קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פציעה באימון כדורסל - ביטוח לאומי: השופט שמואל צור 1. המערערת, שחקנית כדורסל במקצועה, נפגעה בברך ימין במהלך אימון קבוצתה. פגיעה זו הוכרה כפגיעה בעבודה. ועדה רפואית מדרג ראשון קבעה למערערת נכות רפואית יציבה בשיעור של 20%, לפי פריט 35(1)(ג) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז-1956 (להלן - התקנות). הפריט לפיו קבעה הועדה את אחוז הנכות מתאר מצב של "השפעה בינונית על כושר הפעולה". בנוסף, החליטה הועדה להגדיל את אחוז הנכות ב-1/3, לפי תקנה 15 לתקנות ובכך נקבעה למערערת דרגת נכות יציבה של 27%. 2. על קביעה זו של הועדה הרפואית הגיש המוסד לביטוח לאומי (להלן - המוסד) ערר לועדה הרפואית לעררים. ועדה זו מצאה לנכון לקבוע למערערת דרגת נכות של 15% ולהותיר בעינה את ההגדלה בשליש, כך שדרגת נכותה של המערערת נקבעה ל-19%. 3. על החלטת הוועדה הרפואית לעררים הגישה המערערת ערעור לבית הדין האזורי. במסגרת ערעור זה עמדה לדיון השאלה האם מוסמכת היתה הועדה לקבוע למערערת דרגת נכות של 15%. גדר הספק נעוץ בכך שפריט 35 לתוספת לתקנות כולל חלופה של "השפעה קלה על כושר הפעולה הכללי או התנועות" המעניק נכות של 10% (פריט 35(1)(ב)) וחלופה של "השפעה בינונית על כושר הפעולה" המעניק נכות של 20% (פריט 35(1)(ג)). אין בפריט 35 לתוספת לתקנות כל חלופה המעניקה נכות בשיעור של 15%, כפי שקבעה הועדה הרפואית לעררים. 4. בית הדין האזורי (כב' השופטת מיכל לויט - תיק בל 4592/00) סבר כי הועדה הרפואית מוסמכת לקבוע דרגת נכות התואמת את מימצאי הבדיקה הרפואית, אף אם אין חלופה מתאימה לכך. לעניין זה הסתמך בית הדין האזורי על תקנה 14(א) לתקנות הקובעת לאמור: התאמה "דרגת נכות של נפגע לגבי ליקוי שלא פורט בתוספת, תיקבע לפי האחוז הקבוע לצד פגימה אשר לדעת הועדה דומה לליקוי הנפגע". בית הדין האזורי פסק, על יסוד התקנה האמורה, כי הועדה הרפואית מוסמכת לקבוע דרגת נכות מותאמת שאינה כלולה בתוספת לתקנות, ואף דרגת ביניים בין דרגות נכות וסעיפי ליקוי קיימים כמו במקרה זה. בית הדין האזורי מצא שקביעת הועדה הרפואית לעררים כי למערערת קיימת דרגת נכות של 15%, שהיא דרגת ביניים בין פריט 35(1)(ב) לבין פריט 35(1)(ג), מבוססת על מימצא רפואי שעלה בבדיקה ואין בית הדין מתערב במסקנות רפואיות שכאלה. 5. על פסק דין זה הוגש הערעור בפנינו, לאחר קבלת רשות. לטענת המערערת, פירושן הנכון של התקנות הוא שהוועדה מוסמכת לקבוע אחוזי נכות לפי אחת מן החלופות הקבועות, ואין היא מוסמכת לקבוע אחוז נכות כדרגת ביניים בין שתי חלופות נתונות. מוסיף ב"כ המערערת וטוען כי אם סבורה הועדה הרפואית כי אחוז הנכות המתאים שוכן בין שתי חלופות נתונות, כי אז על הוועדה לקבוע אחוז נכות לפי החלופה הגבוהה יותר, שכן מדובר בחוק סוציאלי, אותו יש ליישם לטובת המבוטח. ב"כ המוסד טוען כי צדק בית הדין האזורי בפסיקתו. לטענתו, יש לתת משמעות לשינויי הנוסח בין תקנה 11(א) לתקנות הנוקטת לשון של "דרגת נכותו של נפגע תיקבע באחוזים כנקוב לצד כל אחד מהליקויים..." לבין תקנה 14(א) הנוקטת לשון של "דרגת נכות של נפגע... תיקבע לפי האחוז הקבוע לצד פגימה אשר לדעת הועדה דומה לליקוי הנפגע". לפי הטענה, שינויי הנוסח מלמדים על מרווח של גמישות הנתון לועדה לקבוע אחוז נכות בדרגת ביניים. 