קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שיק עם הגבלת סחירות: האם חייבת הנתבעת בפרעון שיק משורטט "למוטב בלבד" שנמסר על ידה לנפרע על פי השיק, לידיה של התובעת שאליה הוסב השיק על ידי הנפרע חרף הגבלת הסחירות ? זוהי השאלה שיש להכריע בה בהליך זה. העובדות הרלבנטיות 1. התובעת, שהינה עוסקת הרשומה כנותנת שירותי מטבע בהתאם לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000, אוחזת בידיה שיק על סך 2,711.40 ₪ שהנתבעת ערכה כמושכת לפקודת ש. אמיר (להלן: "הנפרע") ואשר סחרותו הוגבלה בכיתוב "למוטב בלבד" כאשר ההוראה בשיק הינה "שלמו ל: (שם הנפרע)". מועד הפרעון הנקוב בשיק הינו 15.2.2009 והשיק לא נפרע במועד בו הופקד על ידי התובעת בבנק מאחר והבנק סירב לפורעו בהיותו בלתי סחיר ובלתי עביר כפי שעולה מחותמת הבנק המצויה בחזית השיק. 2. השיק נמסר לנפרע כחלק מתמורה בעבור עבודות שלד שביצע במסגרת התקשרות בינו לבין הנתבעת. בהתנגדות שהגישה הנתבעת לא העלתה הנתבעת טענת הגנה כנגד פרעון השיק לנפרע, אלא מיקדה כל טענותיה אך ורק לעובדת הגבלת סחרות השיק, ומכאן העדר זכות לתובעת לתבוע אותה על פיו. הנתבעת ציינה כי ביום 27.10.09, במענה לצו עיקול שהומצא לה בגין חובות נטענים של הנפרע לרשויות המס, ציינה שאין ברשותה נכסים או כספים השייכים לנפרע. 3. השיק הוסב לידי התובעת ביום 11.1.09 (יחד עם שיקים נוספים) ובאותו המועד הנפיקה התובעת שני מסמכים: האחד - מסמך שכותרתו "שובר נכיון/קבלה" אשר בו מפורטים השיקים, לרבות השיק נשוא הליך זה. המסמך מעיד כי כנגד מסירת השיקים לתובעת (אשר סכומם הכולל עמד על סך של 61,051.28 ₪) קיבל הנפרע מהתובעת סך של 52,300 ₪ וזאת לאחר ניכוי עמלה (אשר במסמך זה קרויה "דמי גביה" בצירוף מע"מ) (נספח ג' לתצהיר התובעת, להלן: "השובר"). השני - קבלה זמנית עליה חתום הנפרע ובה פירוט הזיקים שהתקבלו אצל התובעת, הכספים ששולמו לנפרע ועמלה. בתחתית מסמך זה מצויה חתימת הנפרע ואישורו כי הוא ערב אישית לשיקים שמסר לתובעת. (נספח ב' לתצהיר התובעת, להלן: "הקבלה") 4. נתון עובדתי נוסף הינו כי על גבי חתימת ההיסב של הנפרע שעל גב השיק הוטבעה חותמת המציינת כי מדובר ב"היסב מגביל (לגוביינא)....שלמו ל: דור אביגדור ניהול בע"מ בלבד". כמו כן מופיעה בחזית השיק ובגב השיק חותמת של התובעת המציינת "זיכינו חשבון המוטב אצלנו". 5. במכתב דרישה שהמציאה התובעת לנתבעת ביום 15.5.11 ביחס למספר שיקים, לרבות השיק נשוא התביעה התבקשה הנתבעת לפרוע את השיקים אשר צויין במכתב כי "הוסבו כדין" לתובעת, בין אם בדרך של החלפת השיקים בשיקים חדשים, ובין אם בהפקדת הסכום לחשבונה של התובעת בבנק הפועלים. 