קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצויי עוגמת נפש על אי ביטול צו עיכוב יציאה מהארץ: בפני תביעה לפיצוי בגין נזק כספי ועוגמת נפש שנגרמו לתובעים עקב אי ביטול צו עיכוב יציאה מן הארץ, שהוצא כנגד התובע 1 במסגרת הליך פלילי. כנגד התובע 1 הוטל ביום 27/10/00 צו עיכוב יציאה מן הארץ במסגרת תיק פלילי 2253/08 של בית משפט השלום בכפר סבא, הוא הצו שהביא להשתלשלות האירועים, כפי שיפורט בהמשך. טענות התובע ביום 6/4/04, עת הגיעו התובעים לשדה התעופה בן גוריון לצורך טיסה לחופשה, התברר כי כנגד התובע תלוי ועומד צו עיכוב יציאה מן הארץ ועל כן התובע לא הורשה לעלות לטיסה. התובעת מס' 2 - רעיית התובע 1 לא עלתה אף היא לטיסה האמורה. מבירור שערך התובע במזכירות בית המשפט, התברר כי צו העיכוב שהוצא ביום 27/10/00, בוטל ותחתיו הוצא ביום 19/3/02 צו נוסף , אשר לא בוטל עד ליום 19/3/09 ועל כן הוגשה תביעה זו. כן טען התובע כי כשהגיע לשדה התעופה היתה בידו הודעת ביטול לצו עיכוב מיום 18/3/03, אך גם לאחר הצגתה לא התאפשר לו לעלות לטיסה. התובע טען כי על הנתבעת קיימת החובה לוודא ביטולו צו עיכוב היציאה מן הארץ, מרגע שנודע כי העילה בגינה הוטל הצו חדלה מלהתקיים או בוטלה ומשעה שלא פעלה כן, הרי שיש להטיל עליה את האחריות לנזקי התובעים. התובע עתר לחייב את הנתבעת בסך כולל של 38,523 ₪, הכוללים את עלות כרטיסי הטיסה החדשים, הפסד ימי חופשה ועוגמת נפש. טענות הנתבעת תביעת התובעים מאופיינת בחוסר תום לב מובהק ובשיהוי רב, שכן התביעה הוגשה מס' ימים בטרם חלוף תקופת ההתיישנות ולאחר שחלק מהמסמכים הרלוונטיים אינם עוד בנמצא. לא קיימת הוראה חוקית פוזיטיבית המטילה על הנתבעת חובה להודיע על ביטול צווי עיכוב יציאה מן הארץ, אלא על בעל הדין נגדו ניתן הצו , חלה החובה לבקש את ביטולו ולעדכן בהתאם את משטרת הגבולות בדבר ביטול הצו. התובע לא צרף לכתב התביעה את המסמכים הרלוונטיים להוכחת תביעתו ועל כן יש לדחותה. התובעים לא הוכיחו את הנזק הנטען בכלל ואת עוגמת הנפש בפרט. השאלות הנדרשות להכרעה טענת השיהוי - האם העובדה כי התביעה הוגשה בשיהוי רב, די בה כדי לדחותה על הסף. האם חלה על הנתבעת אחריות לדווח על ביטול צו עיכוב יציאה מן הארץ שניתן כנגד אדם. האם התרשלה הנתבעת כלפי התובעים ומהו שיעור הנזק בגינו חבה הנתבעת כלפי התובעים, או מי מהם. דיון טענת השיהוי כאמור בכתב התביעה, הנזק הנטען נגרם לתובע ביום 6/4/04 ואילו התביעה הוגשה ביום 30/3/11, שבעה ימים לפני תום תקופת ההתיישנות ואין ספק כי מדובר בשיהוי רב. אמנם תביעת התובעים הוגשה בשיהוי ניכר מבלי שניתן הסבר של ממש לכך ואולם עפ"י ההלכה הפסוקה בפסק הדין בעניין עץ חיים (ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים, פס' 15-13 לפסק דינה של כב' השופטת א' פרוקצ'יה (לא פורסם, , 2.7.2003), נקבע כי לצורך טענת שיהוי נדרש להוכיח כי בנסיבות המקרה זנח התובע את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה. יש שהוסיפו תנאי חלופי שלישי שעניינו שיהוי שנגרם עקב חוסר תום לבו של התובע. הנטל להוכיח את התנאים הנדרשים לקיום שיהוי, מוטל על הטוען לכך, קרי , הנתבעת. איחור בהגשת תביעה, הוא כשלעצמו, אינו מעיד על ויתור או מחילת התובע על זכות התביעה. השתהות בתחום