6. סבורים אנו שצודק ב"כ המערערת בטיעוניו. נקודת המוצא הוא שועדה רפואית מן הדרג הראשון - כמו גם ועדה רפואית לערעורים - מוסמכת לקבוע דרגת נכות באחוזים לפי אחד הליקויים המוגדרים בתוספת לתקנות (תקנה 11(א) בצירוף תקנה 31). משעה שקבעה הועדה כי מתקיים ליקוי פלוני המופיע בתוספת לתקנות נובעת - מאליה - התוצאה כי אחוז הנכות הוא זה הקבוע בצידו של אותו ליקוי. כך לשון התקנה וכך פועלות הועדות ואין חולק כי זו הפרשנות הנכונה והראויה. 7. אלא שייתכנו מקרים בהם סבורה הועדה כי ליקוי מסויים של מבוטח אינו מתאים במדויק להגדרת הליקוי שבתוספת. למצבים חריגים אלה מורה תקנה 14(א) כי דרגת הנכות תיקבע "... לפי האחוז הקבוע לצד פגימה אשר לדעת הועדה דומה לליקוי הנפגע". אין ספק שתקנה 14 ניתנת להפעלה רק מקום שקיים למבוטח ליקוי שאינו כלול במבחנים: "... בעוד שבמום הכלול במבחנים, חייבים לקבוע את דרגת הנכות בהתאם לנקוב לצידו של המום, חייבים במקרים שלא נכללו במבחנים, להתייחס תחילה לשאלה אם קיים מום, קטן או גדול, אם קיימת נכות במשמעות הנ"ל ואם קיים - חייבים לפעול כאמור, לעניין תקנה 14 לתקנות הנכות". (דב"ע לג/29-0 גמליאל - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ד' 424, 427 ה'). דא עקא, הפסיקה לא קבעה מה הפרשנות של תקנה 14 ומה הדרך הנכונה להפעלתה: האם, כעמדת המוסד, מעניקה תקנה 14 סמכות לועדות הרפואיות לקבוע גם דרגת ביניים או, כעמדת המערער, מוסמכת הועדה לקבוע רק דרגת נכות "מותאמת" לאחד מן הליקויים המנויים בתוספת. 8. לדעתי, לשון התקנה ופרשנותה הראויה מובילים למסקנה שבמקרה ביניים, מוטל על הועדה הרפואית לחפש ולמצוא את הליקוי הקרוב הדומה ביותר לליקוי של המבוטח. מסקנה זו עולה גם מנוסחה של תקנה 14(ב) המסמיכה את הועדה הרפואית לקבוע אחוזי נכות "תוך התאמה לפגימה אחרת שנקבעה בתוספת..." לשון תקנה מובילה בבירור למסקנה שסמכות הועדה מוגבלת ל"התאמה" לפגימה קיימת ושאין לועדה סמכות לקבוע דרגת נכות שאינה מופיעה לצד פגימה קיימת. מסקנה זו עולה בקנה אחד עם העובדה שבעבר היתה נתונה לועדה הרפואית לעררים (ולה בלבד) סמכות לקבוע דרגת נכות לפי שיקול דעתה. סמכות זו היתה מעוגנת בעבר בתקנה 31(ב) בזו הלשון: "הועדה לערעורים רשאים להחליט שאין מקום להזדקק למבחנים ולהוראות שבתקנה משנה 14 (א) ו- (ב) ומשהחליטה כך יהיה בסמכותה לקבוע את דרגת הנכות לפי שיקול דעתה, בהתחשב במבחנים שבתוספת לתקנות אלה ושבתוספת לתקנות הנכים". אין ספק שסמכות