השאלה שעומדת בפנינו היא אחת: האם יכול היה השופט בערכאה הראשונה לפסוק כפי שפסק, על יסוד מה שהודיעו הצדדים, שכן המערער אינו חולק על הכתוב בפרוטוקול. קריאה פשטנית של הכתוב יוצרת את הרושם שהכוונה היתה שתהיה חפיפה מלאה בין המאסר המותנה שייגזר, לבין המאסר שייגזר בהליך ובין שני אלה למאסר אותו מרצה המערער. עם זאת, ניתן לפרש את הדברים שהודיעה התובעת, כפי שנוסחו מפיה בפרוטוקול, מבלי שהסניגורית טענה נגד הניסוח, כמותירים לבית המשפט מרווח של שיקול דעת איזה חלק מן המאסר יופעל בחופף ואיזה חלק במצטבר. בית המשפט פסק כי בנסיבות אלה, מדובר בטענה שנולדה לאחר מעשה, והיא בגדר נסיון להתפס לניסוח המאפשר פרשנות אחרת מזו שנתנו לה כל הצדדים קודם לגזירת הדין ומיד לאחר מכן. גזר הדין מתיישב עם פירוש ההסכמה ועם כוונת הצדדים כפי שבאה לידי ביטוי במועד ההסכמה, במועד הצגתה בפני בית המשפט ובמועד מתן גזר הדין. הערעור הוא בגדר חכמה שלאחר מעשה, וזו אינה מצדיקה התערבות בגזר הדין. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על פרשנות פרוטוקול משפט: השופט י. דר: 1. נגד המערער הוגש כתב אישום לבית משפט השלום בחיפה (ת"פ 3373/99), בו הואשם, יחד עם אחר (להלן - השותף) בעבירה של שימוש בסמים מסוכנים והחזקתם. על פי עובדות כתב האישום, ביום 17.1.98 נמצא בחדרו של השותף סם מסוכן מסוג קנבוס במשקל של 3.13 גרם נטו, ללא היתר. 2. ההליך התנהל בפני סגן הנשיא, השופט כ' חיר. בשלב מוקדם, הופסק ההליך נגד המערער, שכן על פי הודעת התביעה צירף המערער את התיק לתיק אחר. בישיבה בה לא נכח המערער, ביום 21.9.99, אמר השותף שהסם שייך למערער. בישיבה נוספת אליה הובא המערער, ביקשה התביעה לחזור בה מהפסקת ההליכים נגדו, שכן התברר שהצירוף לא בוצע. באותה ישיבה אמר המערער את הדברים הבאים: "אני מודה בעובדות כתב האישום. הסם הוא שלי. ישנתי אצל ברדוגו (השותף - י' דר) והחבאתי מתחת לבגדים 3 גרם גראס וזה שייך לי מבלי שברדוגו ידע מזה". 3. מכיוון שבאותה ישיבה (10.11.99) לא היה ברור כל צורכו לשופט נושא הצירוף, והשותף לא הובא, בחר השופט חיר שלא להרשיע את המערער ודחה את הדיון לישיבה נוספת. באותה ישיבה הבהירה התובעת שהמערער לא צירף את התיק, וביקשה להרשיעו על פי הודעתו מיום 10.11.99. בישיבה זו, 5.4.00, הרשיע השופט חיר את המערער בעובדות כתב האישום. לבקשת התביעה שביקשה לרכז חומר נדחה הדיון למועד אחר. ביום 4.6.00, התייצב המערער וביקש דחייה נוספת כדי לפנות לעו"ד תוסיה-כהן. השופט נעתר לבקשה ודחה את הדיון. 4. בדיון ביום 7.9.00 התייצב המערער ועו"ד תוסיה-כהן והתובעת הודיעה כדלקמן: "הוברר כי המאסר המותנה בן 6 החודשים שהוטל ע"י בית הדין המחוזי (כך במקור) בת.