6. בין מועד קבלת השיקים על ידי התובעת (1/09) לבין מועד הגשת בקשת הביצוע נשוא הליך זה, ניתן פסק דין בעתירה שהגישה התובעת בבג"צ 5305/10 דוד אביגדור ניהול בע"מ נ' שר האוצר ואח' (5.12.10) (להלן: "הבג"צ") ואשר בו נדחתה על הסף עתירת התובעת כי בג"צ יורה למשיבים להתיר לה להפקיד בחשבונות הבנק שלה שיקים המשורטטים ל"מוטב בלבד" כאשר היא אינה המוטבת על פיהם. בפסק הדין נדחתה טענת התובעת כי היא משמש כשלוח לגבייה בלבד (בדומה לבנקים) שכן נקבע, לאחר בחינת העסקאות ובעיקר נוכח העובדה כי הכספים הנגבים מכוח השיקים יופקדו בחשבונה (ולא בחשבון הלקוח) כי התובעת, בניגוד לטענתה, עוסקת בנכיון שיקים ולפיכך בקשת התובעת בעתירתה עומדת בניגוד לדין. במאמר מוסגר צויין כי גם כלל לא ברור שהתובעת, כטענתה, הינה בגדר "בנקאי" לצורך הוראות פקודת השטרות. 7. בנוסף, ועל בסיס קביעת הבג"צ, נדחו שתי תביעות אזרחיות שהגישה התובעת כנגד בנק הפועלים (ה"פ (חי') 17222-09-09 דוד אביגדור ניהול בע"מ נ' בנק הפועלים (30.12.10)) ובנק לאומי (ת.א. (חי') 15075-11-08 דוד אביגדור ניהול בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (12.4.11)). בשתי תביעות אלו ניסתה התובעת, במקביל להליך בבג"צ, לחייב את הבנקים לאפשר לה לגבות שיקים משורטטים "למוטב בלבד" כאשר היא אינה המוטב על פיהם. התביעה הראשונה נדחתה לגופה ואילו השניה סולקה על הסף, בשתי הפעמים בהתבסס, בין היתר, על הקביעות בבג"צ. דיון והכרעה 8. בפתח הדברים אבהיר, על אף שהדבר עולה מנוסח פתיח פסק הדין, כי אין מחלוקת בין הצדדים כי סחרות השיק הוגבלה באופן ברור וכי חלה לגביו ההלכה שנקבעה בע"א 1560/90 ציטיאט נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, פ"ד מח(4) 498 (1994). טענת התובעת הינה כי השיק לא סוחר לידיה בניגוד להגבלה שכן היא אינה טוענת לקיום זכות קניינית בשיק אלא שהיא משמשת כשלוח של הנפרע לגביית השיק (גוביינא) ולפיכך, כל עוד הנתבעת אינה מעלה טענת הגנה כנגד פרעון השיק לנפרע, לא עומדת לה הגנה כנגד פרעון השיק לתובעת. לטעמה של התובעת טענת הנתבעת כמושכת השיק, כנגד פרעון השיק לתובעת בהעדר טענת הגנה כנגד פרעון לנפרע, עומדת בניגוד לחובת תום הלב של הנתבעת, חובה החלה גם בדיני שטרות. התובעת מסתכמת בטיעונה זה על חוות דעת שהוגשה מטעמה ואשר נערכה על ידי פרופ' לרנר, ואשר ממנה עולה כי פרופ' לרנר סבור, חרף הקביעות בבג"צ, כי התובעת כנסב השיק שסחרותו הוגבלה, רשאית לתבוע את הנתבעת כמושכת השיק, כשלוח של הנפרע. מוסיף פרופ' לרנר וקובע, כפי שהביע עמדתו בספרו "דיני שטרות" (מהדורה שניה, 2007) בעמ' 187-188, כי: "ספק אם יש לאפשר למושך שאין לו כל טענת הגנה, לסרב לפרוע לנסב רק משום הגבלת עבירותו של השיק. כאשר ההיסב אותנטי ואין ספק כי נעשה על ידי הנפרע, אין למושך אינטרס ראוי להגנה להימנע מפרעון השיק....מושך שהגביל את עבירות השיק, יהיה מוגן לכל דבר ועניין, כאילו השיק עדיין אצל הנפרע, ואולם אם אין לו כל טענה כנגד הנפרע, אין לו טעם סביר להתנגד לפירעון השיק לנסב.....מכוח עיקרון תום הל, לא ראוי שמושך ינצל את הגבלת העבירות למטרות זרות להגבלה. כאשר למושך אין טענה שהסיחור פגע בזכויותיו, לא ראוי שישתמש בהגבלה לפטור את עצמו מתשלום שהוא חב בו". 