קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על זיכוי הנאשם - נסיעה באור אדום: 1. לפניי ערעור על הכרעת הדין של בית המשפט לתעבורה בירושלים (כבוד השופטת ש' לארי-בבלי), מיום 2.2.11, בת"ד 3376/09, שם זוכה המשיב מהעבירות שיוחסו לו בגין אירוע שהתרחש ביום 4.11.08, אז, כך נטען בכתב האישום, לא ציית המשיב להוראות האור האדום ברמזור בצומת שדרות גולדה מאיר רחוב שפע חיים, נכנס לצומת כשהאור ברמזור אדום, והתנגש ברכב שנכנס לצומת באור ירוק. כתוצאה מכך נחבלו המשיב והמעורב בתאונה, וכלי הרכב שלהם ניזוקו גם הם. 2. בדיון שהתקיים ביום 2.2.11 בפני בית משפט קמא, העידו שניים מעדי התביעה: רס"ר מיכאל בן עזרא, שכתב דו"ח פעולה אודות הטיפול באירוע, וחלוואני שעאע, שהיה עד לתאונה (נסע בסמוך לרכב שנפגע). כן הוגשו מוצגים שונים, וביניהם, תוכנית הרמזורים של הצומת (ת/3). שני עדי תביעה נוספים שהיו אמורים להעיד באותו מועד - נהג הרכב שנפגע ונהג אוטובוס אגד - לא התייצבו לדיון. משכך, ביקש ב"כ המערערת באותו הליך, עו"ד משולם, דחייה של הדיון כדי לאפשר את העדתם של שני העדים האלה, בציינו, כי אינו יודע לומר האם המערערת וידאה את הגעת העדים. כבוד השופטת לארי-בבלי לא נעתרה לבקשתו, מהנימוק שכבר בהחלטתה מיום 2.11.10 היא הורתה למערערת לוודא מבעוד מועד, שהומצאו לעדים הזמנות כדין, ואם לא כן, לזמנם במסירה אישית. משלא עשתה כן המערערת, כך קבעה, ובהינתן שבקשתו של ב"כ המשיב לדחות את מועד ההוכחות בשל נסיעתו לחו"ל נדחתה, "לא מצאתי כי זמנו של הנאשם וב"כ שווים פחות". לנוכח דברים אלה, ביקש ב"כ המערערת מבית המשפט קמא לדחות את הדיון בכפוף לחיוב המערערת בהוצאות, אך גם בקשתו זו נדחתה על ידי בית המשפט: "אילו היתה המאשימה משוחחת ומוודאת עם העדים את הגעתם ואלה לא היו מגיעים, הייתי דוחה את המשפט בכפוף להוצאות או אף ללא הוצאות. אולם, משבחרה המאשימה להתעלם מהחלטתי ולא ליצור קשר עם העדים, הרי שאין מקום לדחייה נוספת". לאחר מכן, עם סיומה של פרשת התביעה, טען ב"כ המשיב, כי "אין להשיב לאשמה". בית המשפט קמא קיבל את טענתו זו וזיכה את המשיב. הוא קבע, כי מדו"ח הפעולה שרשם העד הראשון לא עולה אשמת המשיב, ואילו העד חלוואני שעאע היה עד לא אמין ולא ניתן להסתמך על עדותו ומשקלה אפסי. על סמך אלה, קבע: "כאשר טוען נאשם שאין להשיב לאשמה, על בית המשפט לבדוק אם במכלול הראיות כפי שהוצגו בפניו עד שלב זה יש כדי להרשיע את הנאשם ואילו במקרה שלפניי, לא מצאתי כל ראיה שיש בה כדי להביא אותי למסקנה שהנאשם אכן ביצע את העבירות המיוחסות לו בכתב האישום". 