קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שימוש בנכס ללא זכות: א. מהות התובענה זו תביעה לתשלום דמי שימוש מנתבע אשר עשה, לגירסת התובע, שימוש בנכס ללא זכות. ב. העובדות הרלוונטיות חברת א"י לפיתוח רעננה בע"מ (להלן: "החברה") רשומה כבעלת הזכויות בנכס נשוא התביעה - שהוא מגרש בשטח 8,284 מ"ר באיזור התעשייה הצפוני של אבן יהודה הידוע כחלקה 12 בגוש 8016 (להלן: "הנכס" ת/2, נספח ב'). החברה נמחקה על פי הודעת רשם החברות שפורסמה בילקוט הפרסומים 1035 מיום 12.9.63 (ת/2, נספח ג', עמ' 2). התובע מנהל נכסים שזהות בעליהם לא ידועה על-פי חוק האפוטרופוס הכללי תשל"ח-1978, ומכוח צו ניהול שניתן בבית המשפט המחוזי בתל-אביב בתיק א"כ 116/94 שניתן בתאריך 31.10.94 (ת/2, נספח א'). בביקורת מטעם התובע שנערכה בנכס בתאריך 26.6.97 התברר שהנכס מוחזק על-ידי הנתבע, אשר מנהל בו עסק לחומרי בניין (ר' סיכומים מטעם התובע, פיסקה 4; ר' גם כתב תביעה, פיסקאות 3, ו-6; נ/2, פיסקה 7; לתמונות עסקו של הנתבע בנכס ר' ת/2, נספח 14). מוסכם בין הצדדים שהנתבע ישב על קרקע זו, בין היתר, בתקופה שבין שנת 1994 לבין שנת 2000. מאז הביקורת האמורה, נוהל משא ומתן בין התובע ובין הנתבע בניסיון להסדיר את החזקת הנתבע בנכס בדרך של שכירות חופשית. אולם, משא ומתן זה לא הניב פירות. כפועל יוצא מכישלון המגעים בין הצדדים, הגיש התובע תביעה לסילוק יד מהנכס כנגד הנתבע בהליך של סדר דין מקוצר (להלן: "תביעת הפינוי"). ביום 6.6.99 דחה בית-המשפט את בקשת הנתבע למתן רשות להתגונן תוך שקבע: "עלי לציין שאין בתצהירו של המבקש התומך לבקשה כל טענת הגנה" (ת/2, נספח ט'). בפסק דין מיום 14.6.99 ציווה בית המשפט על הנתבע לסלק את ידו ולפנות את הנכס, ולמסור את החזקה בה לידי התובע כשהיא פנויה מחפץ ומאדם. (ת/2, נספח י'). ג. הפלוגתאות בין הצדדים - האם הנתבע ישב בקרקע ברשות ? - מהם דמי השימוש הראויים בהם חייב הנתבע? ד. האם הנתבע ישב בקרקע ברשות לטענת הנתבע, ניתנה לו רשות לשבת בקרקע ללא תמורה על ידי זוג נשים מבוגרות, שהציגו עצמן כבעלות הקרקע (נ/2, פיסקאות 3-5). טענתו זו נתמכה בשני תצהירים שהגישו חבריו: מר יגאל עמרני, ומר צרור ברנרד (ר' נ/1, ו-נ/3). אין מקום בתובענה שבפני להתיחס לטענה זו משני טעמים: - הכלל הוא שכאשר בקשה לרשות להתגונן נדחתה ובעקבות כך ניתן פסק דין, קם מעשה בית דין בין הצדדים בנושא זה. ברוח זו קבע השופט ד' לוין: "יש הבדל משמעותי בין הליך, שעניינו מחיקת תביעה על הסף, לבין הליך, שעניינו דחיית בקשה למתן רשות להתגונן ומתן פסק-דין בעקבות הדחיה. במקרה הראשון, מחיקת התביעה על הסף אינה מקימה מעשה-בית-דין…מה שאין כן בפסק-דין בעקבות דחיית בקשת רשות להתגונן, שאז מתהווה מעשה-בית-דין". (ע"א 76/86 פינשטיין נ' ה.ש. מלונות בע"מ ואח', פ"ד מג(3) 124, 132; ר' גם א' גורן , סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שביעית, 2003, תל-אביב, 331). בענייננו, הגיש בעבר התובע תביעה בסדר דין מקוצר כנגד הנתבע, ובו ביקש לפנותו מהנכס, בטענה שהוא יושב בה ללא זכות (ר' ת/2, פיסקה 3). באותו הליך, טען הנתבע בדיון שהתקיים בבית-המשפט כי השימוש בנכס הוא על-פי היתר(ת/2, נספח ח). אף-על-פי-כן, בקשתו למתן רשות להתגונן נדחתה, וזאת לאור קביעת בית-המשפט כי לא עומדת לו כל טענת הגנה כנגד הפינוי. לבסוף, החליט כאמור בית-המשפט לצוות על פינוי הנכס. משלא ערער הנתבע על פסק הדין האמור, מנוע הוא מלהעלות שוב את אותה טענה בדבר ישיבתו ברשות בנכס, וחל כלפיו כלל "השתק פלוגתא". - הטעם הנוסף הוא, שההפניה