רדיפות היהודים בלוב - נכי רדיפות הנאצים

העוררת, נולדה בשנת 1928 בעיר טריפולי שבלוב, עלתה לא"י בשנת 1951 וכיום מתגוררת באשקלון. ביום 15/8/2002 נדחתה תביעתה של העוררת, כיון שלא הוכחה נרדפותה. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא רדיפות היהודים בלוב בתקופת השואה: 1. ערר על החלטתה של הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים, תשכ"ז - - 1957. 2. אין זה מיותר לציין גלגוליו של ענין זה: א. העוררת הגישה ערר ראשון ביום- 19.01.2003. הערר הוגש על החלטתה של המשיבה מיום 29.11.2002, שלא להכיר בזכויותיה הנטענות של העוררת. ב. הערר הראשון נדון במאוחד עם עניינם של מספר רב של עוררים. הערר נדחה על ידי הוועדה, בראשות השופט מוקי לנדמן. ג. העוררים הגישו ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב (ע"ר 4026-04). התוצאה האופרטיבית, היתה שלא ניתן לדון בעררים באופן קולקטיבי ולכן הדיון הוחזר לערכאה המבררת, על מנת שתדון בעניינם של העוררים, באופן פרטני. ד. מכחה של ההחלטה האמורה, הגישה העוררת ביום- 13.11.11 הודעת ערר "מחודשת". 3. נראה בעיני פשוט להחיל על ערר זה דין של רציפות. 4. אף שתמים דעים אני עם חבר הועדה, ד"ר סימון שמואלי, שבהתנהלותה לאורך השנים ובעדותה בפנינו, מתקיימים בעוררת "סימני שאלה" לא מועטים, המעידים על בעיות של מהימנות - באתי לכלל מסקנה שדין הערר להתקבל. 5. תצהירה של העוררת דומה להפליא לתצהירים של עוררים אחרים שהונחו בפנינו. הרושם שקיבלנו הוא, שחלקם של תצהירים אלה, נערך בשיטה הידועה : "גזור והדבק". תצהיר אמור להיות סיפורו האישי, של העורר. תצהיר שיש בו סממנים "קולקטיביים", מעקר את היסוד האישי. תצהיר כזה, גם אם מנוסח בגוף ראשון, מותיר רושם של כתב טענות. כתוצאה מכך, נוצר טשטוש בין מה שעורך הדין יודע "שצריך וכדאי לכתוב", לבין מה שהעורר באמת מספר. מי שקורא תצהיר כזה, יתקשה לדעת מהו קו הגבול בין הסיפור האמיתי, לבין הנוסח שנראה רצוי לעורך הדין. 6. א. לא התעלמתי גם מפערים של ממש בין תצהירה הראשון של העוררת מיום 08.01.03 לבין תצהירה השני. התצהיר הראשון כתוב באוריינטציה של "ברחנו ממקום למקום ומכפר לכפר" ואין בו אפילו זכר לסיפורים הקשים הכלולים בתצהיר השני. (על כך ראו להלן). הפער הזה אכן יצר חשש שעדותה החדשה של העוררת אינה אלא עדות, שהעוררת כבשה בלבה. ב. כידוע, משקלה של עדות כזו הוא אפסי. ראו: י. קדמי: על הראיות מה' 2019 עמ' 501-505 והאסמכתאות שם. אבל, חלקו האחר של הכלל הראייתי האמור, מצווה אותנו להתחקות גם אחר הסיבה לכבישתה של העדות. ככל שהסיבה לכך הינה סבירה - ינתן לעדות משקל על פי הנסיבות. בהקשר הזה, יש לראות את האמור בסעיף 8 לתצהירה החדש של העוררת, ששם האצבע "המסבירה" הופנתה אל הדרך, שבה באת כוחה המלומדת של העוררת, ניסחה את תצהירה הראשון. אכן, אין בלבי ספק , שהערר השני והתצהיר התומך בו, "הותאמו" להתפתחויות שחלו בפסיקה. אבל, בה במידה, השתכנעתי שמי שטיפל בעוררת בשלבים הראשונים - לא באמת כרה את אוזנו לשמוע את סיפורה האמיתי של