3. לטענת המערערת, שגה בית המשפט קמא בהחלטתו שלא להמשיך את ההליך. לדידה, די בעדותו של העד חלוואני, לפיו הרכב שנפגע מרכבו של המשיב נכנס לצומת באור ירוק, בשילוב עם תוכנית הרמזורים שהוגשה, כדי לבסס ראיה לכאורה לאשמתו של המשיב, כי נכנס לצומת באור אדום, וכדי לעבור את שלב ה"אין להשיב לאשמה". המערערת הוסיפה, כי בקביעתו, לפיה אין במכלול הראיות שהוגשו כדי להרשיע את המשיב, שגה בית המשפט קמא, שכן המבחן הוא מבחן הראיות לכאורה - האם בהנחה שיינתן אמון באותן ראיות, יש בהן כדי לבסס הרשעה. בנוסף, בהפנותה לע"פ 5141/09 (י-ם) מדינת ישראל נ' סאמי (ניתן ביום 11.4.10), טענה המערערת, כי עצם ההחלטה שלא להיענות לבקשתה לדחות את הדיון, אף שמדובר בתאונת דרכים בה נפגעו אנשים, לוקה בחסר, משאינה עולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי להילחם בקטל בדרכים. משכך, ביקשה המערערת לבטל את זיכויו של המשיב ולהחזיר את התיק לבית משפט קמא להמשך דיון, אליו יוזמנו שני עדי התביעה שעדותם טרם נשמעה. 4. מנגד, טען ב"כ המשיב, כי אין להעדיף את האינטרס הציבורי על פני האינטרס האישי של המשיב, וכי "המדינה כמדינה צריכה לשמור על האינטרס הציבורי בשני הצדדים" (ע' 2 ש' 11-12). הוא הוסיף וטען, כי על סמך התרשמותו של בית משפט קמא, שהעד חלוואני אינו אמין, צדק בית המשפט בקובעו, כי המדובר בסיטואציה של "אין להשיב לאשמה" ואין להמשיך במשפט. דיון 5. סבורני, כי היה מקום לקבוע את התיק למועד דיון נוסף, בו ישמעו עדי התביעה שלא התייצבו. אכן, במקרה דנא התקלה של אי זימונם של העדים מוטלת אך על כתפיה של התביעה, שהתרשלה, ולא וידאה כנדרש ממנה, כי הם אכן זומנו לדיון שנקבע. מחדל מסוג זה, מביא באופן טבעי להימשכות ההליך ולבזבוז זמנם של הצדדים ושל בית המשפט, שנדרשים להתייצב לדיון נוסף במקום לסיים את הדיון בתיק ביום אחד. מכאן, שמי שהופקדה בידו המשימה לזמן בעצמו את העד, חייב לוודא, כי אכן יקרה כן, וכי אם לאו, ישנו סיכון שבית המשפט יסרב לדחות דיון, אליו התייצבו יתר הנוגעים בדבר שאינם חייבים לשאת בתוצאות אי התייצבותם של העדים האחרים. ואולם, למרות שבמקרה זה התנהלותה הרשלנית של התביעה ראויה לביקורת, עדיין, איני סבור, כי מחדלה הצדיק ויתור על שמיעת עדי התביעה הנוספים. ברור, כי יהיה בכוחם של עדים אלה כדי לסייע לבירור האמת, ואף ישנה האפשרות, שעדותם תהפוך את הקערה על פיה ותוביל את בית המשפט קמא למסקנה שונה מזו אליה הגיע בהחלטתו. בנוסף, יש לשים לב לכך, שהעבירה המיוחסת למשיב אינה עבירה קלת ערך, אלא הוא מואשם בנהיגה רשלנית שגרמה לתאונת דרכים בה נפגע אדם. אין צורך להכביר במילים על הסכנה שבנהיגה לא זהירה ועל תופעת הקטל בדרכים שהפכה ל"מכת מדינה", ומכאן, שבסוג זה של עבירות, האינטרס של מניעת פגיעה בציבור ובירור העבירה כדבעי, הינו בעל משקל רב. כן יש ליתן את הדעת לכך, שאין המדובר בדפוס התנהלות רשלני של התביעה בתיק זה, בו נדחה הדיון שוב ושוב בשל מחדלי התביעה, אלא מדובר