עיקרה של המחלוקת בין הצדדים סובב סביב הוראות סעיף 14 לחוזה שנחתם ביניהן שעניינו בנטילת אחריות למעשי נזיקין, מורנו בזו הלשון: " הקבלן ישא באופן בלעדי, באחריות לכל נזק, ובכלל זה: נזק גוף, מוות, וכל אובדן או נזק לכל רכוש ולכל אדם, בין אם לעובד שלו, לעובד ממשלה או לצד ג' ולרכוש כל אחד מהם שנגרמו על ידיו או ע"י מישהו מטעמו, או ע"י עובדיו או בכל דרך אחרת, עקב או בקשר או בעקבות ביצוע השירותים לפי חוזה זה. ב" קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סעיף אחריות בנזיקין בחוזה: 1. התובעת שימשה כקלדנית בבית המשפט המחוזי בירושלים, ונפגעה בעת שמעדה בגרם המדרגות המוביל לקומת המרתף בה שוכן המזנון בבית המשפט. תביעתה הופנתה כנגד הנתבעת 1 (להלן: המדינה) כמחזיקה במקרקעין, המודעת לטענתה גם לפגמים שבמדרגות, וכנגד הנתבעת 2 (להלן: גומא) שהיתה מעסיקתה באותה עת. המדינה שלחה כנגד גומא הודעה לצד ג' שעיקרה עילות מכוח החוזה שנכרת ביניהן להעסקת קלדניות בבתי המשפט. 2. בדיון שהתקיים בפני ביום 30.9.03 הגיעו הצדדים לכלל הסכמה כי לסילוק תביעת התובעת ישולם לה סכום של 6,000 ₪, והנתבעות ימשיכו בהליכים ביניהן. בדיון שהתקיים היום טענו לפני נציגי הנתבעות הן במישור האחריות הנזיקית והן במישור החוזי, לאחר שלמרבה הצער לא עלה בידיהן להגיע לכלל הסכמה בנוגע לחלוקת האחריות. 3. על אף הסדר הפשרה אליו הגיעו הצדדים שבה המדינה וטענה היום כי לא ניתן לייחס לה כל עוולה בנסיבות העניין, וכי למעשה דין תביעתה של התובעת היה להידחות. מאחר והדיון נקבע לצורך חלוקת האחריות בין הצדדים, ולצורך זה בלבד, ספק אם יש מקום להתייחס לטענה. עם זאת, ולמעלה מן הצורך, יובהר כי בגרם המדרגות בו ירדה התובעת, הכולל עשר מדרגות שרוחבן למעלה ממטר ומחצה, לא הותקן מסעד או מאחז יד, אף כי הוא תוחם בין שני קירות. מחדל זה עומד בניגוד גמור לקביעת מחוקק המשנה בתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר תנאיו ואגרות), התש"ל - 1970, הקובע בתוספת השניה בפריט 3.42 כי "לא ייבנה, מהלך מדרגות, פנים או חוץ, המכיל יותר מ-3 מדרגות אלא אם נתמלאו בו אלה:... (2) היו שני צדיו מתוחמים על ידי קירות, יותקן לאורך צד אחד מסעד". התובעת תיארה בכתב תביעתה את נסיונה להיאחז בדבר מה בעת נפילתה, ונראה כי אם היה במקום מאחז - היה בידה למנוע את הנפילה. מכאן כי התובעת נפגעה בעקבות אי מילוי חובה חקוקה, ובנסיבות העניין די אם נאמר כי התקימו חמשת תנאי סעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], וכי יש מקום גם לטענה כי ההימנעות מקיום הסטנדרט שהמחוקק ראה לנגד עיניו עולה כדי התרשלות, וכי נסיבות העניין יש בהן כדי לענות גם על יתר רכיבי עוולת הרשלנות. מכל מקום, מאחר וסברתי כי עניינה של ההודעה להיות מוכרע במסגרת עילתה החוזית, ומאחר וגומא עמדה היום על הטענה כי מוטלת על המדינה אחריות בנזיקין כמחזיקה במקרקעין, אין עוד צורך להיזדקק לדיון מעמיק בשאלה זו. 4. עיקרה של המחלוקת בין הצדדים סובב סביב הוראות סעיף 14 לחוזה שנחתם ביניהן ביום 20.9.95 וחודש לאחר מכן מדי שנה בשנה. סעיף 14, שעניינו בנטילת אחריות של גומא למעשי נזיקין, מורנו בזו הלשון: א. הקבלן ישא באופן בלעדי, באחריות לכל נזק, ובכלל זה: נזק גוף, מוות, וכל אובדן או נזק לכל רכוש ולכל אדם, בין אם לעובד שלו, לעובד ממשלה או לצד ג' ולרכוש כל אחד מהם שנגרמו על ידיו או ע"י מישהו מטעמו, או ע"י