במסגרת הערעור עתרו באי כח המערער לשנות את קביעת בימ"ש קמא בנושא הרשלנות והמרמה. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על קביעות בית המשפט: א. מהות העתירה זהו ערעור על פסק דין של בימ"ש שלום (סגן הנשיא השופט א. טל), לפיו התקבלה תביעת המשיבה 1נגד המערער בגין אספקת אריזות שלא שולמה תמורתן. הזמנת האריזות בוצעה ע"י המשיבה .3המערער והמשיב 2היו המנהלים של המשיבה 3בתקופה הרלוונטית. בימ"ש קמא חייב את המערער מ- 3סיבות: התחייבות אישית, תרמית ורשלנות. הוא פטר את המשיב 2 מכל וכל. ב. עובדות רלוונטיות המערער והמשיב 2היו "שותפים" במשיבה 3ומנהלים. במהלך החודשים יוני - ספטמבר 1992נמכרו למשיבה 1שקיות תמורת סכום של 562, 17ש"ח, לפי הזמנה ותעודות משלוח. עיון בהזמנה (מוצג ת/1) מעיד על כך שהיא הוצאה ע"י המשיבה 1, לבקשת המערער, על שם נשר יצחק/נסים זוארץ. בעמ' 17לפרוטוקול מסביר זאת מנהל המשיבה 1כדלקמן: "רשמתי את שמות שני הנתבעים על החשבונית כי נתבע מס' 2(הכוונה לזוארץ המערער - הערה שלנו) אמר לי שהוא אחראי לתשלום וידעתי שהעיסקה נעשית עם הנתבע 1כפי שנעשו תמיד. לא ידעתי שהיתה חברה". בימ"ש קמא חייב את המערער, בין היתר לאור זאת ולאור עדות נוספת שהוא התחייב אישית, לשלם את סכום החשבונית. כן קבע שהוא פעל ברשלנות ובמרמה (עמ' 21לפסה"ד) בכך שלא גילה למשיבה 1את מצבה הכספי הקשה של המשיבה 3, לפחות מחודש יוני 92', ואת מערכת היחסים הלא טובה שבינו לבין המשיב 2, ובכך הפר את חובת הגילוי והזהירות שהיתה מוטלת עליו, באשר הוא זה שניהל את המו"מ עם המשיבה 3בכל הקשור להזמנת השקיות ואספקתן. לגבי המשיב 2, נקבע בפסה"ד שהמשיבה 1לא הצליחה להוכיח שהוא פעל כלפיה ברשלנות ובמרמה. קביעתו של בימ"ש שלום לענין המשיב מס' 2, מן הסתם, התבססה על כך שהוא יחס לו תפקיד זוטר בחברה, ובלשונו: "התרשמתי בבירור שהיה חסר כל השפעה וידיעה בכל הקשור למצבה הכספי של הנתבעת לאחר שנתבע 2(המערער - הערה שלנו) נכנס לשותפות עימו" (עמ' 20לפסה"ד). ג. דיון במסגרת הערעור עתרו באי כח המערער לשנות את קביעת בימ"ש קמא בנושא הרשלנות והמרמה; לחילופין, במידה וערכאת הערעור תסבור שהיתה כאן רשלנות או מרמה, כי אז יש לחייב גם את המשיב 2בתשלום פסה"ד וההוצאות, בגין היותו שותף ומנהל ביחד עם המערער אצל המשיבה .3 ב"כ המשיבה 1, עו"ד טלמור - הצטרף לעמדה החלופית, בין היתר מן הסתם, באשר יהיה לו חייב נוסף. ב"כ המשיבים 2ו- 3התנגד לכך, באמצו את כל נימוקיו של בימ"ש קמא. לגופו של ענין: בין הצדדים התנהלה בוררות בפני עו"ד גלעד חריש. פסה"ד של הבורר ניתן בתאריך .19.8.94פסק דין זה בא כדי לסיים את היחסים הלא תקינים שהיו בין הצדדים, והתייחס לתקופה מהקמת המשיבה 3ועד לפירוד בין הצדדים. בפסק הדין קיימת קביעה שהמשיב 2, שניהל עסקים דומים עוד לפני הקמת המשיבה 3, צירף אליו את המערער, וכי עד להסכם הפירוד ביניהם היה המערער: "מודע לכל המתרחש בחברה" (עמ' 3לפסק הבורר), כפי שהיה מודע וגם ניהל את העסקים, לרבות הענינים הכספיים של העסק, לפני שהחברה הוקמה. במלים אחרות, המשיב 2אומנם לא היה פעיל בנושא הכספי לאחר הקמת החברה, אבל היה מודע לכל עניניה הכספיים והתחייבויותיה. נראה לנו שכתוצאה מזה שהמערער והמשיב 2היו צדדים להסכם הבוררות, וכתוצאה מזה שהמשיבה 1היתה מעוניינת להגיש את הסכם הבוררות ולהסתמך עליו, אזי צדדים אלה, אכן קשורים