תקופת ההתיישנות הינה זכותו של המתדיין, והיא עשויה לעיתים לשמש אמצעי חשוב בדרך לפתרון המחלוקת מחוץ לערכאות. לפיכך, קיימת דרישה לקיום מצג ברור מצד התובע אודות ויתור או מחילה מצידו על זכות התביעה הנתונה לו כאשר טענה בדבר ויתור או מחילה על זכות תביעה מחייבת רמת הוכחה נכבדה על ידי הטוען לה. בענייננו, נשאל התובע בחקירתו מדוע הגיש את תביעתו 7 ימים בלבד לפני תום תקופת ההתיישנות וענה: "הייתה לנו כוונה מיד אחרי האירוע ביום 6.4.2003 להגיש את זה, אספנו את הניירות, אבל מאחר ובאופן אישי נולדה לנו בת שהייתה בת שנה ואני רק חזרתי לעבוד, איכשהו התעכבנו עם זה. מאחר ותמיד הייתי חוזר לסוגיה של העיכוב שלי במטוס זה היה מחזיר אותי לזיכרונות לא נעימים של בית המשפט והאירוע. אני הייתי עסוק, נולדה לנו בת ולכן השארנו את זה "בהולד" . חידשתי את הטיפולים לאחר מכן כאשר במאי 2009 קיבלתי שוב להפתעתי שני ביטולים של עיכובי יציאה מן הארץ מכפר סבא. .... כי התחלתי לחפש את החומר, נתתי בקשה לעורך דין שלי שידאג לזה, הוא טיפל בזה וביקש כמה פגישות לגבי החומר ואז אספתי את החומר עם עורך דין והגשתי. החל ממאי 2009 התחלתי שוב לטפל בתיק הזה. אם אני מקבל צו אחרי 6 שנים זה מוכיח שמשהו השתבש במערכת של בית המשפט השלום בכפר סבא.מה שקיבלתי במאי 2009 זה נספח א' לכתב התביעה.בשנת 2009 קניתי דירה, הייתי קצת עסוק, אבל נכון שבשנת 2009 שוב התחלתי לטפל בזה." (עמ' 3 לפרוטוקול) לטעמי, לא עלה בידי הנתבעת להוכיח מצג ברור של ויתור של מי מטעם התובעים ואף לא הוכח שינוי מצב לרעה של הנתבעת, שכן הנתבעת צרפה לכתב הגנתה מסמכים רלבנטיים אשר יש בהם לתמוך , לכאורה, בטענותיה. לפיכך הנני דוחה את טענת השיהוי. אחריות הנתבעת חובת הזהירות המושגית המוטלת על המדינה בביטול צווי עיכוב יציאה מהארץ הוכרה בפסיקה בהינתן כי הנזק העלול להיגרם לאדם באי ביטול הצו הינו צפוי וכן הוכרה חובת הזהירות הקונקרטית . ר' לעניין זה ע"א (ת"א) 175/84 נילי יעקובוביץ’ נ' מדינת ישראל ( פורסם במאגרים) בעמ' 186, שם נקבע: " אין כל ספק כי כי בנסיבותיו העובדתיות של המקרה הנדון, חלה על המדינה חובת זהירות קונקרטית כלפי התובע, בגין הנזק הספציפי שהתרחש. משבוטל הצו לעיכוב יציאת התובע מן הארץ, יכלו כל המופקדים על הטיפול בהודעת הביטול לצפות, בלא שום קושי, שהתובע עתיד להינזק, אם יעוכב בנמל התעופה, בשל הסתמכות רשלנית על הצו שבוטל. הנזק שנגרם לתובע מחמת עיכובו, גם הוא היה בגדרה של הצפיות האמורה. בנסיבות אלה קמה חובתן של הרשויות הממונות על כך, לנקוט אמצעי זהירות נאותים לשם מניעתו של נזק אפשרי. חובתה של מזכירות בית המשפט היתה למסור את הודעת הביטול, למשטרת הגבולות ולגורמים נחוצים אחרים וכן לוודא את ביצוע המסירה. חובתן של הרשויות המופקדות על ביקורת יציאתם של הנוסעים בנמל התעופה היתה לוודא , שהודעת הביטול נרשמה כראוי בכל הרשומות המקובלות וכי שמו של התובע נמחק מרשימת המעוכבים שבדלפק ביקורת הדרכונים. טענתה של באת- כוח המדינה, כי היה זה עניינו של התובע עצמו , להבדיל מחובת הרשות- למסור את ההודעה על ביטול הצו למשטרת הגבולות, היא טענה בלתי מבוססת ובדין נדחתה, טענה זו, על ידי הערכאה הראשונה. " עמדה דומה הובעה בת.