קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא קנס על קקי של כלב: 1. לפני ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב יפו (כב' השופט גיא הימן) בתיק 08/11/0017436 מיום 17/4/12 אשר הרשיע את המערער בעבירה שיוחסה לו לפי סעיף 17 (ג) לחוק עזר לתל אביב יפו (שמירת הסדר והניקיון) התש"מ - 1980 (להלן: "חוק העזר"). 2. ענייננו בהודעת תשלום קנס (להלן: "הדו"ח") אשר קיבל המערער ביום 6/6/11 ממפקח עיריית תל אביב בסך 475 ₪ וזאת בגין כך שהמערער לא אסף גללי כלב משטח חורשה ציבורית. המערער טען, כי זהו "שטח פרטי בטאבו" ולא שטח ציבורי וביקש להישפט. 3. המערער טען, כי בשל בעיותיו הרפואיות הוא אינו יכול לטפל בכלביו כבעבר, ועל כן הוא ממשיך לטייל עם כלביו רק בשטח פרטי שלו, אותו הוא שוכר והוא נמצא בחזקתו הבלעדית. פעמיים בשבוע מגיע אדם אשר מנקה ומשגיח על אותו שטח פרטי, במימונו של המערער. לטענתו, הוא ביקש לגדר את השטח, אך נציגי המשיבה סירבו לכך, מנימוקים שאינם קשורים לתיק דנן. 4. הדיון בבית משפט קמא התמקד בשאלה - האם השטח שביחס אליו ניתן הדו"ח נמצא בבעלות פרטית של המערער, והאם ניתן ליתן דו"ח לגבי המקום שבו נרשם הדו"ח. 5. בבית משפט קמא לא נשמעה עדותו של הפקח, כיוון שהמערער לא הכחיש את העובדות שפורטו בכתב האישום, אלא טען, כי "... הדוח נרשם שלא כדין, מפני שהשטח הוא שטח פרטי" ועוד הוסיף: "גם עושים שם מלא חתולים את הצרכים שלהם, מלא כלבים אחרים עושים שם...". (עמ' 1 שורות 9 - 10 לפרוטוקול מיום 17/4/11). הנאשם טען, כי השטח הוא שלו מבחינה קניינית, (נסח הטאבו צורף נ/2) וב"כ המשיבה - המאשימה, הסכימה להניח, כי כך הדבר (עמ' 2 שורות 9 - 10 לפרוטוקול) ואף ויתרה על חקירתו של הנאשם. 6. פסק דינו של בית משפט קמא: בית משפט קבע, כי למרות שמדובר בשטח פרטי מבחינה קניינית, אזי ניכר היטב מהתמונות שהוצגו לבית משפט, כי מדובר בשטח פתוח ורחב ממדים המצוי בסמיכות למדרכה בשכונת מגורים ועל כן עונה להגדרת "מקום ציבורי" וחוק העזר חל עליו. במקום שכזה הותרתה של צואת כלבים גורמת למפגע שאותו ביקש חוק העזר למנוע והנאשם לא מנע מפגע זה. בהתחשב בנסיבות ובמצבו של המערער הוטל על הנאשם קנס מקור. 7. תמצית טענות המערער: א) המערער טוען, כי נפגעו זכויותיו כאשר לא התאפשר לו לחקור את הפקח, והוצגו לבית משפט תמונות מבלי שהצלם נחקר בבית משפט. המערער טען, כי לא הוכחו יסודות העבירה מבחינה עובדתית. ב) המערער טען, כי עסקינן בשטח פרטי אשר חוק העזר לא חל עליו. 8. תמצית טענות המשיבה: המשיבה טענה, כי יש לדחות את הערעור. לא היתה מחלוקת עובדתית בשאלה - אם מדובר בשטח פרטי מבחינה קניינית אם לאו, אלא שבמקרה דנן, מדובר ב"מקום ציבורי" כמשמעותו בחוק העזר. התמונות רק הבהירו באיזה מקום הטיל הכלב את צואתו והמערער - הנאשם לא חלק על העובדה שבאותו מקום אכן כלביו הטילו את צואתם. בנסיבות אלו, הרי שניתן היה ליתן דו"ח מכוח חוק העזר ופסק הדין ניתן כדין. 9. לאחר עיון בטענות הצדדים והשלמת טיעוניהם בעל פה, הגעתי למסקנה ולפיה יש לדחות את הערעור מהנימוקים כדלקמן: א) לא מצאתי כי נפגעו זכויותיו של המערער בבית משפט קמא. כב' השופט אמנם סבר לטובתו של הנאשם, כי מן הראוי שהצדדים ינסו לחשוב על פתרון שיאפשר למערער להוסיף ולגדל את כלביו ועדיין לצמצם את המפגע בשטח הציבורי, אך משלא הצליחו הצדדים להגיע להבנה ונוהל ההליך כסדרו, היה מקום ליתן את פסק הדין כפי שניתן. ב) בישיבת ההקראה שהתקיימה ביום 25/12/11 התעוררה רק מחלוקת עובדתית אחת: האם מדובר בשטח בבעלות פרטית כפי שטען הנאשם, אם לאו. הנאשם אישר, כי הוא ביקש לגדר את השטח אבל נאמר לו בעירייה, שאסור לו לגדר את השטח, וב"כ המאשימה עמדה על כך שמדובר בשטח שאינו פרטי. ג) ב"כ המערער טוען, כי לישיבת ההוכחות הגיעה המאשימה ללא הפקח. אינני יכולה למצוא אינדיקציה לכך בפרוטוקול אך גם אם הפקח לא הגיע לדיון, הרי ניתן לראות מפרוטוקול הדיון שכלל לא היה צריך לשמוע עדויות, ובית המשפט לא התבקש לשמוע עדויות. הנאשם אכן לא הכחיש את העובדות אשר פורטו בדו"ח. הוא לא הכחיש כי באותו מקום נטען הוא לא אסף את גללי הכלב במועד ובשעה אשר נכתבו בדו"ח. טענתו היתה כי אין מדובר ב"חורשה ציבורית" כפי שנכתב בדו"ח אלא שמדובר בשטח פרטי בטאבו, אותו הוא שוכר. לצורך העניין הסכימה המאשימה לצאת מנקודת הנחה ולפיה אכן מדובר בשטח פרטי בטאבו אותו שוכר הנאשם, ועל כן, לא היה צריך לשמוע עדויות בעניין העובדתי היחיד שהיה שנוי במחלוקת. ד) המחלוקת אכן היתה משפטית ולא עובדתית. לצורך הדיון המשפטי יצא בית המשפט קמא מתוך הנחה ולפיה גרסתו העובדתית של הנאשם היא הנכונה. כלומר, מדובר בשטח פרטי מבחינה קניינית. מתוך הנחה עובדתית זו, המתבססת על טענת הנאשם ולא על טענת המאשימה, הגיע כב' השופט למסקנה ולפיה מדובר ב"מקום ציבורי" כמשמעותו לפי חוק העזר ועל כן ניתן הדו"ח בדין. ה) אין מדובר במקרה שבו הנאשם ביקש מבית המשפט לקיים חקירות נגדיות או לדחות את הדיון למועד אחר או התנגד להגשת מסמך זה או אחר אלא כפי שניתן להבחין בפרוטוקול, לא היתה כל התנגדות או מחלוקת עובדתית והשאלה אשר בית המשפט היה צריך להידרש אליה היתה רק שאלה משפטית. לא ניתן כיום, כחוכמה לאחר מעשה, לטעון כי בית המשפט היה חייב לשמוע עדויות, למרות ששני הצדדים לא דרשו זאת ממנו. ו) ב"כ המערער טוען, כי סעיף 17 (ג) לחוק העזר קובע, כי מחזיק בכלב חייב לאסוף את הגללים אך הוא לא קובע שיש לאסוף את הגללים מיד. המערער טען, כי אחת לכמה ימים מגיע אדם מטעמו אשר אוסף את הגללים ועל כן, לא בוצעה כל עבירה. היה מקום לשקול בחינת טענה זו, לו היה הנאשם טוען עובדתית כי הוא אמנם בשל מצבו הרפואי לא אסף את הגללים מיד, אלא בחלוף שעה שעתיים, אך איסוף גללים אחת לכמה ימים אינו עונה על תכליתה של הוראת חוק העזר. חשיפת הציבור לאותם גללים במשך מספר ימים היא בוודאי אינה מותרת על פי תכליתו של סעיף 17 (ג) לחוק העזר. ז) חוק העזר נוקב סעיף 17 (ג) במונח "במקום ציבורי". כלומר, אין להתיר שהכלב יעשה את צרכיו במקום ציבורי. הגדרת "מקום ציבורי" בחוק העזר היא: "רחוב או מקום עינוג, וכן אוטובוס ציבורי או מונית כמשמעותם בתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961. לפיכך אנו נדרשים להגדרת "רחוב" בחוק העזר וההגדרה היא: "רחוב" - דרך, נתיב להולכי רגל, מדרכה, כביש, גשר, מעבר המשמש או המכוון לשמש אמצעי גישה לבתים אחדים, תעלה, ביב, חפירה, רחבה, כיכר או גן, וכן כל מקום פתוח שהציבור משתמש בו או שהציבור נכנס אליו או רשאי להיכנס אליו, בין שהם מפולשים ובין שאינם מפולשים; ח) כאשר בודקים, אם תכלית השטח משמשת לרחוב, אין משמעות מכריעה לשאלה - אם מדובר בשטח פרטי קניינית אם לאו. הרשות רשאית לאכוף את חוקיה גם אם מדובר בשטח פרטי כאשר התכלית של אותו שטח משמשת ל"רחוב". ראה לעניין זה: רע"פ 6795/93 אינגריד אגדי נ' מד"י, (להלן: "עניין אגדי") שם נקבע במפורש, כי "רחוב" יכול ויהיה גם בתחום הפרט ובלבד שהוא עונה בצורתו ובאופיו לאחת מהחלופות שעונות להגדרת "רחוב" בפקודת הפרשנות [נוסח חדש]. סעיף 1 לפקודת הפרשנות [נוסח חדש] קובע: "רחוב" או "דרך" - לרבות כביש, שדרה סמטה, משעול לרוכבים או לרגלים, כיכר, חצר, טיילת, מבוי, מפלש וכל מקום פתוח שהציבור משתמש בו או נוהג לעבור בו, או שהציבור נכנס אליו או רשאי להיכנס אליו". ראה לעניין זה גם: עפ"א (ת"א) 80129/04 ל.