9. מנגד, טענת הנתבעת נסמכת על הקביעות בבג"צ לפיהן העסקה שבמסגרתה קיבלה התובעת את השיק הינה עסק נכיון, ולא מסירת שיק לגבייה, וזאת משהתקיימו בעסקה כל הסממנים המגדירים את העסקה ככזו כפי שאלו פורטו בפסיקה ובמיוחד בפסק הדין בבג"צ. לטענת הנתבעת, נסיון התובעת לגבות ממנה את השיק הינו נסיון לעקוף את קביעות הבג"צ לפיה השיק (כמו כל השיקים האחרים שעניינם נדון שם) הגיע אליה בעסקת נכיון, והינה מבוססת על פעולה בניגוד לדין, שכן עצם קבלת השיק המשורטט מהנפרע עומדת בניגוד לדין, ובמיוחד להוראת סעיף 7(א) לפקודת השטרות. הנתבעת מדגישה כי ממסמכיה של התובעת עצמה ניתן ללמוד שהעסקה בינה לבין הנפרע היתה עסקת נכיון וטענתה של התובעת, הנסמכת על חותמת ההיסב שנחתמה בגב השיק לפיה, לכאורה השיק הוסב לגוביינא, דינה להידחות לאור מכלול הנסיבות שהוכחו בהיותה טענה מלאכותית אשר נדחתה בבג"צ ובפסיקה שבאה בעקבותיו. 10. לאחר בחינת מלוא טיעוני הצדדים מצאתי כי דין התביעה להידחות. עם כל הכבוד לפרופ' לרנר (ובית המשפט בהחלט רוכש לו כבוד רב) אני סבורה כי במקרה זה האמור בחוות הדעת משקף דין רצוי ולא דין מצוי. להבדיל מפרופ' לרנר שהינו מלומד העוסק בחקר המשפט, בית משפט זה עוסק בהכרעה על פי הדין המצוי. עמדתו של פרופ' לרנר, כפי שהובעה בספרו בעקבות הלכת ציטיאט, ועליה חזר בחוות דעתו, עומדת בניגוד הן לעמדת הרוב בפסק דין ציטיאט (כפי שמציין פרופ' לרנר בשורות בספר שלפני החלק שצוטט על ידו בחוות דעתו) והן בניגוד לקביעה בבג"צ. אמנם נכון כי פסק הדין בבג"צ לא עסק ב"תחרות" שבין התובעת כנסב לבין הנתבעת כמושכת השיק, ולא בחן את השאלה הספציפית שהובאה להכרעתי, אולם המסקנות הנובעות מפסיקת הבג"צ ביחס לשאלה שבפני הינן לטעמי שונות ואחרות מאלו הגיע אליהן פרופ' לרנר כפי שאפרט להלן, כאשר יש לציין שפרופ' לרנר בחוות דעתו חולק גם על הקביעות בבג"צ!. הסתמכות פרופ' לרנר על הקביעה ברע"א 2443/98 ליברמן נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נג(4) 804 באשר לתחולת העקרון הכללי של תום הלב גם בדיני שטרות, איננה יכולה לסייע לתובעת כאן שכן אני סבורה כי קודם לבחינת שאלת תום הלב של הנתבעת, יש לבחון את מעמדה של התובעת בשיק, שהיא נתון רלבנטי שבבסיס חוות דעתו של פרופ' לרנר. 11. האמנם התובעת אוחזת בשיק כ"שלוח לגוביינא" כטענתה? לאחר בחינת מלוא הנתונים שהובאו בפני ולאור פסק הדין בבג"צ, אני דוחה את טענת התובעת כי היא אוחזת בשיק כשלוחה של הנפרע בלבד לצורך גביית השיק, בדומה לבנק. ראשית ובעיקר לאור העובדה כי מכלול הנסיבות מצביעות על כך שהעסקה בין התובעת לבין הנפרע הינה עסקת נכיון שיקים, שהוא אחד מעיסוקיה העיקריים של התובעת כפי שזו העידה על עצמה בפני הבג"צ. כל המאפיינים של עסקת הנכיון מתקיימים בעסקה בה הועבר השיק נשוא התביעה לתובעת והם: א. השובר שהנפיקה התובעת לנתבע נושא את הכותרת "שובר נכיון/קבלה". ב. הסכום ששילמה התובעת לנתבע כנגד מסירת השיקים לידיה היה נמוך משמעותית משווי השיקים שכן התובעת ניכתה עמלה בשיעור של למעלה מ-12% המשקפת את עלות הפרעון המוקדם של השיק ואת הסיכון של אי גבייתו בהמשך. ג. התובעת ביקשה מהנתבעת (במכתב הדרישה) כי את סכום השיקים תשלם לחשבונה ולא לחשבון הנפרע, דבר העומד בניגוד לקביעה בהלכת ציטיאט