בתקלה שארעה בדיון הראשון בתיק (שכאמור, היה אמור להיות גם האחרון). כך גם אין המדובר בסיטואציה בה התייצבו הצדדים לשווא, שכן נשמעו בדיון שני עדי התביעה הראשונים, שהוזמנו כנדרש. לפיכך, למעשה, המדובר בתקלה "חלקית" של התביעה, בה התייצבות הצדדים לדיון לא היתה לריק. על כל אלה נוספת התרשמותי, כי הזמן ש"יבוזבז" אם יישמעו שני העדים הנוספים, אינו רב, ומאידך, התועלת שתצמח מכך, עשויה להיות רבה. 6. בשים לב לכל האמור, אני סבור, כי באיזון בין האינטרסים השונים: האינטרס הציבורי של חקר האמת ובירור העבירה לגופה, מחד, והאינטרס למנוע עינוי דין למשיב, להבטיח את תקינותם של ההליכים ולא לבזבז את זמנו של בית המשפט, מאידך, נוטה הכף במקרה שלפנינו לטובת האינטרס הראשון. נראה לי, כי בנסיבות העניין, ניתן היה להסתפק באמצעי מתון יותר מאשר מניעת העדתם של שני העדים הנוספים, ולהגיע לאיזון ראוי ונכון בין השיקולים השונים שפורטו, בדרך של דחיית הדיון על מנת לאפשר לתביעה להביא את עדיה לישיבה נוספת תוך הטלת הוצאות על התביעה לטובת המשיב. ומתאימים הם לכאן דבריו של כבוד השופט א' גולדברג בע"פ 417/87 מדינת ישראל נ' אלבז (ניתן ביום 21.12.88), שם אמנם דובר במקרה של אי התייצבות תובע למשפט (נושא המוסדר בסעיף 133 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב-1982), אך דומני, כי הדברים רלבנטיים גם לענייננו אנו, שכן השיקולים בשתי הסיטואציות הינם דומים: "נקודת המוצא לשיקוליי בערעור זה היא, כי לא היה לפרקליט, שאמור היה להופיע בדיון מטעם המדינה, כל טעם מבורר לאי התייצבותו במועד שנקבע למשפט. ואף-על-פי-כן, אין אנו פטורים מלבחון, אם איזן כראוי בית המשפט קמא בין האינטרסים השונים, שעה שהפעיל את סמכותו לפי סעיף 133לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] וזיכה את המשיב. סבורני, כי בשיקלול האינטרסים, עליהם עמד חברי הנכבד המשנה לנשיא, רב ביותר הוא משקלה הסגולי של חומרת העבירה. עוד סבור אני, כי משך הזמן השיפוטי שיתבזבז לריק, אם יידחה הדיון כתוצאה מאי-התייצבות התובע, ומספר העדים שהופיעו ושייפגעו מכך כי יהא עליהם לחזור שנית לבית המשפט - ראויים אף הם לבוא במניין השיקולים להפעלת סעיף 133 הנ"ל ... והמסקנה המתחייבת היא, כי הכף נוטה במקרה כזה לדחיית הדיון ולנקיטת אמצעים משמעתיים נגד התובע שסרח (אם יתברר כי לא היה צידוק למחדלו), ולא לזיכויו של הנאשם מאשמה כה חמורה". ברע"פ 9320/10 נתנאלי נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 24.1.11), דובר בהחלטתו של בית משפט השלום לבטל כתב אישום מחמת הגנה מן הצדק, שכן תעודת עובד הציבור שהגישה התביעה לא תאמה את תעודת עובד הציבור שהוגשה לסנגור. כבוד השופט ס' ג'ובראן לא מצא להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, שקבע, כי