פ 161/92 הוארך פעמיים והינו תקף וחב הפעלה לגבי התיק הנוכחי. בהתחשב בעובדה כי הנאשם מרצה עכשיו מאסר בפועל בן 20 חודשים, אנו מסכימים כי המאסר המותנה יופעל בחופף למאסר אותו מרצה כעת הנאשם ובחופף לתקופת מאסר נוספת שתושת. שלא במסגרת ההסכמה, אבקש שיוטל עליו מאסר על תנאי לאחר שחרורו". צריך לציין שבישיבות הקודמות הודיע המערער מספר פעמים שלא תלוי עונש מותנה בר הפעלה. הסניגורית הודיעה בתגובה: "אבקש שאם יוטל מאסר על תנאי, אבקש שהתקופה תהיה קצרה". 5. השופט חיר גזר את דינו של המערער למאסר בפועל לתקופה של שלושה חודשים במצטבר לכל עונש אחר. כן הורה על מאסר מותנה בן עשרה חודשים למשך שלוש שנים בגין עבירות על פקודת הסמים. הוא הורה להפעיל מאסר מותנה שהוטל והוארך לתקופה של ששה חודשים, והורה שששת חודשי המאסר המותנה המופעלים ירוצו בחופף לכל מאסר אחר שמרצה המערער. סך הכל קבע, ירצה המערער שלושה חודשי מאסר בפועל במצטבר למאסר בפועל שהוא מרצה אותה שעה. 6. בערעור שבפנינו טוען המערער שנעשה הסדר טיעון, שעל פיו לא היה כלל צריך לקבל עונש מאסר מצטבר, וכי כל העונשים שהוטלו, הן בגין התיק והן במאסר המותנה שהופעל, צריכים לחפוף את תקופת המאסר שנגזרה עליו. 7. לדברי עו"ד תוסיה-כהן, שייצגה את המערער בהליכי הענישה בערכאה הראשונה וגם בערעור בפנינו, זה ההסדר החלקי (כך היא מכנה אותו), שהושג בינה לבין התובעת. לדבריה, אי ההסכמה היחידה היתה בקשר למאסר המותנה שהתבקש ע"י התביעה. עוד היא מוסיפה שבית המשפט היה צריך להזהיר את המערער בדבר זכותו לא לקבל את ההסדר. 8. באת כח המשיבה מבקשת שנדחה את הערעור. לדבריה, לא היה מקום כלל להזהיר את המערער, משום שלא נעשה הסדר אלא "מעין הסדר". המערער הודה בעובדות כתב האישום ישיבות מספר לפני שהושגה הסכמה ביחס לעונש, ולכן אין כאן הסדר בכלל. היא הוסיפה שהתובעת הודיעה לבית המשפט על הסכמת התביעה שהעונש שיקבל המערער הוא ששה חודשי מאסר בפועל, השווים באורכם לששת חודשי המאסר המותנה להפעלה. לדבריה, פנתה לתובעת שהופיעה בערכאה ראשונה אבל זו לא זכרה את פרטי המקרה. עוד הוסיפה שאם הדברים אינם ברורים, ואם נמצא שיש מקום להתערב, היא עותרת שההליך יוחזר לערכאה הראשונה כדי שהעונש ייגזר שם. 9. בתגובה השיבה באת כח המערער שהמחלוקת בינה לבין התביעה היתה בשאלה אם יש מקום להפעיל את המאסר המותנה אם לאו, ובמסגרת זו הושג ההסדר לעניין העונש. 10. איני רואה מקום להתייחס לדברים שמעידה באת כח המערער מידיעה אישית. הדברים לא התבהרו כל צרכם. שמענו אמנם שהתובעת אינה זוכרת את ההתרחשויות, אבל בכל מקרה, לא זו הדרך שבה ניתן לברר את הדברים. זאת ועוד, הטענה כאילו היתה מחלוקת עם התביעה בענין העונש המותנה אינה מתישבת עם הודאתה המפורשת של הסניגורית בתחולת העונש המותנה. 