העוררת. כמו בימינו אלה - כך גם בעבר - שיטת העבודה לא התאפיינה בתפירת המלבוש, על פי מידותיו של העורר הספציפי, אלא התאפיינה בהיותה "קונפקצ'יה" - בחינת מדים אחידים לכל העוררים. נכון, שבדרך כלל גורלו של בעל דין תלוי במידה כזו או אחרת, ביכולותיו ושקידתו של בא כוחו אבל, בענין זה - שאני. שומה עלינו לזכור שחוק נכי רדיפות הנאצים, הוא חוק הנושא עמו יעדים סוציאליים מובהקים, וכי גישת בתי המשפט בישראל, היתה מאז ומקדם שיש לפרשו ברוחב לב ומתוך רצון להיטיב עם הנכה. ראו: דנ"א 11196/03 גרנות נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים תשי"ז - 1957, פד"י ס' (3), 88 115 דברי המשנה לנשיא מ. חשין. 7. לפיכך, חרף פערים, תמיהות, אי דיוקים היסטוריים קשים (כמו הטענה שיהודי לוב ענדו טלאי צהוב) - מצאתי מקום ליתן משקל מכריע לקטעי עדות אחרים של העוררת שהובילו אותי, כאמור, לקבל הערעור. 8. א. העוררת ציינה בתצהירה החדש, לא פחות משלושה אירועים ספציפיים החורגים מקטעי התצהיר האחרים שאינם אלא כותרות בעלמא. ב. בסעיף 25 לתצהירה, העוררת סיפרה שאחיה הגדול, אפריים, נלקח למחנה עבודה. תחילה ב"סידי עזאז" ואחר כך במחנה בשם "בוקבוק". כמו כן, העידה- "הדבר היה מאוד קשה להוריי ולמשפחה וכל הזמן הזה היינו בוכים ומתפללים לחזרתו". ג. בסעיף 26 לתצהירה החדש, העוררת סיפרה ש- "כאשר היינו הולכים ברחוב ונתקלים בחיילים הגרמנים הם היו תמיד מתריסים בנו ומאיימים עלינו, לרבות עשיית "סימנים" שישחטו אותנו, לכן מאוד פחדנו לצאת לרחוב". ד. העוררת גם סיפרה (סעיפים 27-28 לתצהיר החדש ) - שאחיה אפרים הועמד למשפט, כיוון שלא פתח חנותו בשבת ושנמלט מאימת הדין - רק כיוון שהמציא לכך סיבה שנמצאה מוצדקת. התרשמותי הברורה היא, שסיפורים אלה (במובן התמים של המונח) - משקפים הוויה שהתקיימה באמת. אין בלבי ספק, שמעבר לפחד הכללי מאימת המלחמה בכלל, ומאימת הקלגסים הנאציים בפרט - היה באירועים האלה כדי לגרום לעוררת, שהיתה כבת 14 - מתח מירבי ופחד של ממש כמשמעותו המורחבת, של המונח "פחד" בהלכת ג'וליה תייר. 9. לפיכך, אני מקבל את הערר וקובע שהערר מתקבל וזכאותה של העוררת תהא למפרע מיום הגשת הערר "הראשון", קרי מיום- 19.01.03. חבר הועדה א. אביטן - אני מסכים . חבר הועדה ד"ר סימון שמואלי- העוררת, נולדה בשנת 1928 בעיר טריפולי שבלוב, עלתה לא"י בשנת 1951 וכיום מתגוררת באשקלון. ביום 15/8/2002 נדחתה תביעתה של העוררת, כיון שלא הוכחה נרדפותה. על דחיית התביעה לתגמול הוגש ערר ביום 8/3/2003 , וזה נדון- ונדחה- יחד עם רבים נוספים- בועדת הערעור בתל אביב, ברשות כב' השופט לנדמן. הרכב של שלושה שופטים, בבית המשפט המחוזי בת"א, דן וקיבל את הערר על פסק הדין של ועדת הערעור ברשות כבוד השופט לנדמן, ועיקרו- החזרת הדיון לועדת הערעור, כדי שתדון באופן פרטני בעניינו של כל עורר. ראה ע"ר 4026/04 ברנס ואח' נ' משה"ב - אגף השיקום, ע"מ 4. בהסתמכה על הפסיקה הנ"ל, של בית המשפט המחוזי בת"א, הגישה העוררת ביום 13/11/2011 , ערר מחודש לועדת הערעור במחוז הדרום , שסמכותה על מקום מגוריה