עובדיו או בכל דרך אחרת, עקב או בקשר או בעקבות ביצוע השירותים לפי חוזה זה. ב. הקבלן מתחייב לבטח את עצמו בביטוח מקיף שיכסה אותו בפני: 1. כל תביעות גוף... שיגרמו לכל אדם, בין לעובדיו... שעילתן נובעת ממעשה או מחדל שאירע תוך כדי או עקב ביצוע השירותים כאמור בסעיף קטן (א) לעיל. ... ו. חיובו של הקבלן כלפי ההנהלה על פי סעיף קטן (א) בגין התביעות או המאורעות הנזכרים בסעיף קטן (ב)... הוא מלא אף אם ההנהלה תתחייב בתשלום לניזוק כל שהוא או לכל אדם אחר בגין היותה מחזיקה במקרקעין או בשל טעם אחר של אחריות או בשל סעיף 15 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) או על יסוד שיבוב או מכל סיבה אחרת. 5. למעשה אין מחלוקת של ממש בין הצדדים כי לנוכח קביעתם המשולבת של סעיפים 14(א), 14(ב) ו- 14(ו) לפיה על גומא לשפות את המדינה גם אם זו תחוייב "בגין היותה מחזיקה במקרקעין", הרי שמוטלת על גומא החובה לשפות את המדינה בגין התשלום בו חויבה כלפי התובעת במסגרת תובענה זו. טענותיה של גומא בנוגע לתחולת הסעיף במקרה זה שתיים הן: האחת - כי מדובר בתנאי מקפח בחוזה אחיד, שדינו להתבטל; והשניה - כי כוונת הצדדים לא היתה שסעיף זה יחול כאשר המדינה היא האחראית לנזק. 6. לאחר עיון בחוזה שוכנעתי כי לא מדובר בחוזה אחיד. חוזה אחיד הוא "נוסח של חוזה שתנאיו, כולם או מקצתם, נקבעו מראש על ידי צד אחד כדי שישמשו תנאים לחוזים רבים בינו לבין אנשים בלתי מסויימים במספרם או בזהותם" (סעיף 2 לחוק החוזים האחידים, התשמ"ג - 1982). אמנם כלל הוא כי אין זה משנה אם בפועל נכרת חוזה אחד בלבד, כל עוד היתה כוונת ה"ספק" כמשמעו בחוק כי התניות ישמשו לחוזים רבים (א' בן-נון חוק החוזים האחדיים, התשמד - 1982 (סדרת הפירוש לדיני החוזים, ג' טדסקי עורך, תשמ"ז) 15; ו' לוסטהויז וט' שפניץ חוזים אחידים (תשנ"ד) 26), אולם מלשון החוק עולה כי התנאי לתחולת החוק הוא כי החוזה צפה פני התקשרויות רבות. במקרה דנא מדובר בחוזה שנכרת לאחר עריכת מכרז להתקשרות עם חברת כוח אדם שתספק שרותי קלדניות לבתי המשפט. המכרז צפה פני חתימת חוזה אחד, כפי שעולה מהחוזה שנחתם בעקבותיו, וממילא אין תחולה לתנאי הבסיסי שמחייב החוק. יתירה מזו: אין גם הצדקה עניינית לתחולת החוק בנסיבות העניין. הורתו ולידתו של החוק נבעו מההשקפה לפיה מטרתו "להגן על כל צד חלש לחוזה אחיד" (ג' שלו דיני חוזים (מהדורה שניה, תשנ"ה) 612; והשווה נוסחו של סעיף 1 לחוק; ד' פרידמן ונ' כהן חוזים (כרך א', תשנ"א) 50 - 51). במקרה דנא העיד נציג גומא כי היא העסיקה באותה עת מאות קלדניות, וכי מדובר בחוזה בעל היקף גדול. דומה כי כוונת המחוקק לא היתה להענקת מטרית מגן לצד חזק, ואין לקבל את טענת גומא כאילו בכל התקשרות עם המדינה יש לקבוע כי היא הצד החזק. חברה פרטית גדולה, שאין ספק כי זכתה ליצוג משפטי (ולעניין זה השוו בן-נון, שם, בעמ' 13), וכי עיינה היטב בחוזה בטרם החליטה לחתום עליו או אף בטרם נכנסה למכרז, לא תוכל להיזקק לאחר מעשה לטענה כי חוזה זה הוא חוזה אחיד המכיל בתוכו תניות מקפחות. טענה מעין זו עומדת בניגוד למטרת החוק, ועשויה אף להעלות טענה של חוסר תום לב בניהול משא ומתן או בקיום החוזה. 