שני התקפי לב כתאונת עבודה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שני התקפי לב כתאונת עבודה:   1. המערער סבל משני ארועים של אוטם בשריר הלב. האחד ארע לו ביום 17.2.91, והשני - ביום 20.5.91.   תביעתו של המערער להכרה בשני הארועים כ"תאונה בעבודה" נדחתה על ידי בית הדין האזורי בתל אביב (בל 480/95, השופט פליטמן ונציגי הציבור א' יום טוב, וח' שגדרי), מן הטעם שלא הוכח קרות ארוע חריג קודם לבואו של כל אחד משני האוטמים. על כך הגיש המערער את ערעורו שבפנינו. נקדים ונאמר, כי בדיון בפנינו הודיע ב"כ המערער, כי אין הוא עומד על טענתו בדבר קרות ארוע חריג למערער קודם לבואו של האוטם השני. אנו מתבקשים איפוא אך לבחינת החלטתו של בית הדין האזורי בענין קרות ארוע חריג למערער קודם בואו של האוטם הראשון.   2. הרקע העובדתי כפי שהוא עולה מתיק בית הדין האזורי הוא כדלקמן:   א. התובע, הינו יליד 1932, עבד לפחות מאז 1980 כקבלן בנין עצמאי. ב. בחודש 11/90 החל התובע לעבוד כקבלן משנה של חברה בשם א. בור, שהיתה קבלן משנה של חברה בשם עמיר בע"מ. עמיר בע"מ התחייבה כלפי היזם להרחיב את מרכז הספורט ברעננה ולבנות לו קומה שניה. ג. לביצוע פרוייקט הבניה התכנסו הנוגעים בדבר לישיבות שבועיות ולעת הצורך. פרוייקט הבניה שאמור היה להסתיים ב-9/91 התארך ונמשך עד 7/92.   ד. בינואר 1991 החלה מלחמת המפרץ, ולגרסת התובע, העבודה באתר הושבתה בהעדר פועלים. מזמיני העבודה דרשו ממנו, חרף זאת, להמשיך בעבודה כרגיל והפעילו עליו לחץ לאור עיכובה.   ה. ב-17.02.91 התקיימה ישיבה בנוכחות עופר בור מחברת א. בור, מר אברהם יחזקאל מנהל מרכז הספורט מזמין העבודה, האדריכל והתובע. לגירסת התובע ישיבה זו, בניגוד לקודמותיה היתה מלווה התרגזויות וצעקות, ובה נחתה עליו מהלומה בצורת הודעה חד משמעית כי מזמיני העבודה, נוכח המצב הקיים, מתכוונים לשגר לו ולקבלן הראשי באמצעות עורך דינם הודעה על ביטול החוזה תוך עמידה על תשלום פיצויים שלטענתם מגיעים להם בשל הפרת החוזה על ידו. ישיבה זו לטענת התובע היתה חריגה ויוצאת דופן בהשוואה לכל ישיבה אחרת בה השתתף בכל תקופת עבודתו כקבלן בנין, ומשלא נתקבלה טענתו כי "כוח עליון" מונע המשך העבודה, הוא הרגיש "פגוע ונעלב."   ו. בשעות אחר הצהרים של אותו יום, ה-17.2.91 חש המערער ברע והובהל לבית החולים בילינסון, שם אובחן אוטם בשריר ליבו.   ז. תביעת המערער למוסד להכרה בארוע כתאונה בעבודה הוגשה ביום 13.3.94, דהיינו, למעלה משלוש שנים לאחר התרחשות הארוע.   3. בפסק דינו מושא הערעור דחה בית הדין האזורי את טענת המערער בדבר היות הישיבה מיום 17.2.91 בבחינת אירוע חריג בו נגרם למערער דחק נפשי בלתי רגיל.   