של העוררת (אשקלון). הערר המחודש, מבקש להכיר בזכויותיה של העוררת בתביעתה הראשונה לתגמול, החל מהגשתה לרשות המוסמכת מיום 24/7/2001. ביום 4/3/2012 התקבל תצהיר עדות ראשית מטעם העוררת. ועדת הערעור קיימה ישיבה ביום 11/3/2012 בעניינה של העוררת ודחתה את פניית המשיבה לקבל את שהיא הציגה כמכתבה מיום 10/10/2010 של העוררת (עיקרו- שלא להידרש יותר לשירותיה של עו"ד עטיה ולמעשה להיענות להסדר המנהלי) וזאת כיון שאותו מכתב לא נשא את חתימתה של העוררת . בהסתמכי על החומר שהוגש לועדת הערעור ע"י העוררת והמשיבה, על עדותה וחקירותיה של העוררת, אני סבור ש- טופס התביעה לתגמול של הלשכה לשיקום נכים לוקה בחסר מסוים , כיון שאינו מנתב בבירור להמציא מידע (כל הקשור להוכחת הנרדפות) , שבהעדרו נדחתה התביעה לתגמול לפי חוק רדיפת הנאצים , תש"ז- 1957. עם זאת בעמוד הראשון של הטופס מתבקש התובע תגמול, לפרט את "המחלות (החבלות) שנגרמו לו עקב הרדיפה הנאצית" , ואמנם העוררת ציינה סדרה של מחלו ת ובעיות ,אותן קשרה לתלאות שתכפוה באותם הימים . סעיף 7 בטופס מבקש, לפרט את הנסיבות בהן נגרמו המחלות / החבלות שצוינו ,אך העוררת העתיקה מילה במילה, מהעמוד הראשון, והחמיצה את ההזדמנות לתאר את הנסיבות, כמבוקש. הערר שהוגש ביום 8/1/2003 הוקדש ברובו לרקע ההיסטורי ולנימוקים משפטיים ורק מקצתו (ס' 11-13) התייחס לסבלותיה של העוררת עצמה, וגם שם בכלליות תבניתית. הגדילה העוררת לעשות בתצהיר התומך, שצורף לערר- אף הוא כללי ותבניתי למהדרין, ואף סעיף 8 שבו מנוסח בלשון זכר. ב"כ העוררת הפנתה בסיכומיה לסעיף 3 בתצהיר זה וטענה כי, "העוררת סיפרה על התעללויות ולא באופן ספציפי אבל בהחלט ניתן פירוט לסיבות לבריחה" (ר' פרוטוקול מיום 11/3/2012 , עמ' 6 , שורות 2-3). לי נראה כי ה"ספציפי" היחיד בתצהיר זה, הנו פרטיה האישיים של העוררת , הרשומים בכתב יד, במרווח ריק, בערר מודפס. הערר המחודש, שהתקבל ביום 13/11/2011 , מגדיל מקודמו להתעלם מסיפורה האישי של העוררת . תלאותיה וסבלותיה הייחודיים, לא נזכרו אפילו במשפט אחד. שוב התרשמתי שלפנינו טופס המנוסח בלשון זכר ושהפרט הספציפי היחיד הנו פרטיה האישיים של העוררת הרשומים בכתב יד, כאמור. זאת ועוד , לעניין הערר המחודש, יש להזכיר את פסק הדין בתיק ע"ר 4026/04 ברנס ואח' נ' משה"ב- אגף השיקום( עמ' 4, שורות 14-15) ,אשר ניתן ע"י בית המשפט המחוזי בתל אביב ביום 29/5/2011 ועיקרו שיש לדון באופן פרטני בעניינו של כל מערער . בפועל, הערר המחודש של גב' ברדה , שהתאפשר מכח פסק הדין הנ"ל , הוגש רק לאח ר יותר מחמישה חודשים , ללא התייחסות כל שהיא לעוררת (לבד מפרטיה האישיים) כמתחייב מאותו פסק הדין, ומבלי להיתמך מיידית בתצהיר המפרט בעניינה. התצהיר התקבל במזכירות ועדת הערעור בבאר שבע , ביום 4/3/2012 - יותר משלושה חודשים לאחר הגשת הערר המחודש ותשעה חודשים לאחר שהתאפשרה הגשתו. התצהיר המחודש , הגזור הפעם למידותיה של העוררת, עוסק ברובו בתולדות תביעתה וערריה, ואילו בסיפורה האישי יש חדש, גם יש, וללא זכר לחידושים אלה במסמכיה הקודמים. ב"כ המשיבה ,תמה וחקר את העוררת מדוע סיפור נרדפותה , הופיע לראשונה, אך בתצהירה שנחתם ביום 22/2/2012 (והתקבל ביום 4/3/2012 ) ובסיכומו ביקש לדחות הערר, כי המדובר בעדות כבושה שאינה מופיעה כלל בגרסאות הקודמות של הערר (ר' פרטוקול מיום 11/3/2012 , עמ' 3 , שורות 5-22 וכן - עמ' 6, שורות 6-8 ). בפסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 14/2/2011 בתיק ע"ו 9915-06-11 חג'אג' נ' הרשות המוסמכת , התקבלה קביעתה של ועדת העררים שליד בית המשפט השלום בחיפה מיום 6/6/2011 ב- ו"ע 18672-01-10 ("לא נפל בפסק דינה של הוועדה כל פגם משפטי ולא פגם אחר"- ע"ו 9915-06-11 , עמ' 8 שורה 22) , כי העלאת אלמנט מהותי חדש לתביעה שנדחתה בעבר - כמוה כהעלאת תביעה חדשה (שם, עמ' 2 , שורות 31-34). לפיכך, אם סיפורי נרדפותה של הגב' ברדה יתקבלו , זכאותה לתגמול תחל מעת קבלתם לראשונה , לאמור מיום 4/3/2012. מתצהיריה ומעדותה של העוררת , עולה בבירור שעילת הנרדפות , כמפורטת בחוק הגרמני , לא יכולה לשמש משענת לתביעתה לגמול , שכן לא נעשה בגופה מעשה אלימות ולא נשללה חירותה . כמו כן, לא נגרם לה הלם נפשי, כתוצאה מהיחשפות למעשה אלימות בקרוב משפחה לנגד עיניה . בתצהירה של העוררת מיום 22/2/2012 בסעיף 25 , לא טענה שלקחו את אחיה למחנה עבודה , תוך הפעלת אלימות, ולשאלת המשיבה - מהיכן נלקח אחיה לעבודה , השיבה- שלא ראתה משום שייתכן שישנה . (ראה פרוטוקול מיום 11/3/2012 , עמ' 4 שורות 20-21) . בית המשפט המחוזי בחיפה קבע כי- "עצם לקיחת האב לעבודות כפייה, אין בה , כשהיא עומדת בפני עצמה , כדי לבסס עילת נרדפות כלפי המערערת", ובהמשך חזר והבהיר - "נכון הוא שהמערערת כתבה בהצהרה, שלקחו את אביה לעבודות כפייה, אך בכך אין כדי לבסס עילת נרדפות מבחינת המערערת עצמה שהרי לא צוין שהלקיחה נעשתה לנגד עיניה , ולא צוין שהדבר נעשה באלימות ומכאן, שהכתוב בהצהרה לא היה בו כדי לבסס עילת נרדפות מבחינת המערערת". (ראה עניין חג'אג' נ' הרשות המוסמכת, שם לעיל). גם "הלכת הפחד ", המרחיבה בפסיקה הישראלית את מונח "האלימות", לא יכולה לשמש משענת לתביעת העוררת לתגמול, כיון שזאת לא ציינה עובדות אובייקטיביות משמעותיות, היכולות להצדיק פחדים קיצוניים. אירוע לקיחת אחיה הגדול אפריים ז"ל, למחנה העבודה נזכר לראשונה רק בתצהיר מיום 22/2/2012, ואף הוא רק כאחד משני מניעים לבריחה. ("... שמא יתעללו בנו וישלחו אותנו למחנות בכפייה.... נאלצנו לברוח גם בשל הרצון להציל עצמינו מההפצצות התכופות"). בעדותה בפני הועדה , העוררת גימדה מניע אחד והאדירה את השני- "ההפצצות לא הפריעו לנו מאוד. הבריחה האמיתית היתה בגלל הפחד לאחר שלקחו את אחי. ברחנו לכל מיני כפרים". (ראה פרוטוקול מיום 11/3/2012, עמ' 3 שורות 29-30). אלא שכדבריה, מניע מרכזי זה לבריחה נקשר אצלה כשייך לעניין תביעתה רק לאחרונה (שם, שורות 8-9, 13) ומכאן שלא עמד בבסיס תביעתה מלפני עשור. זאת ועוד, בתצהירה מיום 22/2/2012 טענה העוררת כי משפחתה ברחה מטריפולי אל כפרים (שידוע כי שהו בהם גרמנים) , ושבה לטריפולי לאחר גירוש