קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על 19 אחוז נכות - תאונת עבודה: 1. המערער הגיש ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים מיום 19.11.03 אשר העניקה למערער 19% נכות צמיתה, בשל תאונת העבודה מיום 14.2.01. 2. המערער, פרדסן במקצועו, נפגע בברכו בתאונת עבודה בפרדס ביום 14.2.01. ועדה רפואית מדרג ראשון קבעה ביום 12.3.02 את דרגת נכותו כתוצאה מהתאונה בשיעור 0% בקובעה כי מצבו הרפואי נובע ממצב קודם. המערער הגיש ערר על החלטת הועדה מדרג ראשון לה צירף את חוות דעתו של דר' הנדל מיום 15.5.02 ומכתבו של דר' ליברמן מיום 13.8.01. ועדה לעררים שהתכנסה ביום 15.10.02 וביום 12.2.03 בדקה את המערער והעניקה לו 13.3% נכות, תוך שהיא מפעילה את תקנה 15 בשיעור שליש. המערער עתר לבית הדין כנגד קביעת הועדה וביום 19.5.03 קבע בית הדין כי - "א. הועדה לא התייחסה התייחסות ענינית ומנומקת לאמור בחוות דעתו של דר' הנדל, והתעודה הרפואית של דר' ליברמן, למרות שקבעה, כי תעשה כן בהחלטתה מיום 11.6.02. על הועדה להתייחס התייחסות עניינית ומנומקת לחוות הדעת הנ"ל. ב. הועדה לא נימקה מדוע יישמה את סעיף 48(2)(3)4 לתקנות כאשר לא הוכח כי המיניסקוס הוצא, ובשים לב לאמור בחוות דעתו של דר' הנדל, לממצאיו הרפואיים וליישום פריט לקוי עפ"י סעיף 35(1) לתקנות. על הועדה לעשות כן. ג. באשר לתקנה 15- הועדה טעתה כאשר התעלמה מהעובדה שהמערער לא שב לעבודתו כמדריך פועלים בפרדס אלא שב לעבודה מנהלתית. המערער, ככל שעולה מהראיות שבתיק, לא שימש כמנהל פרדס אלא מדריך פועלים בפרדס, לפיכך אין כל ראיה, כי המערער "שב לעבודתו", כפי שקבעה הועדה בהחלטתה הסופית מיום 12.2.03. בנסיבות אלה על הועדה לנמק החלטתה מדוע הפעילה תקנה 15 בחלקה". ועדה לעררים שבה והתכנסה ביום 19.11.03 לאור פסק הדין והעלתה את נכותו של המערער בשיעור של 15% נכות לפי תקנה 35(1) בין ב' לג'. הועדה הפעילה את תקנה 15 והעמידה את שיעור הנכות הצמיתה על 19% לצמיתות. על החלטה זו נסוב הערעור שלפני. 3. המערער טוען, כי הוועדה לא קיימה את שהוטל עליה בפסק הדין על פיו התכנסה. בפסק הדין הוטל על הועדה להתייחס לחוות דעתו של דר' הנדל ולנמק את החלטתה, אך לטענת המערער הועדה אינה מתמודדת עם הממצאים שבחוות הדעת ולא נימקה כראוי מדוע מסקנותיה שונות מאלה של דר' הנדל. כמו כן טוען המערער, כי הועדה לא התייחסה לתעודה הרפואית של דר' ליברמן ולא נימקה כראוי את מסקנותיה. המערער מוסיף וטוען, כי תמוה הדבר שהועדה שהתכנסה ביום 11.6.02 ממצאיה היו זהים לאלו של דר' ליברמן ואז קבעה הועדה למערער 10% נכות בעוד שאותה ועדה באותו הרכב מצאה ביום 19.11.03 כי לכאורה היתה הטבה במצבו של המערער ואף על פי כן קבעה לו אחוז נכות גבוה יותר 15%, דבר המעיד על שרירות קביעותיה וחוסר התאמה בין הממצאים לקביעת אחוזי הנכות. עוד טוען המערער, כי הועדה לא מילאה אחר הנחיות בית הדין בנוגע להתאמת סעיפי הליקוי לממצאי בדיקתה והנמקת החלטתה. המערער טען כי יש להחזיר העניין לועדה בהרכב אחר שכן הועדה הנוכחית דנה בעניינו כבר מס' פעמים והיא "נעולה" על החלטותיה. 4. המשיב טען, כי לא נפלה כל טעות משפטית בעבודת הועדה וכי הועדה פעלה כדין ומילאה אחרי פסק הדין במלואו. הועדה הסתמכה על בדיקותיה הקליניות ובדיקות הדמייה בדחותה את חוות דעתו של דר' הנדל, וכך גם נימקה. המשיב טוען, כי הוועדה עיינה במכתבו של דר' ליברמן המפנה לבדיקת ארטרוסקפיה אותה בחנה הוועדה וקבעה כי הבדיקה מאבחנת A.V.N. של הקונדיאל המדיאני בברך ללא ממצאים נוספים. כן טען המשיב, כי הועדה הפעילה את תקנה 15 במלואה, למרות המלצת ועדת הרשות. 