זו שהיתה נתונה לועדה לעררים, העניקה לה מרחב של תמרון וגמישות לקבוע נכות לליקוי שאינו קיים ובכלל זה לקבוע דרגת נכות למצבי ביניים, כמו בענייננו. אלא שסמכות זו של הועדה בוטלה ועל דיוני הועדה הרפואית לעררים הוחלו ההוראות הרגילות המתייחסות לקביעת דרגת נכות, ובכלל זה תקנה 14 (תקנה 31 כפי שתוקנה בק"ת 5737, תשנ"ו עמ' 582). ביטול ההוראה שהיתה קיימת בתקנה 31 (ב) מלמד על כוונה ברורה של מחוקק המשנה לבטל את מידת הגמישות שהיתה קיימת לועדה הרפואית לעררים ומחזק את הפרשנות לפיה הסמכות לפי תקנה 14 - על שני חלקיה - מוגבלת ל"התאמה" לליקוי הקיים ברשימה. 9. גם מבנה התוספת לתקנות מלמד שאחוזי הנכות קבועים והם צמודים להגדרת הליקוי. משעה שנמצא כי למבוטח קיים ליקוי, אין לועדה הרפואית סמכות לקבוע לו אחוז שונה מזה הצמוד להגדרת הליקוי (בכפוף, כמובן, לסמכות ההגדלה לפי תקנה 15 שאינה מענייננו). כך קובעת במפורש תקנה 11. מבנה זה של התקנות מוביל לפירוש הנכון של תקנה 14 לפיו במקרה של מצב ביניים, תיקבע דרגת הנכות לפי האחוז הקבוע לצד פגימה "קרובה" ואין הועדה מוסמכת לקבוע דרגת נכות "גמישה" או ממוצעת או דרגת ביניים שאינה מופיעה ברשימה שבתוספת. על הועדה לחפש את הליקוי שהוא - לדעתה - הקרוב ביותר למימצאים הרפואיים שעלו בבדיקה וליישם אותו על הנפגע, בבחינת יישום מקורב. ודוק: סמכות הועדה להחליט על ייחוס הליקוי הקרוב אינה בהכרח ייחוס לליקוי המעניק אחוזי נכות גבוהים יותר. גם תוצאה הפוכה אפשרית, לאמור - ייחוס ליקוי המעניק אחוזי נכות נמוכים יותר. בכל מקרה, על הועדה לתת דעתה מהו הליקוי הקרוב והמתאים יותר מבין האפשרויות העומדות בפניה, ואותו ליישם במקרה שבפניה. 10. הוא הדין בענייננו. הועדה סברה שמצבה הרפואי של המערערת מצוי בין החלופה של "השפעה קלה" על כושר הפעולה לבין החלופה של "השפעה בינונית" על כושר הפעולה. במקרה ביניים שכזה, הועדה אינה מוסמכת לקבוע אחוז נכות ממוצע בין 10% (השפעה קלה) לבין 20% (השפעה בינונית). במקרה שכזה על הועדה הרפואית לבחון למה, מבחינה רפואית, נוטה יותר מצבה של המערערת (להשפעה בינונית או להשפעה קלה) ולקבוע בהתאם את אחוז הנכות (10% או 20% בהתאמה). אין צורך לאמר שהחלטה זו של הועדה הרפואית היא החלטה מקצועית רפואית מובהקת, אשר גופי השיפוט אינם נוהגים להתערב בה. אין גם צורך לאמר כי החלטת הועדה הרפואית לעררים מתקבלת משיקולים רפואיים ואין היא מושפעת משיקולים "סוציאליים" או אחרים כיוצאים באלה. אין אפוא כל יסוד לטענת המערערת כי יש לשקול שיקולים של "טובת המבוטח" בקביעת אחוזי הנכות. 11. לאור מסקנתו זו אנו מחליטים לקבל את הערעור, לבטל את פסיקת בית הדין האזורי ולהחזיר את עניינה של המערערת אל הועדה הרפואית לעררים על מנת שיקבע את אחוזי נכותה של המערערת בהתאם לעקרונות שהתווינו. המוסד יישא בהוצאות המערערת בסכום של 2,500 ש"ח.דיני ספורטתאונות ספורטכדורסלביטוח לאומי