קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצוי על תקיפת אסיר: מבוא 1. זוהי תביעה לפיצוי התובע בגין נזקיו שנגרמו לו כתוצאה מפציעתו, שאירעה לטענתו, במהלך ריצוי תקופת מאסר בין השנים 2003-2006 במתקן כליאה שמחזיקה הנתבעת. עפ"י עובדות כתב התביעה, "במהלך מאסרו התנפלו על התובע שלושה אסירים אחרים ודקרו אותו באמצעות סכינים בכל חלקי גופו" (סעיף 5 לכתב התביעה). כתוצאה מן הדקירות, הובהל התובע לביה"ח "מאיר" בכפר- סבא ואושפז למשך שבעה שבועות, במהלכם הוצא הטחול מגופו. על כן עתר התובע לפצותו בגין נזקיו בסך 2,420,000 ₪. 2. בכתב הגנתה הכחישה הנתבעת את האמור בכתב תביעתו של התובע. הנתבעת טענה כי התובע אכן ריצה תקופת מאסר בין התאריכים 20.06.03 ועד 09.05.05 בגין עבירות הפרת חובה חוקית, איומים וגרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, וביום 27.09.03, בעת שהותו בבית סוהר "הדרים" נדקר התובע בחזהו ובבטנו, ואלם נסיבות הדקירה לא היו כפי שתוארו בכתב התביעה אלא בנסיבות אחרות. 3. בנוסף, הכחישה הנתבעת טענת התובע כי התרשלה כלפי התובע, שכן לא צפתה, ולא יכולה היתה לצפות את אירוע הדקירה. בנוסף, כפרה הנתבעת בנזקים ובמגבלות להם טען התובע. 4. לכתב התביעה לא צורפה חוות דעת רפואית, כמצוות תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984, ובדיון שהתקיים ביום 28.04.10 טען התובע כי אין בכוונתו לצרף חוות דעת. 5. התובע העיד בפניי. במהלך עדותו הוגשו המוצגים שלהלן: נ/1 - שאלון ותצהיר תשובות עליו; נ/2 - הודעה שנתן התובע במשטרה ביום 05.10.03 - כשבוע לאחר אירוע הדקירה. דיון 6. לאחר עיון בטענות הצדדים באתי למסקנה כי התובע לא הרים הנטל המוטל עליו להוכיח העובדות כפי שתוארו בכתב תביעתו. 7. כאמור, בכתב תביעתו טען התובע כי הוא הותקף ע"י שלושה אסירים באמצעות סכינים ונדקר כ- 12 פעמים. 8. מאידך, הגרסה שמסר התובע בהודעתו במשטרה (נ/2) הינה: "ביום שבת אחרי ארוחת צהרים אני חזרתי לחדר 8 ואז ראיתי בחור או ערבי או קווקזי יושב על המיטה שלי, ואז ניגשתי אליו ושאלתי אותו מה אתה עושה פה כי זה לא חדר שלו ולא מיטה שלו ואז הבחור הוציא סכין לא זוכר מאיפה או מהמכנסיים או מתחת לחולצה ודקר אותי בבטן דקירה אחת בכתף צד שמאל ועוד דקירה בחצר בצד שמאל ועוד דקירה ביד ימין ויצא מהחדר בריצה" (עמוד 1 שורות 6-13), ובהמשך "אז אני נכנסתי לתא שלי, תא 8 וראיתי בחור שיושב על המיטה שלי ושאלתי אותו מה אתה עושה והבחור אמר לי שהוא מחכה לי ואז ניסיתי להוריד אותו מהמיטה, ניסיתי להרים אותו עם הידיים שלי מהמיטה ואז הבחור התרומם קצת וראיתי שהוא מוציא חפץ מהמכנסיים או מתחת למכנסיים או מהכיס של המכנסיים, החפץ אני חושב שזה כפית של אוכל שחידד אותה ועשה אותה כמו סכין והידית מניילון..." (עמ' 2 שורות 21-28 ועמ' 3 שורות 1-2 להודעה נ/2 ). 9. באשר לזהות הדוקר- טען התובע בחקירתו הנ"ל כי אינו מכיר את הדוקר (עמ' 3 שורות 27-28), וכי לא קדם לדקירה סכסוך בינו לבין מי מהאסירים (עמ' 4 שורות 6-7, להודעה נ/2). 