בית הדין האזורי נימק פסק דינו בעיקר באלו:   "1. את תביעתו למוסד להכרה באוטם מ-17.2.91 כבתאונת עבודה הגיש התובע למעלה משלוש שנים לאחר קרות התרחשות הארועים הנטענים על ידו, דהיינו רק ב-13.3.94.   לטענתו סיבת הדבר נעוצה באי ידיעתו כי אוטם שריר הלב אפשר שיוכר כתאונה בעבודה.   אף אם נניח כי נכונה הטענה, הרי שיש עדיין לבחון במשנה זהירות גירסתו הרטרואקטיבית לאשר קרה בישיבה מיום 17.2.91, ויש ליתן משנה תוקף, אף מעבר לרגיל, למשתמע מן המסמכים הרפואיים לגבי הארוע שבעקבותיו התרחש האוטם.   באותם מסמכים, ליתר דיוק בסיכום המחלה מיחידת אקו-לב, נרשם ב-18.02.91, כי יום טרם קבלתו חש התובע כאבים בחזה במנוחה.   גירסת הכאבים במנוחה סותרת מניה וביה גירסת הכאבים שהחלו במהלך 'הישיבה הסוערת' מיום 17.2.91, ודי בכך כדי לדחות הגירסה המשוחזרת בדיעבד במרחק של 3 שנים תמימות בדבר חריגותה של אותה ישיבה.   2. אם באמור לא סגי, הרי שחריגותה של הישיבה מיום 17.2.91 נסתרת אף במסמכים נוספים כתביעה לדמי הפגיעה (נ/1), בהודעת התובע למוסד, בעדותו ובהודעתו למוסד של מנהל הפרוייקט מר אברהם יחזקאל, שהתובע מייחס להתבטאויותיו כלפיו את הסיבה לדחק הנפשי בו היה נתון.   בטופס תביעת דמי הפגיעה מיחס התובע את קרות האוטם ללחצים בעבודה ישיבות של צעקות ואיומים. על פי גירסתו זו, הישיבה מיום 17.2.91 אינה מזדקרת כארוע חריג בחיי עבודתו בהשוואה לעבודתו מאז חודש 1.91 ולישיבות עבודה קודמות.   בהודעתו (נ/2) מספר התובע, כי בעבודתו יש תמיד לחצים ומריבות לגבי פרוייקט מרכז הספורט, כשהוא מפרט, שכבר בהתחלה ב-11.90 הוא היה נתון ללחצים ובעיקר כאשר פרצה מלחמת המפרץ בחודש 1.91. מאז היו לו ישיבות סוערות מלוות ויכוחים קשים ולחץ חזק מאוד, וזאת עד ליום 17.2.91, שאז לאחר שחזר הביתה מעבודתו קיבל התקף לב. במשך חודש ימים הרגיש רע מאוד בגלל האיומים האלה.   גירסתו זו של התובע נתמכת בהודעתו של אברהם יחזקאל (נ/4), לפיה - היו ויכוחים כל הזמן על רקע מחלוקת בין האדריכל, שטען לביצוע לקוי של התובע, לבין התובע, שטען, לתוכניות חסרות של האדריכל. הדברים התחדדו מאז מלחמת המפרץ, ובישיבת ה-17.2.91 הגיעו הצדדים לסיכום לוח זמנים חדש לביצוע העבודה. בעדותו הוסיף מר יחזקאל שבאותה ישיבה, הוא לא השתמש בביטויים שהוא לא השתמש בהם בישיבות קודמות."     4. המערער סבור כי טעות נפלה אצל בית הדין האזורי בקבעו כי אין לראות את ישיבת העבודה מיום 17.2.91 כארוע חריג בחיי עבודתו של המערער וכן מן הטעמים שלהלן:   א. מן הראיות שהונחו בפני בית הדין עולה אבחנה חדה וברורה בין שגרת העבודה לפני מלחמת המפרץ לבין המצב שנוצר בעקבותיה, כשבעקבות הסגר בשטחים עזבו את אתר הבניה כל הפועלים שעבדו אצל המערער, מה שגרם לעצירה כמעט מוחלטת של ביצוע העבודה.   