היו בעלי נתינות תוניסאית לפני 1956 - השנה בה הפכה תוניסיה למדינה עצמאית - לא יכלו לממש באמצעותה זכאותם לתגמולים ועל הרשות להשוות מעמדם לכלל הנרדפים אשר לגביהם לא נבחנה כלל שאלת הנתינות. (סעיף 16 לפסק הדין). פסק דין עקרוני נוסף הוא ו"ע 1311/00 עוזיאל זמרי נ' הרשות המוסמכת אשר קבע על מי מהצדדים מוטל נטל הראיה להוכחת היעדר נתינות (תנאי הסף של סעיף 160) וכך נאמר שם: "על הטוען להעדר נתינות או להיותו פליט רובץ הנטל הראשוני, היינו עליו לטעון ולנמק זאת. לאחר העלאת הטענה והנמקתה, על המשיבה לסתור הטענה. סתירת הטענה יכולה להיות או במסמכים, או בראיות אחרות, אולם אין די בטענה בעלמא, נעדרת גיבוי... על המשיבה הנטל להראות כי על פי דיני אותו מקום כך הוא ואין היא יוצאת ידי חובתה בעצם העלאת הטענה." (סעיף 34 לפסה"ד). קביעה נוספת בעניין זמרי היא כי התאריך 1.10.53 שהוא מועד כניסת החוק הגרמני לתוקפו, הוא התאריך הקובע בשאלת הנתינות. וועדת העררים חזרה על קביעתה באשר לנטל ההוכחה בו"ע (ת-א) 358/04 גיטה סוזי נ' הרשות המוסמכת והוסיפה: "על המשיבה לטעון איזה נתינות לגישתה הייתה לו לעורר ועל מה היא מבססת את הטענה". 6. וועדות העררים אימצו והרחיבו את העקרונות שהותוו בפסקי דין הנ"ל במגמה להימנע מלהחריג ניצולים מזכאות לתגמולים. להלן נזכיר מספר פסקי דין המבטאים גישה זו: ו"ע 1103/08 עליזה חיון נ' הרשות המוסמכת : "זכאותו של נרדף לתגמולים לפי החוק לא תישלל, מחמת אזרחותו והוראתו של סעיף 160 בחוק הגרמני, אלא אם תמציא המשיבה אישור רשמי של מדינת האזרחות על אזרחותו של הנרדף, בצירוף הוכחה ברורה כי נגזרה מאזרחות זו זכאות אפקטיבית לתגמולים בגין הנרדפות." (סעיף 17 לפסה"ד). ובמילים אחרות: "הדלת לקבלת תגמולים בגין הנרדפות ממדינת ישראל לא תיסגר, בשל החרגת האזרחות העולה מסעיף 160 בחוק הגרמני - אלא אם תצביע המשיבה על דלת חלופית פתוחה, שהנרדף מוזמן להיכנס בה ולממש דרכה זכאות לתגמולים ממדינת אזרחותו; או, למצער, שהנרדף היה מוזמן לעשות כן, וקיפח את זכאותו בשל מחדליו-הוא." (סעיף 16). ראו גם ו"ע 19962-09-09 בן חי נ' משרד האוצר/הלשכה לשיקום נכים, , ו"ע 24617-01-11 אפק נ' משרד האוצר/הרשות לזכויות ניצולי שואה, . ו"ע חיפה 18040-12-09 אסטריד גוזלן נ' משרד האוצר/ הלשכה לשיקום נכים: גם כאן פסקה הוועדה כי לא די באפשרות שלעוררת היתה אזרחות זרה, ולאחר שטענה להיעדר נתינות ונימקה טענתה, הרימה בכך את נטל הראייה הראשוני המוטל עליה והנטל עובר למשיבה להראות כי העוררת "זכאית או היתה זכאית לסעד שוטף על ידי מדינה כלשהי או ארגון בין מדיני, או נסעדה ו/או היתה זכאית באמצעות הסדר כספי ולכן אינה נכנסת לגדרו של החוק לפי סעיף 160. המשיבה לא עמדה בנטל, אין ראיה לכך שבסטטוס הנוכחי של העוררת היא הייתה יכולה לקבל פיצוי מצרפת." פסק דין רלוונטי נוסף הוא ו"ע 651-09 אודט רוז נגה אשל נ' הרשות המוסמכת : בעניין אודט רוז לאחר שסקרנו את הפסיקה בנושא הנתינות קבענו כי "ההסדר החקיקתי הגרמני נועד למנוע כפל תגמול לנרדף אשר נתינותו-אזרחותו מעניקה לו זכאות אפקטיבית לתגמול לפי הסכמים בין גרמניה למדינת אזרחותו. ראה גם ו"ע 629-09-09 יהודה פפר נ' הרשות המוסמכת." . באותו פסק דין חזרנו והדגשנו את המדיניות השיפוטית הברורה הנקוטה מקדמת דנא ע"י כל הערכאות הדנות בענייניהם של נרדפי הנאצים "להעניק משקל נכבד לשיקולי 'צדק מיוחדים' בעת בחינת החלטות שמשמעותן ורוחן אינן מתיישבות עם המגמה להקל ולהיטיב עם נכי רדיפות הנאצים" (רע"א 7458/09 אידה שורץ נ' הרשות המוסמכת ). וכתמיד, אנו מצווים לזכור כי חוק הרדיפות נושא עימו יעדים סוציאליים מובהקים ויש לפרשו ברוחב לב ומתוך רצון להיטיב. 7. בטרם נתייחס לעובדות המקרה הספציפי של גב' מוסקטי, ברצוננו להביע תמיהה ואי נחת מעמדת המשיבה החוזרת וטוענת את אותן הטענות כל אימת, שלשיטתה, מתעוררת שאלת נתינות זרה של נרדף. המשיבה לא ראתה לנכון לערער על שום החלטה של הועדה הדוחה את הגישה העקרונית של המשיבה ובעמדתה פוגעת באינטרס נרדפים מסויימים: מציבה בפניהם קשיים דיוניים שלא קל להתמודד עימם וגורמת לעיכוב משמעותי במימוש זכויותיהם. 8. גם במקרה הנוכחי המשיבה לא טרחה לבדוק שום נתון רלוונטי הקשור לנתינותה של העוררת והסתפקה "בטענה בעלמא" כפי שנאמר בפסיקה. למעשה אין בפנינו שום גרסה עובדתית מלבד זו של העוררת לפיה איבדה אזרחותה האיטלקית עם עלותה ארצה ב- 1949. כבר עמדנו בהחלטות קודמות על הסוברניות של כל מדינה לקבוע כללים, כראות עיניה, בשאלות אזרחות וסטטוס תושביה. כמו כן לא עמדה המשיבה בנטל ההוכחה כי הנתינות האיטלקית אותה היא מייחסת לעוררת, העניקה לה חלופה אפקטיבית לחוק הרדיפות לקבלת תגמולים. במישור המשפטי בשאלת פרשנות הסעיפים הרלוונטטים, אנו חוזרים על האמור לעיל. לאור כל האמור לעיל, אנו מקבלים את הערר ומורים למשיבה לטפל בעניינה של העוררת בדחיפות ככל האפשר על מנת שתזכה עוד בחייה ליהנות משיפור תנאי מחייתה וזאת בשים לב לגילה. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין בשאלה משפטית בלבד.ניצולי שואה