בהסכם הבוררות ובקביעות העובדתיות שנקבעו בו בבחינת הרחבת ההלכה של מעשה בי"ד. אם זה המצב העובדתי-משפטי, אזי בימ"ש קמא לא יכול היה לקבוע קביעות עובדתיות שונות לענין מעמדו של המשיב 2וידיעתו אצל המשיבה .3 התוצאה היא שהמערער והמשיב 2ידעו על מצבה הכלכלי של החברה והמשיכו להפעילה. המערער מזמין סחורה, מנפק חשבוניות "פרטיות" ומתחייב אישית, בעוד והמשיב 2יודע ואינו מגיב. ומה יודע המשיב 2? עפ"י המסמכים שהוגשו לביהמ"ש קמא: הוא יודע שהחל מחודש מאי מחזיר הבנק שיקים של החברה; הוא יודע שבינו לבין המערער קיים סכסוך שמקשה, אם לא מחסל כמעט, את הניהול התקין של החברה; הוא יודע שהוזמנו השקיות הנדונות, לאור ההזמנה שהוצאה גם על שמו ולאור קביעת הבורר שהוא היה מודע לעניני החברה; מכאן נשאלת השאלה, מה חובתו כלפי צד ג'? לפני שנשיב תשובה לשאלה זו, יש לקחת עוד בחשבון שהמשיבה 3הוכרזה כמוגבלת לפי חוק שיקים ללא כיסוי, לפי הודעה שנשלחה אליה ביום 14.10.92(מסמך 5ג' לת/1), ע"י בנק הפועלים. הודעה נוספת נשלחה אליה מטעם בנק לאומי בתאריך .26.10.92השיק הראשון לפני הוצאת אותה הודעה שהוצג לגביה, ולא כובד, היה ביום .5.6.92 לא מקובלת עלינו העמדה שחברה שנקלעת לקשיים כלכליים צריכה מיד לפרסם זאת "בשוק". מטבע הדברים וגם ההגיון המסחרי מחייב זאת, שחברה מנסה תחילה להשתקם. אם חברה תבוא לצד ג' או לבנק ותספר לכולי עלמא על סכסוכים פנימיים, על קשיים בגביית שיקים או על קשיים בקבלת אשראי, בכך היא הביאה על עצמה את הקץ. בהחלט סביר להניח, כפי שציינו לעיל, כי הדבר לא ייעשה אלא הצדדים ינסו לגשר על חילוקי דעות פנימיים ביניהם, להגיע אולי לסוף הדרך בצורה שיכבדו התחייבויות כלפי צד ג', ויש מקרים שמצליחים גם לשקם חברה שפרק זמן מסויים לא צלחה כל כך מבחינה כלכלית. לכן לא היינו גורסים שהיתה מוטלת חובת גילוי על המשיב .2 ולכן גם מקובלת עלינו המסקנה העובדתית אליה הגיע ביהמ"ש קמא, שהמשיב 2לא ביצע שום פעולת תרמית או רשלנות. מסקנה זו משליכה גם על הקביעות לענין המערער בענין זה. יחד עם זאת, המשיב 2נתן למערער יד חופשית לנהל את התקשרויות החברה המשותפת שלהם כראות עיניו. במובן זה, בהיות שניהם שותפים יחידים בחברה, חלים עליהם: דין הנזיקין בגין מעוולים משותפים, ודיני השליחות והשותפות; יש לקחת בחשבון את טיב היחסים הפנימיים שבין השניים, בהם אחד, והוא המערער, יותר דומיננטי מהמשיב .2 עפ"י החשבונית שהוצאה (ת/1), כפי שציינו לעיל, המזמינים היו הן המערער והן המשיב 2ביחד. עפ"י העדויות שהיו בבימ"ש קמא, המשיבה 1בכלל לא ידעה, בזמן אמת, שהמדובר בחברה שמזמינה ממנה סחורה, אלא סברה שההתקשרות היא ברוח ההתקשרויות הקודמות שהיו, דהיינו על בסיס אישי של המזמין - המשיב 2, כשמי שערב אישית לתשלום הוא המערער. הפועל היוצא, שגם המשיב 2כתוצאה מהשלמה ומאישור של דרך פעולה זו, אחראי אישית אחריות ישירה בגין החוב למשיבה .1 אבל אין לומר שאחריותו הינה באותו אחוז. לאור כל האמור לעיל, אנו מבטלים את פסה"ד של בימ"ש קמא לענין המשיב 2ומחייבים אותו באחריות אישית לתשלום החוב, בגובה של % 30ממנו ולא מעבר לזה. החיוב לגבי אחוז זה הינו במאוחד ובנפרד עם המערער. פסה"ד של בימ"ש קמא לענין תרמית ורשלנות שיוחסו למערער - מבוטל גם הוא, ונותר נימוק הערבות האישית בלבד. שאר הקביעות של בימ"ש קמא עומדות בעינן. בנסיבות המקרה כל צד ישא בהוצאותיו.ערעור