קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על עבירת חניה: ערעור על הכרעת דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים בבאר שבע (כב' השופט ברסלר - גונן) בתיק ח"נ 15472-01-10, מיום 26.1.11, לפיה הורשע המערער בביצוע עבירה של חניה בניגוד לסעיף 6(1)(א) לחוק העזר העירוני (העמדת רכב וחנייתו), התשנ"א - 1991 (להלן: "החוק"). המערער טוען כי היה מקום לזכותו מביצוע העבירה, ומפנה לראיות הבאות: שתי תמונות שהגישה התביעה, בראשונה נראה רכב המערער עומד במקום האסור ודלתו פתוחה, ובשניה נראה עוזב את המקום לכיוון הצומת. עדות פקח העירייה, לפיה במהלך צילום הרכב לצורך רישום הדו"ח, הרכב החל בנסיעה. הפקח לא זכר מאיזה מרחק צילם את התמונה הראשונה, טרם רישום הדו"ח. עדותה של עובדת העירייה גב' אלה סטרובויטוב, ממנה עולה כי שתי התמונות צולמו בהפרש של שתי דקות. העדה גם הסבירה כי בטרם רישום הדו"ח על הפקח לבדוק שאין מדובר ברכב של נכה. מכאן עותר המערער, יש להסיק את המסקנות הבאות: הפקח צילם את האוטו ממרחק, בניגוד להנחיות, ולא בדק לפני רישום הדו"ח האם מדובר ברכב נכה המורשה לעצור. את הדו"ח רשם הפקח רק לאחר שהרכב נסע. התמונה הראשונה צולמה ממרחק רב, וכעבור שתי דקות, עת צולמה התמונה השניה, הרכב כבר התרחק מרחק של 20 מטר ממקום העצירה. המסקנה מכך היא שבעת הצילום השני, כבר היה הרכב בנסיעה לפחות 45 שניות, ולכן זמן העצירה היה מצומצם ביותר. גרסתו של המערער, לפיה רק הוריד נוסע מרכבו ולא חנה, לא נסתרה, ומתיישבת עם עדותה של עדת ההגנה. עוד טען המערער, כי טעה בית משפט קמא כשקבע כי הוא ניסה למשוך זמן בעת ניהול ההליך, למרות שהאשמה נעוצה במשיבה, אשר לא הביאה את העדה וסרט הצילום. בית משפט קמא קיפח את זכויותיו של המערער בכך שלא עמד על הבאת סרט הצילום. בית משפט קמא התעלם מהראיות התומכות בגרסתו, וטעה בכך שלא התרשם מהמערער באופן חיובי. במהלך הדיון בערעור, הוסיף המערער וטען, כי בין התמונה הראשונה לשנייה חסרה תמונה, אשר אילו היתה מצולמת, ניתן היה לדעת מתי בדיוק התחיל רכב המערער בנסיעה, ובכך היתה מתחזקת עדותו כי היה זה זמן קצר לאחר התמונה הראשונה. לדעת המערער, הפקח רשם את הדו"ח ממרחק 30 מטר מהרכב, וכאשר התקרב כבר היה המערער בצומת. עוד הוסיף המערער, כי עצר על מנת להוריד טרמפיסט קשיש, שאינו זוכר כיום את זהותו. ב"כ המשיבה עתר להותיר את הכרעת הדין על כנה, מנימוקיה. הוא הסתייג מטענת המערער, לפיה הצילום הראשון בוצע ממרחק 30 מטר, או כי קיימת תמונה נוספת. כן הדגיש, כי בית משפט קמא אימץ את עדות הפקח, לפיה בתמונה א' לא נראה נהג ברכב, וגם לא נראה אדם יוצא ממנו, למרות שהדלת היתה פתוחה. עוד הוסיף כי מדובר במצלמה דיגיטאלית, אשר לא זקוקה לסרט צילום, ולכן מטבע הדברים אין כל סרט בנמצא. דיון לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר הרלוונטי, נחה דעתי כי דין הערעור להדחות. בית משפט קמא ביסס חלק מקביעותיו על התרשמותו מהעדים. הוא התרשם לרעה ממהימנותו של המערער, וקבע כי היה עסוק כל העת בניסיון להוכיח את אשר לא התרחש. בית משפט קמא ציין בהקשר זה את זכרונו המופלג של המערער לפרטים הקטנים של האירוע, כגון מדוע נכח במקום, משך השהות שם (בשניות), ופרטי העצירה והורדת הטרמפיסט, אולם לא זכר מי הוא אותו טרמפיסט למעט העובדה שמדובר בקשיש. כן ציין את