ניתן היה להסתפק במקרה זה באמצעים חלופיים ומתונים יותר מאשר ביטול כתב האישום, בדרך של תשלום הוצאות לנאשם: "התנהלותה של המשיבה בתיק זה ראויה לביקורת, אך אין מדובר בהתנהלות שערורייתית אשר מצדיקה את ביטול כתב האישום, זאת בייחוד לאור חומרת העבירה המיוחסת למבקש וריכוז האלכוהול הגבוה שנמצא בדמו". באיזון בין האינטרס הציבורי בהעמדתו לדין של המבקש לבין הפגיעה בזכויותיו, כך קבע בית המשפט העליון, אין להעדיף במקרה זה את זכותו של המבקש להליך הוגן על פני ניהול ההליך המשפטי. ראו גם דבריו של כבוד השופט מ' שמגר (כתוארו אז), בב"ש 220/82 בוטרשווילי נ' מדינת ישראל פ"ד לו(2) 132, שם נידונה שאלת שחרורו של עצור בגין תקלה של התביעה: "ליקוי בפעולתה של התביעה דורש הסקת מסקנות, ובמקרה ראוי גם פעולות משמעתיות או משפטיות, נגד מי שאחראי לתקלה; אבל אם יש ראיות וטעמים מהותיים לגופו של עניין, המחייבים את המעצר על-פי אמות המידה המקובלות, אין, בדרך כלל, הצדקה לכך, כי בשל ליקוי בפעולת התביעה יענוש בית המשפט את הציבור ויסכן את שלומו, על-ידי כך שישחרר מן המעצר את מי שהחזקתו בו מתחייבת לאור מכלול הנתונים ... כאמור, יש דרכים אחרות, באמצעותן יכול בית המשפט לכפות ציות לצו שלו ולענוש את אלו שלא קיימו הוראותיו ... אך מובן הוא, כי כל מקרה צריך להיבדק לאור נסיבותיו, ובין היתר לאור חומרתה של התקלה והשפעתה האפשרית על החלטת בת המשפט לגוף העניין ולאור טיב האיש ומהותו של חומר הראיות לכאורה". סיכומה של נקודה זו: הגם שאני יכול להבין לליבה של השופטת קמא על רצונה בייעול עבודת התביעה, עדיין, היה מקום להיעתר לבקשת התביעה ולדחות את המשך הדיון, בכפוף לחיוב התביעה בהוצאות. 7. למעלה מן הצורך, גם לגופו של פסק הדין, איני שותף למסקנתו של בית המשפט קמא, כי יש לקבל את טענת "אין להשיב לאשמה" שהעלה המשיב, המעוגנת בסעיף 158 לחוק סדר הדין פלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982: "נסתיימה פרשת התביעה ולא הוכחה האשמה אף לכאורה, יזכה בית המשפט את הנאשם - בין על פי טענת הנאשם ובין מיזמתו - לאחר שנתן לתובע להשמיע את דברו בענין; הוראות סעיפים 182 ו-183 יחולו גם על זיכוי לפי סעיף זה". י' קדמי כתב על טענת "אין להשיב לאשמה" ומשמעותה, בספרו על סדר הדין בפלילים (חלק שני), תשס"ט-2009: "המשמעות המעשית של 'היעדר הוכחה לכאורה' בהקשר זה היא: כי אין בראיות שהוגשו לבית המשפט מטעם התביעה כדי לבסס הרשעה 'אפילו יינתן בהן מלוא האמון, ויוענק להן מלוא המשקל הראייתי'. במצב כזה, אין הצדקה לדרוש מן הנאשם להתגונן; שהרי אין לו בפני 'מה' להתגונן, וראוי לזכותו ... בשלב זה של הדיון, אין בית המשפט שוקל שיקולי מהימנות ואינו מעניק משקל ראייתי. הטענה ש'אין להשיב לאשמה', נבחנת בהנחה שהראיות שבאו לחובת הנאשם - ואפילו המדובר אך ב'חלקים' או ב'שברים' של עדות או בראיות העומדות בסתירה לראיות אחרות - תזכינה במלוא האמון והמשקל הראייתי" (ההדגשה במקור - א' כ') (שם, בע' 1446 וע' 1450). כן קבע בית המשפט העליון, לא אחת, כי לעניין טענת "אין להשיב לאשמה", די בקיומן של ראיות דלות ובסיסיות להוכחת יסודות העבירה, בחינת מערכת ראיות ראשונית. משקלן אינו רלוונטי והן אינן מאבדות מערכן הלכאורי: "לעניינה של 'ראיה לכאורה' בקשר לטענה של 'אין להשיב לאשמה', המבחן הוא מבחן 'חיצוני' של ראיות התביעה 'על פניהן', בלי ליתן את הדעת לשיקולי מהימנות ומשקל פרט למקרים נדירים, שבהם חוסר המהימנות זועק מן הראיה ונוטל ממנה לחלוטין את כוחה בתור שכזאת. ואילו לעניינה של 'ראיה מספקת' לביסוסה של הרשעה, עומדים שיקולי מהימנות ומשקל בראש מעייניו של בית-המשפט; כאשר על-פי טיבו, המדובר במבחן 'פנימי' היורד ליכולת לסמוך על הראיות ממצא מרשיע" (שם, בפסקה 6). 8. בענייננו, קבע בית המשפט קמא, כי "כאשר טוען נאשם שאין להשיב לאשמה, על בית המשפט לבדוק אם במכלול הראיות כפי שהוצגו בפניו עד שלב זה יש כדי להרשיע את הנאשם". על סמך התרשמותו, כי העד חלוואני היה לא אמין ויש ליתן לעדותו משקל אפסי, קיבל בית המשפט קמא את טענת "אין להשיב לאשמה". ברם, כפי שראינו, בשלב הדיון בטענת "אין להשיב לאשמה" כלל לא נבחנת שאלת משקלן של הראיות לכאורה אלא המבחן הוא האם גם בהנחה שיינתן לעדותו של חלוואני מלוא האמון, עדיין, לא יהיה ניתן לבסס את הרשעת המשיב. במקרה דנן, אני סבור, כי יש להשיב לשאלה זו בשלילה. ברי, כי די בעדותו של העד חלוואני לפיה "הוא [הנפגע] נכנס ברמזור ירוק אני בטוח 100%" (ע' 3 ש' 30) ובדבריו אלה גם במשטרה: "אני ראיתי בבירור שמוחמד שנהג בפג'ו נכנס לצומת בירוק" (ש' 13) (נ/1), בשילוב עם תוכנית הרמזורים (ת/3), לפיה הרמזורים בצומת היו תקינים, כדי לבסס ראיה לכאורה לאשמתו של המשיב, ולהעביר את נטל הבאת הראיות לנאשם (להבדיל מנטל השכנוע אשר נותר תמיד על התביעה). אוסיף, כי על פי סעיף 158 לחוק סדר הדין פלילי, זיכוי נאשם שהעלה טענת "אין להשיב לאשמה", ייעשה לאחר שבית המשפט "נתן לתובע להשמיע את דברו בענין". בענייננו, עיון בע' 10 לפרוטוקול הדיון בבית משפט קמא, מעלה, כי מסיבה שאינה ברורה, לא מופיעים דברי התובע לגבי טענת ה"אין להשיב לאשמה" שהעלה המשיב. מסקנתי היא, אפוא, כי די היה בראיות שהובאו בישיבה מיום 2.2.11 כדי לעבור את שלב ה"אין להשיב לאשמה". 9. אשר על כן, אני מקבל את הערעור משני הטעמים שצוינו לעיל, מבטל את פסק הדין ואת זיכויו של המשיב, ומחזיר את התיק לבית המשפט קמא להמשך שמיעת ההוכחות, זאת בכפוף לכך שהמערערת תישא בהוצאות המשיב בסך של 2,000 ₪. משפט פלילימשפט תעבורהנסיעה באור אדוםערעור