מ. נווה צדק ניהול מסעדות בע"מ נ' עיריית תל אביב, עפ"א (ת"א) 80082/02 אהרון חסין נ' מדינת ישראל . ב"כ המערער טוען, כי לענייננו יפה הלכת בית המשפט העליון שניתנה ברע"פ 6723/05 ג'אבר באסם נ' מדינת ישראל - עיריית תל אביב (להלן: "עניין באסם") שם קבע בית המשפט, כי היה על המשיבה להראות כי השטח המקורה הוא "רחוב" במובן זה שהציבור נכנס אליו ועושה בו שימוש, וכי הצבת השולחנות היוותה הפרעה לתנועה, אשר פוגעת בחופש התנועה של העוברים והשבים ועל כן ניתן היה ליתן דו"ח בגין עבירה על חוק העזר. שלא כמו במקרה דנן, בו טען המערער - הנאשם בבית משפט קמא, כי לא ניתן ליתן לו דו"ח בשטח כיוון שזהו שטח פרטי - קנייני, לא היתה כלל מחלוקת כי הוראת סעיף 39 (א) (1) לחוק עזר לתל אביב יפו (שמירת הסדר והניקיון) התש"ם 1980 אשר אסרה בין היתר הוצאת שולחנות וכסאות לשטח מעבר ציבורי, יכולה לחול גם אם השטח הוא בבעלות פרטית. כל שנטען הוא, כי כאשר מדובר בבעלות פרטית, על המשיבה - המאשימה הנטל להראות כי מדובר ב"רחוב" מבחינת תכליתית ובית המשפט קיבל את טענת המערער שם, כי המשיבה לא הרימה את הנטל המוטל עליה ולא הוכיחה כי מדובר באזור שמטבעו הציבור עושה בו שימוש למעבר. כפי שהדגישה, כב' השופטת נאור בסעיף 5 לפסק דינה שם, בין הצדדים לא היתה מחלוקת כי יכול ששטח פרטי יהיה "רחוב" וכי הצדדים לא ביקשו שבית המשפט יסטה מההלכה שנקבעה בעניין אגדי. אלא הוסיפה ואמרה, כי יש צורך לבדוק, אם השטח הפרטי הוא אכן "רחוב" וציינה מספר אינדיקציות שיכולות לסייע בבחינת השאלה - אם מדובר ב"רחוב", אם לאו. כך למשל ציינה, כי אם קיימת לבעלים זכות לחסום או לסגור את השטח, כי אז יכול הדבר להוות אינדיקציה לכך שאין מדובר ב"רחוב". בעניין באסם טען המערער, כי הוא עצמו רשאי לאסור כניסת אנשים או להרשות כניסה של אנשים לפי רצונו והוא רשאי אף לחסום או לסגור פיזית את השטח כך שלא יתכן שמדובר ב"רחוב" והוא אף תמך את טענותיו, כעולה מסעיפים 6 ו-7 לפסק דינה של כב' השופטת נאור. ט) בענייננו, העובדות שונות לחלוטין. המערער עצמו אישר עוד בישיבת ההקראה, כי מדובר במקום לא מגודר וכי הוא ביקש לגדר את השטח אך העירייה סירבה לאשר לו לגדר את השטח ואף חזר פעם נוספת ביום 17/4/12 על הטענה ולפיה, הוא ביקש מספר פעמים לגדר את השטח וסורב. כלומר, לא רק שאין מדובר במקום מגודר, שבו הוא יכול לאסור על אנשים או בעלי חיים כניסה לשטחו, אלא אסרו עליו בפירוש לגדר את השטח והוא אישר לבית המשפט כי הוא נתן אישור לעירייה לנטוע באותו שטח עצים (ראה עמ' 3 לפרוטוקול מיום 17/4/12 בשורות 9 - 12) ואף אישר, כי באותו שטח גם עושים כלבים אחרים את צרכיהם. כלומר, מדובר בשטח פתוח אשר הגישה אליו לא אסורה ולא בשליטתו של המערער. מטרת חוק העזר היא למנוע מפגע ציבורי - תברואתי בשטח שהציבור מתהלך בו. תכליתו של השטח הספציפי בו עסקינן היא בפירוש עונה להגדרת "מקום ציבורי" ו"רחוב" כמשמעותו בחוק העזר ועל כן לא נפל כל פגם בקביעתו של בית משפט קמא ולפיה הורשע המערער בעבירה אשר יוחסה לו. 10. לסיכום: א) לאור האמור לעיל, דין הערעור להידחות. ב) המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים. בעלי חייםכלבשמירת הנקיוןקנסחוקי עזר