הצורך של המערער במהלך חקירתו, לעיין שוב ושוב בעדותו הקודמת, מה שלא מתיישב עם אותנטיות של הגרסה. מאידך, האמין בית משפט קמא לפקח שלא זיהה הורדה של אדם מהרכב, ולכך שבעת צילום התמונה הראשונה, גם הנהג עצמו לא היה ברכב. הלכה פסוקה היא כי ערכאת ערעור לא תיטה להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אלא אם נפלה בהכרעת הערכאה הדיונית טעות מהותית היורדת לשורש העניין או כאשר המסכת העובדתית אשר נקבעה על ידה אינה מתקבלת על הדעת. "כלל אי ההתערבות של ערכאת הערעור בממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית חל ביתר שאת מקום בו ממצאים אלו מושתתים על מידת המהימנות שמייחס בית המשפט לעדים שנשמעו לפניו. הגיונו של כלל זה נעוץ בכך שהערכאה הדיונית, המופקדת על מלאכת ההתרשמות מן העדים, משפת גופם, מהתנהגותם ומאופן מסירת עדותם נהנית מיתרון ברור על פני ערכאת הערעור...יכולתה של הערכאה הדיונית לתור באופן ישיר אחר אותות האמת שנתגלו בעדויות השונות מצדיקה כי בית המשפט שלערעור יתערב בממצאיה אך במקרים נדירים, בהם נפלה טעות של ממש במסקנותיה ובקביעותיה של הערכאה הדיונית." ע"פ 6809/09 מלינובסקי נ' מדינת ישראל מיום 26.1.11 . בנסיבות העניין, עת ביסס בית משפט קמא את קביעותיו, לא רק על התרשמותו מהמערער, אלא גם נטע אותן בראיות האובייקטיביות כפי שיפורט להלן, לא מצאתי מקום להתערב בקביעות אלה. אני דוחה את טענת המערער, לפיה מהתמונות שצולמו בהפרש של 2 דקות, ניתן ללמוד שלא הוכחו יסודות העבירה. בתמונה הראשונה נראה הרכב בעצירה מלאה כשדלתו פתוחה. התמונה השניה צולמה כעבור 2 דקות, ואז נראה הרכב כשהוא מתחיל בנסיעה לכיוון הצומת. המערער מעריך כי נסיעה זו ארכה דקה שלמה (כך טען בערעור). זוהי טענה מופרכת על פניה, שכן מהתמונה עולה בבירור כי הרכב רק החל בנסיעה, ולמעשה סטה שמאלה לכיוון הצומת והתקדם מספר מטרים. זאת, יש לזכור, לאחר שצולם שתי דקות קודם כשהוא בעצירה מלאה ודלת רכבו פתוחה, מה שמלמד כי חלפו מספר שניות לפחות מזמן העצירה עד שצולמה התמונה הראשונה. אוסיף, כי תמונת הדלת הפתוחה לרווחה, גם אינה מתיישבת עם גרסת הורדת הנוסע. היציאה מרכב מתבצעת בדרך כלל, באופן שהנוסע פותח את הדלת, ובמהלך פתיחתה, גם מוציא את גופו החוצה. לאחר שיצא, הוא סוגר אותה. דלת פתוחה לרווחה, והעדרה של דמות אנושית בתמונה, בין כשהיא מתחילה את היציאה, או עומדת ליד הדלת כדי לסגור אותה, מתיישבת עם גרסת הפקח, לפיה לא נצפתה על ידו הורדת נוסע בעת הצילום הראשון, ועומדת בסתירה לגרסת המערער, לפיה הנוסע ירד, והוא מיד המשיך בנסיעה. איני מקבלת את טענתו של המערער כי הצילום הראשון היא ממרחק של 30 מטר מהרכב. טענה זו לא הוכחה בכל ראיה, ואין היא עולה מהתמונה. אני מקבלת את קביעת בית משפט קמא, לפיה טענה בהתאם לסעיף 6(א)(ה) לחוק, לפיה העצירה היתה למטרת העלאת או הורדת נוסעים היא טענת הגנה, אשר לא הוכחה על ידי המערער. הרכב עמד קרוב לשתי דקות במקום בו אסורה העצירה. הפקח העיד כי לא ראה נוסע יורד מהרכב. כך גם עולה מהתמונה. המערער מצידו לא הביא לעדות את הנוסע, למרות שמדובר בעד חיוני להגנתו. לפיכך, לא הוכיח את טענתו. בנסיבות אלה, לא מצאתי דופי בקביעת בית משפט קמא כי הוכחו יסודות העבירה, ולכן דין הערעור להידחות. אני מחייבת את המערער בהוצאות המשיבה בגין הערעור בסך 700 ₪. ערעורחניה