10. בתשובותיו לשאלון שהפנתה הנתבעת לתובע, השיב הוא כי בעת האירוע הוא ישן, וכי האירוע התרחש "באמצע הלילה". התובע טען כי אינו יודע כמה אנשים תקפוהו ואינו יודע זהותם (ראו תשובות לשאלות 35 ו- 36 לשאלון). כמו כן, השיב התובע כי אינו מסוכסך עם מי מן האסירים ומעולם לא ביקש כי יופרד מאסירים אחרים (ראו תשובות לשאלות 38 ו- 39 לשאלון). 11. בעדותו בפניי, העיד התובע לגבי נסיבות האירוע, כי הוא צפה בטלוויזיה, ופתאום נכנסו שלושה אנשים לתאו ודקרו אותו (עמוד 6 שורה 13 לפרוטוקול); כאשר עומת התובע עם תשובותיו לשאלון, העיד הוא בפניי כי נדקר ע"י "שניים או שלושה" (עמוד 7 שורה 10 לפרוטוקול) וכי האירוע התרחש "אחרי הביקורת, הביקורת ב- 20:00" (עמוד 7 שורה 12 לפרוטוקול). 12. באשר לכלי התקיפה, העיד התובע בפניי, כי הוא הותקף עם "סכין אחד גדול" (עמ' 7 שורה 20 לפרוטוקול). 13. מסקנתי היא, כי בכל הנוגע לשעת האירוע, מספר המשתתפים בו, כלי התקיפה בו השתמשו התוקף/ים ונסיבות הדקירה, קיימות סתירות מהותיות בין שלל גרסאותיו של התובע, שכן באשר לשעת ומועד התקיפה מעיד התובע בפניי כי הוא נדקר בשעות הערב, בהודעתו במשטרה מעיד הוא כי נדקר "אחרי אורחת צהריים" ואילו בתצהיר תשובות לשאלון טוען התובע כי הוא נדקר ב"באמצע הלילה". באשר למספר התוקפים, טוען התובע בכתב תביעתו כי הוא התוקף ע"י שלושה תוקפים, בהודעתו במשטרה הוא מעיד כי הותקף ע"י תוקף אחד שאין הוא יודע זהותו ואילו בשאלון טוען התובע כי אין הוא יודע כמה אנשים תקפוהו. באשר לכלי התקיפה טוען התובע בכתב תביעתו כי הוא התוקף באמצעות "סכינים", בעדותו בפניי מעיד הוא כי הותקף ב"סכין גדולה" ואילו בהודעתו במשטרה טען הוא כי הוא "חושב שזה כפית של אוכל שחידד אותה ועשה אותה כמו סכין והידית מניילון". 14. מסקנתי היא כי התובע לא הוכיח את נסיבות תקיפתו, כפי שטען להן בכתב התביעה, ולפיכך דין תביעתו להדחות, מאחר ועל התובע הנטל להוכיח באילו נסיבות הוא נפגע; ראוי לצטט את הדברים שנאמרו ע"י בית המשפט המחוזי בירושלים בת.א 6506/04 מוחמד עאיש צבארנה נ' מדינת ישראל- משרד הבטחון (טרם פורסם- ניתן ביום 7.9.09): "למעשה, די בדחיית גרסתו העובדתית של התובע כדי להביא לדחיית התביעה. מקום בו גרסת התובע נמצאה בלתי ראויה לאמון, אין זה מתפקידו של בית המשפט לנבור בעדויות על מנת לדלות גרסה חילופית אשר תהלום את טענת התובע להתרשלות הנתבעת (וראה ת"א (מחוזי י-ם) 5133/03 אלחלאיקה נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 2.9.08. כן ראה ע"א 8599/02 חזימה נ' המפקד הצבאי באזור יו"ש, ניתן ביום 26.2.06, בס' 8 לפסק הדין, ע"א 9561/05 חטיב נ מדינת ישראל, ניתן ביום 4.11.08, בס' י"ג לפסק הדין)". 