לפיה הרשאת "הבנק" (ככל שהתובעת יכולה להיחשב ככזו) היא לגביית הסכום הנקוב בשטר והפקדתו בחשבון המוטב בשיק (שם בעמ' 505). טעם זה היה הטעם העיקרי שהביא את הבג"צ למסקנתו כי דרישת התובעת לחייב את הבנקים לאפשר לה את הפקדת השיקים המשורטטים בחשבונה, עומדת בניגוד לדין!!! טענות התובעת במהלך סיכומיה בפני, כי הפקדה לחשבונה אינה כהפקדה לטובתה שכן חשבונה בבנק אינו בגדר חשבון פרטי אלא חשבון המתנהל תחת מסלקה בין בנקאית, כמו גם טענת מנהל התובעת כי התובעת, כמו בנקאי, משלא נפרע השיק חייבה את "חשבון הלקוח" אצלה, הינן טענות שהועלו בעלמא ללא שהונח להן ביסוס עובדתי כלשהו. מעבר לצורך אעיר כי טענות התובעת באשר לסוג החשבון שהיא מנהלת והעובדה כי הפקדה לחשבון זה אינה בגדר הפקדה לטובתה, עומדות בניגוד לקביעות בבג"צ, וככל שרצתה התובעת לשכנעני כי קביעות בג"צ בהקשר העובדתי, דהיינו כי משמעות ההפקדה לחשבון התובעת כעסק הנותן שירותי מטבע הינו אחר מזה שניתן לו בבג"צ, מן הראוי היה להמציא ולו בדל ראיה לתמוך בטענות אלו. ד. קבלת תביעת התובעת כנגד המושך משמעה כי התובעת תזוכה בסכום העולה על סכום השיק, שכן היא שילמה בעת קבלת השיק סכום הפחות משוויו בשיעור של למעלה מ-12% ואילו מהנתבעת היא תובעת את מלוא שוויו!! טענת התובעת בפני כי העמלה ש"קיבלה" (בדרך של ניכוי מסכום השיקים) מקורה בעסקה אחרת בינה לבין הנפרע הינה טענה כה מופרכת שראוי היתה שלא היתה מועלית כלל. ה. בניגוד לטענות התובעת בכל ההליכים שנזכרים לעיל, כלל לא שוכנעתי כי התובעת מורשית לעסוק בגביית שיקים עבור לקוחותיה. ההיתר שניתן לתובעת הינו היתר לפעול כנותנת שירותי מטבע, ועפ"י הוראת סעיף 11ג' לחוק איסור הלבנת הון, שמכוחו ניתן לה ההיתר והוצאה לה תעודת הרישום שהוצגה כנספח א' לתצהיר מטעמה, לא ניתנה לה הרשאה ליתן ללקוחותיה שירותי גביית שיקים וספק באם שירות זה נכלל באיזה מהשירותים המנויים בסעיף זה. בפסק הדין בבג"צ לא הוכרעה סוגיה זו, וגם אני לא נדרשת לה לצורך הכרעתי, אולם יש בעובדה ששירותי גביית שיקים אינו נכלל ברשימת השירותים שרשאית התובעת לתת, כדי לחזק את מסקנתי שהעסקה בינה לבין הנפרע היתה עסקת נכיון שיקים ולא מסירת שיקים לגבייה כטענתה. עם כל הכבוד לתובעת, ולנסיון מנהלה לשכנעני כי התובעת הינה בגדר "בנקאי" כהגדרתו בפקודת השטרות, אינני בטוחה שהתובעת הינה בגדר "חבר בני אדם...העוסק בעסקי בנק", שכן כאמור לעיל, לפחות ביחס להרשאה לגביית שיקים הנתונה לבנק, לא ברור שהרשאה כזו אכן ניתנה לתובעת. ו. מעבר לאמור לעיל ביחס לחוות דעתו של פרופ' לרנר, הרי הקרקע תחת חוות דעתו נשמטת לטעמי גם מהעובדה שפרופ' לרנר, בסעיף 6(ב) לחוות דעתו, כטעם לסטיה מהקביעות בבג"צ, סבור שגם באם מדובר בעיסקת נכיון, עדיין יש לאבחן את ענינה של התובעת שכן: "המצב שונה כאשר הנפרע לווה כספים מהנסב ומסב לו את השיק כאמצעי תשלום לפירעון החוב". נסיבה כזו של מתן הלוואה לנפרע לא נטענה וממילא לא הוכחה בפני, ולפיכך אין כל בסיס לאבחנה שעורך פרופ' לרנר באשר למהות העסקה שבין התובעת לנפרע. אוסיף עוד, כי לטעמי עמדתו של פרופ' לרנר בחוות דעתו עומדת בניגוד לעמדתו בעמ' 401 -402 לספרו, שם הוא מפרט את הדין הרצוי בעיניו ביחס לפיזור הנזק בין הבנק לבין מושכי השיקים. השיקולים המפורטים שם, שדווקא נראים בעיני, מצדיקים דווקא את העדפת אינטרס הנתבעת במקרה זה על פני האינטרס של התובעת, הטוענת בעצמה למעמד דומה למעמד של "בנקאי". 