11. השאלה שעומדת בפנינו היא אחת: האם יכול היה השופט בערכאה הראשונה לפסוק כפי שפסק, על יסוד מה שהודיעו הצדדים, שכן המערער אינו חולק על הכתוב בפרוטוקול. קריאה פשטנית של הכתוב יוצרת את הרושם שהכוונה היתה שתהיה חפיפה מלאה בין המאסר המותנה שייגזר, לבין המאסר שייגזר בהליך ובין שני אלה למאסר אותו מרצה המערער. עם זאת, ניתן לפרש את הדברים שהודיעה התובעת, כפי שנוסחו מפיה בפרוטוקול, מבלי שהסניגורית טענה נגד הניסוח, כמותירים לבית המשפט מרווח של שיקול דעת איזה חלק מן המאסר יופעל בחופף ואיזה חלק במצטבר. 12. אפשר לקרוא את המשפט האמור ("המאסר המותנה יופעל בחופף למאסר אותו מרצה כעת המאסר ובחופף לתקופת מאסר חופפת שתושת"), כמכוון לכך שהמאסר שייגזר על המערער בגין העבירה בה הורשע בתיק, לא יעלה על המאסר המותנה (ששה חודשים), והמאסר המותנה יופעל בחפיפה מלאה לשני המאסרים, שיצטברו. לכן רשאי היה השופט חיר להבין את ההסכמה, ככוללת את האפשרות לגזור על הנאשם מאסר לתקופה שלא תעלה על שלושה חודשים, שחלקו יצטבר למאסר אותו הוא מרצה, ובכל מקרה, המאסר המותנה המופעל יהיה בחפיפה לשניהם. העונש שגזר השופט חיר, מאסר מצטבר של שלושה חודשים, שכולו בחפיפה למאסר המותנה, וחלק מן המאסר המותנה חופף למאסר אותו ריצה אז המערער, תואם את נוסח ההסכמה כפי שהוצגה ע"י התובעת בהליך. 13. באת כח המערער טוענת כי אם ניתן להבין את נוסח ההסכמה כמשתמע לשני פנים, ראוי לבחור בפירוש הנוח לנאשם. כאשר צדדים מציגים בפני בית המשפט נוסח של הסכמה, המאפשר פירוש שיביא לתוצאות שונות, נוהג הוא שהצדדים אומרים זאת במפורש, ומשאירים לבית המשפט בחירה בין האפשרויות. זה לא המקרה שבפנינו. אם מגלה בית המשפט לפני גזירת הדין אי בהירות בנוסח ההסכמה, המאפשר תוצאות שונות, על בית המשפט להפנות תשומת לבם של הצדדים לתקלה שנפלה בניסוח, כדי לאפשר להם לתקנה, כל עוד לא פעל בית המשפט לפיה. אם לא גילה בית המשפט את כפל המשמעות, ומי מן הצדדים מגלה אותה בעת שמיעת גזר הדין, חזקה עליו שיפנה על אתר לבית המשפט ויפנה תשומת לבו שלא לכך התכוונו הצדדים. 14. בעניננו, לא ראה איש מן הצדדים חוסר בהירות בניסוח ההסכמה. משניתן גזר הדין, לא טענו הנאשם או סניגוריתו כי בגזר הדין סטה בית המשפט מן המוסכם, או כי ניסוחה של ההסכמה היה לקוי, כפי שהייתי מצפה מהם לטעון, אילו סברו שהעונש אינו מתיישב עם ההסכמה. מכך עולה שהמערער וסניגוריתו ראו את גזר הדין כתואם את ההסכמה שהושגה עם התביעה. 15. בנסיבות אלה, מדובר בטענה שנולדה לאחר מעשה, והיא בגדר נסיון להתפס לניסוח המאפשר פרשנות אחרת מזו שנתנו לה כל הצדדים קודם לגזירת הדין ומיד לאחר מכן. גזר הדין מתיישב עם פירוש ההסכמה ועם כוונת הצדדים כפי שבאה לידי ביטוי במועד ההסכמה, במועד הצגתה בפני בית המשפט ובמועד מתן גזר הדין. הערעור הוא בגדר חכמה שלאחר מעשה, וזו אינה מצדיקה התערבות בגזר הדין. אם תשמע דעתי, נדחה את הערעור. י' דר, שופט השופט ש' ברלינר, אב"ד: אני מסכים. ש' ברלינר, שופט (אב"ד) השופט י' גריל: אני מסכים. י' גריל, שופט הוחלט לדחות את הערעור כאמור בפסק דינו של השופט דר. פרוטוקול דיוןפרוטוקול דיון בית משפטמסמכיםפרוטוקול