15. אילו הייתי נדרש לבכר גרסה אחת מבין ספר הגרסאות להן טען התובע, הייתי מבכר את זו האמורה בהודעתו במשטרה ולפיה הותקף התובע ע"י תוקף אחד, שאין הוא יודע את זהותו, כאשר נכנס התובע לתאו ומצא את התוקף שם והתוקף תקף את התובע באמצעות "כפית של אוכל" שהתוקף "חידד אותה ועשה אותה כמו סכין", ולצורך הדיון בפניי, כאמור, בחינת דברים שהם למעלה מן הצורך, אראה בנסיבות אלה, כנסיבות תקיפתו של התובע. גרסה זו, היא הגרסה שניתנה מיד לאחר האירוע, וככזו נראית אותנטית ואמינה יותר מיתר גרסאותיו. 16. שירות בתי הסוהר חב בחובת זהירות מושגית כלפי האסירים הכלואים בבתי הכלא (ראו: ע"א 4704/96 עוד דרור מקרין נ' נציבות שירות בתי הסוהר, פד"י מ"ב (10, 360; ת"א (ת"א) 1715/89 בן חיים נ' מדינת ישראל פ"מ נ"ה (1) 353). יחד עם זאת, ראוי להביא הדברים שנאמרו בת.א. 955/77 מתי ואח' נגר נ' מדינת ישראל פס"מ תשמ"ה (א) 490, אשר צוטטו ע"י כב' השופט אנגלרד בע"א 4704/96 הנ"ל: "השאלה מה תחומי הזהירות הנדרשת במסגרת ההגנה על אסיר בכלא אינה קלה כלל ועיקר אף אני מסכימה ששלטונות הכלא אינם מסוגלים לבטח אסיר מפני כל פגיעה בידי אסיר אחר, הכל יודעים כי כלא הוא מטבעו מקום מועד לאלימות; קיים בו ריכוז של אנשים אלימים מלכתחילה ובשל כך נכלאו, אך יש להוסיף לכך גם את המתח המתלווה בהכרח לתנאי החיים בבית הסוהר שיש בו כדי להגביר סכנה של אלימות. המתח ותנאי החיים המיוחדים בכלא יוצרים סיכון של התפרצויות פתע לפעמים בשל עניין של מה בכך ואת אלה קשה לצפות..." 17. על רקע הדברים הנ"ל יש לבחון אם קמה, בנסיבות העניין הנדון, חובת זהירות קונקרטית, דהיינו, האם על הנתבעת היתה חובה לצפות את נסיבות תקיפתו של התובע. על מנת לקבוע כי הנתבעת הפרה את חובתה הקונקרטית, יש לבחון מספר שאלות: הראשונה - מידת "מועדותו" של התוקף; השנייה - קיומו של מידע בידי רשויות הנתבעת בדבר "יחסי איבה" בין התוקף לבין הנתקף; השלישית - קיומה של סכנה שתובע יותקף ע"י התוקף או ע"י אחרים (ראו לעניין זה ת.א. (חיפה) 27729/97 בן שאנן נ' מדינת ישראל (שירות בתי הסוהר) (לא פורסם ); ת.א. 1715/89 הנ"ל). 18. בהודעתו, התובע עצמו מודה כי לא היתה כל היכרות בינו לבין התוקף והוא אפילו אינו יודע אם "הוא ערבי או קווקזי", (עמוד 3 שורה 27 להודעת התובע במשטרה). עוד אישר התובע כי אין לו כל סכסוך בינו לבין מי מהאסירים (עמוד 4 שורה 5 להודעה). 19. לאמור לעיל יש לצרף את העובדה כי התובע הותקף באמצעות כלי תקיפה מאולתר שלא הוברח מחוץ לגבולות הכלא, דבר המקשה על הנתבעת לאתר את הכלי בידי התוקף. 20. לאור האמור לעיל, לאור העדר היכרות בין התובע לבין התוקף, לאור העבודה כי עסקינן בכלי תקיפה מאולתר ולאור העדר מידע לגבי חשש לתקיפת התובע, הרי לא הרים התובע נטל השכנוע להוכחת הפרת חובת זהירות קונקרטית - ומשכך, יש לדחות התביעה. כל זאת ,כאמור, ציינתי מעבר לנדרש. 21. סוף דבר - אני מורה על דחיית התביעה. התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 1,500 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪. בית סוהר / כלאאסיריםאלימותפיצוייםתקיפה