א 002765/02 ( שלום נצרת) , אלישע דביר נ' מדינת ישראל ( פורסם במאגרים) . לאור האמור לעיל הנני מקבל את תביעת התובע וקובע כי הופרה חובת הזהירות , הן המושגית והן הקונקרטית ע"י הנתבעת כלפי התובע בהינתן כי היה עליה , או מי מרשויות המדינה הרלבנטיות מטעמה, לוודא את ביטולו של צו עיכוב היציאה ועדכון משטרת הגבולות וכן הנזק שבאי ביטול צו עיכוב היציאה במועד וכתוצאה מכך עיכובו בשדה התעופה ומניעת עליית התובע לטיסה , היה ניתן לצפייה ע"י הנתבעת. שאלת הנזק באשר להיקף הנזק הנטען סבורה הנתבעת כי מדובר בנזק מזערי וזניח אשר נגרם בגין עיכוב של יום אחד בלבד וכי לאור השיהוי הרב בהגשת התובענה , אין לפסוק פיצוי בגין עוגמת נפש ולמצער , לא בסכום הנתבע בסך- 15,000 ש"ח. כמו-כן , טוענת הנתבעת כי לא היתה כל מניעה בידי התובעת 2 לטוס במועד המיועד והתובע 1 היה מצטרף אליה בחלוף יום אחד בלבד. באשר להיקף הנזק , אין דעתי כדעת הנתבעת שכן מניעת אדם מלעלות לטיסה אשר תוכננה מראש , יש בה כדי לגרום לאדם מן הישוב עוגמת נפש של ממש בין היתר בגין ביטול או למצער שינוי אשר יחול בתכניותיו עקב מניעת טיסתו וניתן אף להוסיף לכך את הלבנת פניו ברבים הן בעת ביצוע העיכוב בפועל והן בגין הצורך במתן הסבר לאחרים, כפי שהעידו התובעים, ביחס ליתר חברי הקבוצה. לפיכך הנני דוחה את הטענה כי הנזק הנגרם הינו מזערי בלבד. עם זאת מבוססת טענת הנתבעת כי בית המשפט בבואו לפסוק פיצוי בראש נזק זה , אשר אינו ממוני, ינהג בדרך הזהירות והאיפוק בהתאם לנסיבות המקרה הנדון. באשר לטענה כי גם אם יקבע בית המשפט כי יש להורות על תשלום פיצוי אזי יש לפצות את התובע בלבד , שכן היה על התובעת לטוס במועד והתובע היה מצטרף אליה בהמשך. סבורני כי אין לקבל טענה זו שכן עסקינן בחופשה קצרה בת מס' ימים בלבד כאשר צפיית התובעים היתה לקיימה ביחד כבני זוג ואין לבוא בטרוניה עם התובעת בהחליטה שלא לצאת לחופשה ללא בעלה, קל וחומר עת לא היתה כל מידה של ביטחון במעמד עיכוב התובע, כי טיסתו תתאפשר בהקדם , אם בכלל, כך שלא היה זה בלתי סביר להניח כי לו תטוס התובעת בלעדי בעלה, תיאלץ לבלות את החופשה כולה לבדה. התובעים צירפו מסמכים במהלך הדיון מהם עולה כי הוזמנו שני כרטיסי טיסה חלופיים בעלות נוספת בסך- 440 $ , הוצאו הוצאות נסיעה ונלוות בסך כ- 67 יורו , כאשר עלות חבילת הנופש בכללותה , כולל עלות כרטיסי הטיסה הנוספים, הינה סך- 8,783 ₪. יצוין כי כדברי התובעים הצטרפו לקבוצת התיור כעבור יומיים, בבוקר יום 08.04.04 , עם נחיתתם בברצלונה . במסגרת תחשיבם עותרים התובעים לפיצוי בסך- 2,000 ₪ בגין הפסד שני ימי חופשה אלה. לאור כל האמור לעיל הנני קובע כי הנתבעת תפצה את התובעים בסכומים כדלהלן: א . סך- 2,000 ₪ בגין הפסד שני ימי חופשה. ב . סך- 2,200 ₪ בגין עלות הזמנת שני כרטיסי טיסה חלופיים והוצאות נלוות. ג . סך- 3,000 ₪ בגין עוגמת נפש לשני התובעים גם יחד. סה"כ תשלם הנתבעת לידי התובעים , סך- 7,200 ₪ בצירוף החזר חלקי של אגרת בית המשפט, בסך- 150 ₪ וזאת בתוך 30 ימים מהיום שאם לא כן יישא סכום זה הפרשי הצמדה ורבית בחוק החל ממועד הגשת התובענה ועד למועד התשלום בפועל. זכות להגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בבאר שבע בתוך 15 ימים ממועד קבלת פסק דין זה. עיכוב יציאה מהארץפיצוייםעוגמת נפש / נזק לא ממוניצווים