5. החלטת הוועדה הרפואית לעררים ניתנת לערעור בפני בית הדין האזורי לעבודה בשאלה משפטית בלבד וזאת בהתאם לאמור בסעיף 213 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה - 1995. עוד נפסק, כי קביעת דרגת נכות היא בסמכותה של וועדה רפואית ולא בסמכות בית הדין (דב"ע נז 50 - 1 אורי רשתי נ. המל"ל (לא פורסם)) . במסגרת סמכותו של בית הדין לדון "בשאלה משפטית" בלבד, בוחן בית הדין האם הוועדה טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה (עב 10014/98 יצחק הוד נ. המוסד , פד"ע לד 213). כאשר נראה על פני הדין וחשבון שהוועדה התייחסה לפגימות השונות שפקדו את המערער והעריכה לפי שיקול דעתה הרפואי את מידת הנזק (אחוזי הנכות) שנגרם על ידי כל אחת מהפגימות הנ"ל ולא נראית אי התאמה בולטת או סתירה גלויה בין הממצאים הרפואיים - עובדתיים והמבחנים שהופעלו - אזי אין מקום לטענה כי ישנה שאלה של חוק המצדיקה התערבות בית הדין (דב"ע לב/40-0 יוסף דולזר נ' המל"ל פד"ע ד' 429). 6. עיקר טענות המערער מופנות כלפי חוסר ההנמקה של החלטות הועדה. על חובת ההנמקה הכללית עמד בית הדין הארצי בדב"ע מג/1356-01 לביא - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע י"ז 130, כדלקמן: "ההנמקה צריך שתהיה כזאת שממנה ילמד לא רק רופא אחר את מהלך המחשבה שהביא להחלטה, אלא גם שבית הדין יוכל לעשות זאת ולעמוד על כך אם הוועדה נתנה פירוש נכון לחוק". הפסיקה קבעה מהי אותה הנמקה ברורה אשר די בה כדי לצאת ידי חובת ההנמקה - "משמצאה הועדה כי התשתית העובדתית שעמדה בפני המומחה, 'הממצאים הרפואיים', שונים מאלה שנמצאו בבדיקתה היא, מובן מאליו שאף המסקנות הנובעות מאותם ממצאים יהיו שונים. מכאן כי קביעה נחרצת בדבר השוני בממצאים דיו כדי לצאת ידי חובת ההנמקה "העניינית והמנומקת". (ראה דב"ע נא/122-99 חיים רייזלר נ' המוסד לביטוח לאומי פד"ע כג 166) לעניין חוות הדעת של דר' הנדל - עיון בפרוטוקול הוועדה מעלה כי הוועדה דחתה את מסקנות חוות הדעת של דר' הנדל ונימקה זאת ב "מאחר ואין התאמה בתמונה הקלינית ובנוסף הפרוש של בדיקות ההדמיה". עיון בממצאי הבדיקה הקלינית של הועדה מעלה כי מצאה שהמערער "מתהלך עם צליעה קלה.....יישור מלא וכיפוף בשני הצדדים שווים ללא כאבים". לעומת זאת, דר' הנדל מצא בבדיקתו כי המערער "הולך בקושי בצליעה בולטת.... ברך שמאל...הטווח מלא, מלווה בכאב וחריקות רבות". משנסמכה הוועדה על ממצאיה הקליניים השונים מהותית מאלה שמצא דר' הנדל הרי שדי היה בכך כדי לצאת ידי חובת ההנמקה העניינית והמנומקת. לעניין מכתבו של דר' ליברמן - הועדה עיינה במכתבו של דר' ליברמן והתייחסה אליו. הוועדה מצאה כי מכתבו של דר' ליברמן אינו חוות דעת ואינו מכיל מסקנה אלא כפי שמוסבר בפרוטוקול הוועדה "הוועדה עיינה במכתבו של דר' ליברמן מ 13.8.03 (צ.ל. 13.8.01 הטעות במקור י.א.ש) אשר בעצם מפנה אותו לבדיקת ארטרוסקופיה". משכך, לא היתה הועדה צריכה לנמק מדוע קיבלה או אינה מקבלת את האמור בו. לעניין ההבדלים בקביעות הוועדה - טענת המערער כי ממצאי הוועדה ביום 11.6.02 היו זהים לאלו של דר' הנדל, אין לה על מה שתסמוך כאמור שכן, ממצאי הוועדה שונים מהותית מאלו של דר' הנדל. עם זאת, הוועדה אכן עמדה על טעותה וקיבלה את הערר לגבי סעיף הליקוי שאותו ראוי לקבוע למערער ואימצה את סעיף הליקוי שקבע דר' הנדל (אם כי בדרגת חומרה קלה יותר), אך בודאי שאין לראות בכך החלטה שרירותית עת סעיף זה עולה בקנה אחד עם ממצאי הועדה. (ועיין דב"ע לב/40-0 יוסף דולזר נ' המל"ל הובא לעיל). משהפעילה הועדה את תקנה 15 במלואה, אין המערער יכול לבוא בכל טענה כלפיה בעניין זה. משכך, ומשנדחו כל טענות המערער - דין התביעה להדחות. 7. בנסיבות העניין - אין צו להוצאות. כל צד רשאי להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.נכותערעוראחוזי נכותתאונת עבודה