7. גם דין טענתה השניה של גומא, לפיה אין תחולה לסעיף השיפוי בנסיבות העניין, דינה להידחות. דומה כי טענה זו מבקשת להסתמך על ההלכה שנקבעה בע"א 119/90 סולל בונה נ' שרף, תקדין-עליון 94 (1) 707, בה נקבע כי תניית פטור בה לא נקבע במפורש כי על קבלן המשנה לשפות את הקבלן הראשי בגין עוולות שבוצעו על ידי זה האחרון, לא תחייב את קבלן המשנה במקרה בו ביצע הקבלן הראשי עוולה. באותו עניין הוסיף כבוד השופט בך וקבע כי "אפילו סברתי, כי מילות החוזה סובלות באותה מידה גם פירוש רחב יותר של זכות השיפוי, עדיין הייתי מעדיף את הפרשנות המצומצמת, וזאת תוך ישום הכלל, שבמקרה של ספק יש לפרש חוזה כנגד האינטרס של מנסחו" (פיסקה 8 לפסק-הדין). מקביעה זו לא תוכל גומא להיבנות. כאמור, פרשנות מצמצמת זו חלה במקרים בהם סובלות מילות החוזה "באותה מידה" גם פרשנות מרחיבה. קביעה זו אינה אלא הפנייה לשורת ההלכות הנוגעות לכלל בדבר פירוש חוזה כנגד מנסחו, הקובעות כולן כי כלל זה יופעל רק מקום בו שני הפרושים שקולים (השוו לעניין זה א' זמיר פירוש והשלמה של חוזים (הוצ' האוניברסיטה העברית, תשנ"ו) 30-32; ע"א 631/83 המגן חברה לביטוח נ' "מדינת הילדים", פ"ד לט (4) 561, 573-572; רע"א 3577/93 הפניקס נ' מוריאנו, פ"ד מח (4) 70, 77; ע"א 4651/95 בני סעיד חמודה נ' המועצה המקומית עראבה, פ"ד נ(5) 81, 86-87; ע"א 4605/99 אלישרא מערכות אלקטרוניות נ' רשות שדות, פ"ד נה (1) 1, 10 - 11; ע"א 2016/00 רוזנצוויג נ' רוזנבליט, פ"ד נו (4) 511, 527; ע"א 5775/02 נווה גן ואח' נ' הפניקס ואח', מיום 5.1.04 ורבים אחרים). במקרה דנא שונה נוסח התניות עד מאד מזה שבעניינה של הילכת סולל בונה הנ"ל, ודומה הוא יותר לזה שנדון בע"א 3192/93 משה"ב נ' כחלון, פ"ד נ (1) 210, בו הוענק תוקף לתניה דומה. אין חולק כי על תנית הפטור להיות "ברורה ומפורשת" (השוו ע"א 541/67 מקורות נ' שאלתיאל, פ"ד כב (1) 625; ע"א 675/75 צינורות המזרח התיכון נ' סלים שעבי, פ"ד לא (3) 225). עם זאת, במקום בו יש בסיס לטענה כי התניה היא ברורה ומפורשת, יחוב קבלן המשנה גם בגין מעשה או מחדל של הקבלן הראשי (ע"א 971/90 חרושת ברזל נ' סמרי, פ"ד מו (4) 421; הילכת כחלון הנ"ל), ולעניין זה אין נפקא מינה אם קבלן המשנה חטא אף הוא בנסיבות העניין (ראו ע"א (חיפה) 5654/99 בדארנה סולימן נ' פינצ'י, תקדין - מחוזי 2001 (3) 3865; ת.א. (באר-שבע) 8/92 חריזמן נ' ע.ג.ז.ש בע"מ, תקדין - מחוזי 97 (2) 629, בפיסקה 11). הגיונה של קביעה זו נעוץ בהנחה כי ההסכמה לקבלת תניות אלה, חד צדדיות ככל שיהיו, אינה אלא פועל יוצא של שיקולים מסחריים, כלכליים או שיקולי כדאיות אחרים, ואל לו לבית המשפט להתערב בהסכמת הצדדים בעניינים אלה (הילכת חרושת ברזל הנ"ל; הילכת מקורות הנ"ל, בעמ' 633 - 634). 8. נוסחה של תניית השיפוי במקרה דנא הוא ברור וחד משמעי. לא ניתן להניח כי כוונת הצדדים היתה כי חיוב של המדינה "אף אם... תתחייב בתשלום לניזוק כל שהוא או לכל אדם אחר בגין היותה מחזיקה במקרקעין" יחול רק במקום בו גומא היא שאחראית לנזק, בצורה ישירה או עקיפה. כפי שהבהיר נציג גומא היטב, לגומא לא היה כל קשר לאחזקת המקרקעין, ומעשיה הסתכמו בהספקת קלדניות לבתי המשפט. מכאן כי כוונת הצדדים הברורה היתה כי בכל מקרה של פגיעה בקלדנית, אף אם זו נבעה מפגם במקרקעין של המדינה, תשפה גומא את המדינה בגין כל תשלום שזו תחוב בו. 9. לפיכך אני מקבל את ההודעה לצד ג' וקובע כי מכוח תניית השיפוי בחוזה מוטלת על גומא החובה לשאת במלוא תשלום הפיצוי לתובעת. גומא תשפה את המדינה בכל תשלום שנשאה בו זו בעקבות ההסכמה ופסק-הדין החלקי מיום 30.9.03, וכן תשא בהוצאות המשפט של המדינה בסכום של 800 ₪.חוזהנזיקין