12. מכל האמור לעיל עולה כי התובעת לא הצליחה לשכנעני כי היא אוחזת בשיק כשלוח לגבייה, וכל הנסיבות מצביעות על כך שהיא ביצעה עיסקת נכיון בשיק שלא ניתן לסחרו ולא ניתן לקנות בו זכות קניין, ומשכך, דין תביעתה להידחות, ללא קשר לשאלה באם עומדת לנתבעת הגנה כנגד פרעון השיק לנפרע. אני סבורה כי דווקא שיקולי מדיניות, בעיקר אלו שהותוו בהלכת ציטיאט שעומדת על מכונה עד היום, מחייבים את חיזוק המשמעות שיש לתת לשיק משורטט בתנאים שנקבעו בהלכת ציטיאט, ואני סבורה כי למושך השיק עומדת הזכות להתנגד לפרעון השיק בדרך הסותרת את הגבלת סחרותו. האינטרסים של המושך בהגבלת הסחרות יכולים להיות מגוונים, ויש להיזהר מעקיפת ההגבלה בדרך בה מבקשת התובעת. אוסיף עוד, ביחס לטענת חוסר תום הלב כלפי הנתבעת בהעלאת טענת העדר יריבות כלפי התובעת, כי מעט חורה לשמוע טענה כזו מפיה של התובעת אשר ביצעה עסקת נכיון בשיק בניגוד להוראה מפורשת המגבילה את סחרותו, מה גם שאינני סבורה כי העלאת טענה משפטית (שגם התבררה מוצדקת בסופו של יום) על ידי צד להליך משפטי מהווה שימוש בזכות בחוסר תום לב. 13. אינני מתעלמת מן העובדה כי יתכן ויש בהכרעה זו כדי לאפשר לנתבעת "לחמוק" (בלשון התובעת) מתשלום חובה על פי השיק, אולם טענת התובעת כי יש בכך משום עשיית עושר ולא במשפט נדחית על ידי הן מהטעם שהינה בגדר הרחבת חזית בהתחשב בכך שמדובר בתביעה שטרית בלבד (ולא התבקש לאחר קבלת ההתנגדות להוסיף עילות נוספות) והן מאחר ולא שוכנעתי כי התקיימו רכיבי העילה והטענה נטענה "מן הפה לחוץ" מבלי שהונחה לה תשתית משפטית מספיקה. 14. לפני סיום אוסיף שלא ברור לי מה בקשה התובעת לטעון בהפנותה אותי לפסק דין שניתן על ידי בת.א. 3722/07 דוד אביגדור ניהול בע"מ נ' רדיו קול רגע שידורי העמקים (4.2.08) בטענה ששם נעתרתי לתביעה כנגד מושך שיק מכוח שיק משורטט. עיון בפסק הדין מלמד כי הוא ניתן בתביעה לאישור עיקול ובהעדר הגנה, ומשכך אין לו כל רלבנטיות או קשר לענין הנדון בתיק זה, וצר לי שהתובעת הטריחה אותי לחפש את פסק הדין רק על מנת לגלות זאת. אשר על כן אני דוחה את התביעה ומחייבת את התובעת לשלם לנתבעת הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסכום מתון של 6,000 ₪. אמנם סכום השיק הנתבע אינו גבוה, אולם ברי כי תביעה זו היתה בבחינת "בלון ניסוי" ביחס לשאר השיקים של הנתבעת בהם מחזיקה התובעת והיא חייבה הכרעה בטענות משפטיות שונות. יש לסגור את תיק הוצל"פ 13-07945-11-7. המזכירות תעביר העתק מפסק הדין ללשכת ההוצל"פ. כמו כן תסרוק המזכירות את חוות דעתו של פרופ' לרנר לתיקיית הסיכומים כחלק מסיכומי התובעת. התובעת רשאית לקבל חזרה לידיה את השיק נשוא התביעה וזאת בתוך 15 יום. שיקים