הגרמנים, ואילו בעדותה הודתה כי מידי פעם שבו לטריפולי , שלכאורה ברחו ממנה בשל המצאות הגרמנים בה- "הבית שלנו היה בטריפולי , הלכנו לעמרוס, חזרנו לטריפולי. כל זה כאשר עדיין היו גרמנים . חזרנו לטריפולי כדי למצוא עבודה ולמרות שהיו שם גרמנים. כשבן אדם אין לו מה לאכול , הוא יעשה הכל" (ראה פרוטוקול מיום 11/3/2012 , עמ' 4 , שורות 24-26). בא כח המשיבה סיכם בנושא זה - "העוררת... טענה כי משפחתה ברחה מטריפולי וחזרה לטריפולי וכך מספר פעמים . עובדה זו, מאיינת לחלוטין את הלכת הפחד אשר מהותה ותכליתה , מחשש לפגיעה בעורר עצמו, וכאשר אדם חוזר לגוב האריות , משמע שהבריחה היתה שלא מחמת הפחד". (שם , עמ' 6 , שורות 15-18). בתצהירה מיום 22/2/2012 ובעדותה בפני הועדה מצאתי כמה שיבושים שלדעתי פגעו מאוד באמינותה של העוררת- התנערותה הראשונית הגורפת של העוררת ("על בטוח שלא שלחתי שום דבר" , פרוטוקול מיום 11/3/2012, עמ' 1 , שורה 14). המכתב מיום 10/10/2010 (שעניינו סיום ההסתייעות בשרותיה של עו"ד עטיה ונכונות לקבל את ההחלטה המנהלית), התפוגגה בהמשך עדותה והותירה משקע כבד של חוסר אמינות - "עכשיו אני נזכרת מה שכתבה בתי, זה על דעתי. יודעת בערך מה כתוב שם, יודעת שפנתה לאוצר . בקשתנו נדחתה (בעבר- ס.ש.) ועורכת הדין לא עשתה כלום . והיא החליטה לפנות לאוצר ... עכשיו עו"ד עטיה מייצגת אותי. היה זמן שלא רציתי שהיא תייצג אותי , כמו שכתוב במכתב. רציתי להגיע להסדר עם האוצר..."(ראה פרוטוקול מיום 11/3/2012 , עמ' 2, שורות 19-23). אמנם העוררת לא שלחה בעצמה את המכתב, אך ידעה אודותיו, ולפרק זמן-עד ששוכנעה לחזור בה - היה על דעתה. מופע נוסף של אמינות נמוכה מאוד של העוררת בא לידי ביטוי בסעיף 30 בתצהירה מיום 22/2/2012- "...היה חשש אמיתי שמא גם אנחנו (יהודי לוב) נילקח למחנות ריכוז , אפילו ששמענו על יהודים באירופה, ובמקביל החלו להגיע שמועות על גורל יהודי אירופה והחשש מפני הגרמנים..." את כל זאת ידעה נערה צעירה בת 14 בשנת 1942, בלוב?! משפט אחד קצר של העוררת קומם אותי והצל מאוד על עדותה, והוא- "לגדולים היה תלאי צהוב" (ראה פרוטוקול מיום 11/3/2012 , עמ' 5 , שורה 9). והרי ידוע כי יהודי לוב לא נשאו תלאי צהוב , ולדעתי עניין זה הנו בידיעתה השיפוטית של הועדה. מהאמור הסקתי כי - א. על הועדה לדחות את הערר ואילו עדותה הכבושה תחשב לתביעה חדשה , מעת קבלתה ביום 4/3/2012. ב. בלקיחת האח למחנה עבודה, לא הופעלה אלימות ולא לנגד עיניה של העוררת, ולכן אין בכך כדי לבסס עילת נרדפות מבחינתה. ג. "הלכת הפחד" לא חלה על המערערת, כיון שהחשש מפני מחנות עבודה נקלט אצל המערערת כשייך לעניין התביעה רק לאחרונה , המשפחה ברחה מטריפולי בעיקר בשל ההפצצות , והיא שבה מידי פעם ל"גוב האריות"- לטריפולי - ולא רק לאחר גירוש הגרמנים. ד. מצאתי דופי באמינותה של המערערת. אי לכך, אני מציע לחבריי לדחות את הערר מכל בכל וליתר תביעה חדשה , הנשענת על העדות הכבושה מיום 22/022/2012. הוחלט לקבל הערר , בדעת רוב, על פי פסק הדין של יו"ר הועדה- השופט ישעיהו טישלר. ניצולי שואהיהדות