לשתי בעלות קרקע עלומות ולא מזוהות-, אינו משכנע. ה. מהם דמי השימוש הראויים בהם חייב הנתבע? כלל הוא שמסיג גבול חייב לשלם דמי שימוש בגין ישיבתו בנכס שלא כדין. הוא נגזר מהעקרון לפיו אין עושים עושר ולא במשפט. כך קובע סעיף 1(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979: "מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה". ברוח זו קבע השופט אנגלרד: "ההלכה שנתקבלה בשיטתנו היא כי מסיג גבול, העושה שימוש שלא כדין בקרקע זולתו, חייב להשיב את זכייתו שבאה לו מבעל הזכות מכוח העיקרון של עשיית עושר ולא במשפט. מבחינה זו, אין עוד הבדל בין זכייה המתבטאת בעשיית רווחים מיוחדים לבין זכייה שהיא החיסכון של דמי שימוש ראויים. ראה ד' פרידמן דיני עשיית עושר ולא במשפט (כרך א) [3], בעמ' 424-432". (ע"א 891/95 יוסף זידאני נ' סעיד מוחמד אבו-אחמד, נג4) 769). נותר אפוא לקבוע במקרה שלפנינו מהם דמי השימוש הראויים בהם חב הנתבע בגין דמי השימוש בנכס בשנים 1994-2000. התובע הגיש חוות דעת מטעם של מר ריצ'רד גאלואי (להלן: "גאלואי"), המשמש שמאי מחוזי (ת/1). ולאורה דמי השימוש הראויים הם סכום 1,464,682 ₪. לעומתו, טוען הנתבע שסכום זה מוגזם, וכי הסכום הנכון "הוא נמוך עשרות מונים"." (פיסקה 7). לצורך ביסוס עמדתו זו, הוא הגיש לבית המשפט חוזה שכירות בנכס אחר, בו מצוי עסק לממכר חומרי בניין, שדמי השכירות בעבורו הם בסך 1200$ לשנה (ר' ת/4). במחלוקת זו שהתגלעה בין הצדדים ההגיון והצדק הביאוני למסקנה שהאמת נמצאת היכן שהוא בשקלול שני הסכומים. לכן על הנתבע לשלם לתובע מחצית מחיבור שני הסכומים. אסביר את נימוקי החלטתי זו. מחד גיסא, יש לתת משקל לחוות דעת גאלואי, השמאי המחוזי, שביסס את מסקנתו על עסקאות שלטענתו נעשו בסביבת הנכס בתקופה הרלוונטית (ר' פרוטוקול, עמ' 5, שורה 13). מאידך גיסא, גאלאוי לא נכנס לשטח אותו הוא שם (ר' פרוטוקול, עמ' 4, שורה 20); כמו-כן, העסקאות עליהן הוא הסתמך בחוות דעתו לא צורפו לה (ר' תקנה 134א לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984). לעומתו, הגיש הנתבע לבית-המשפט חוזה שכירות "היישר מן השטח". התוצאה לכן היא: שהתובע ישלם לנתבעת סכום של 740,401 ₪. למען שלמות התמונה, אציג את דרך החישוב לפיה נקבע סכום זה: דמי השימוש הנובעים מגירסת הנתבע הם 36,120 ש"ח. [4.3 (שער הדולר היציג) * 1,200 (דמי השכירות השנתיים בדולרים בחוזה השכירות שהגיש) * 7 (מס' שנות השימוש בנכס) = 36,120 ₪]. מנגד, דמי השימוש אותם דרש התובע הם 1,464,682 ₪. מכאן, שממוצע דמי השימוש שהציגו התובע והנתבע הוא כאמור 754,401 ₪. הסכום נכון ליום פסה"ד וישא ריבית והצמדה כדין. הערה לפני סיום: לדברי התובע, "לאחר שבית המשפט יפסוק מהו הסכום שעל הנתבע לשלם לתובע - יתכן ותימצא דרך שתאפשר לנתבע למלא אחר פסק הדין באמצעות ביצוע עבודות אותן חייבת המועצה המקומית לבצע בחלקה אולם ענין זה כרוך גם בתוצאות הליך אחר שמתנהל בין התובע לבין המועצה בבית משפט אחר" (סיכומי תשובה מטעם התובע, פיסקה 8). אני מאמצת בברכה את עמדת התובע ובמידת האפשר, על-מנת שפסה"ד אכן יהיה בעל נפקות, אני נותנת לה תוקף של פס"ד. אשר על-כן, דין התביעה להתקבל בחלקה. הנתבע ישלם לתובע סכום של 750,401 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל. דרך התשלום בגין דמי השימוש תיעשה באמצעות ביצוע עבודות ברוח הצהרת התובע בסיכומיו כאמור. הנתבע ישלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ + מע"מ צמוד למדד ונושא ריבית מיום החיוב ועד התשלום בפועל.שימוש בדירהשימוש בנכס