ב. אכן נפסק כי יש משקל רב לרישומים הרפואיים הראשונים בהם משתדל הנפגע לתת את מירב הפרטים על מנת לקבל את הטיפול הטוב והמתאים. רישום כזה אם קיים, אכן יכול להיות חיזוק ראייתי רב משקל לגרסת התובע. אולם אין בהלך מחשבה זה בכדי לאיין את תביעתו של נפגע אשר לא מסר בבית החולים מהי השתלשלות העניינים שבעקבותיה חש ברע.   אף לא נסתרה הטענה, כי את הפרטים בבית החולים מסרה אשת המערער ולא הוא עצמו.   ג. המערער אף אמר, כי לא סבר שיש חשיבות לאיזכור קיומו של ויכוח שבעקבותיו החלו הכאבים. כמו כן הסביר בחקירתו הנגדית, כי הכאבים החזקים שבגינם פנה לבית החולים החלו לאחר הישיבה, בהיותו בביתו. כמו כן, הישיבה עצמה היתה מבחינת הגדרת מאמץ פיסי, בגדר "מנוחה".   ד. הרישום שבסיכום המחלה לפיו המערער החל חש לראשונה בחייו ביום 17.2.91 כאבים בחזה, מהוים אות אמת נוסף בו ניתן היה להסתייע לצורך בחינת מידת חריגותו של הויכוח בשגרת עבודתו של המערער.   ה. לא ניתנו משקל וחשיבות לעדותו של עופר בכר שהיה עד אוביקטיבי יחיד. עדותו של בכר תומכת כולה בגרסת המערער. עד המשיב, אברהם יחזקאל, הוא האדם שבשל צעקותיו המערער התרגז, חש מטבע הדברים, באשם מוסרי לאוטם שנגרם למערער. ו. בעדות אברהם יחזקאל יש חיזוק ותמיכה בגרסת המערער.   ז. אפילו היו למערער ויכוחים קודמים בענין קצב התקדמות העבודה, אין בקיומם כדי למנוע מהארוע שארע ביום 17.2.91 מלהקרא ארוע חריג.   5. ב"כ המשיב ביקשה להותיר את פסק הדין של בית הדין האזורי על כנו מטעמיו, באשר לא ארע שום דבר יוצא דופן או חריג בישיבה שקוימה ביום 17.2.91, ומדובר במתח מתמשך לפחות מתחילת מלחמת המפרץ.   6. אנו סוברים שדין הערעור להידחות כפי שיפורט להלן:   7. אכן, העד עופר בור, שהעיד מטעמו של המערער הדגיש בתצהירו, כמו גם בחקירתו הנגדית, כי הישיבה שקוימה ביום 17.2.91 היתה ישיבה חריגה ביותר. באותה ישיבה הודיעו מזמיני העבודה כי לאור המצב, הם מתכוונים לשגר למר חזון ולקבלן הראשי באמצעות עורך דינם הודעה על ביטול החוזה, תוך עמידה על זכותם לפיצויים בשל הפרת חוזה על ידי המערער. המערער נראה היה פגוע והמום לחלוטין מן "הפצצה" הזו שנזרקה על ידי מר אברהם יחזקאל, שאף עשה זאת בצורה בוטה ביותר תוך הרמת קול וצעקות (ראה ס' 5 - 8 לתצהיר בור, וכן בחקירתו הנגדית).   8. אלא שדברים אלו של העד בור אינם עולים בקנה אחד עם ראיות אחרות שבתיק. המערער מבקש מאיתנו להעדיף דברים מפיו של העד בור על פני אלו של אברהם יחזקאל שאין לראות בו עד נייטרלי, וזאת מן הטעם שבעצם טענות המערער לחריגות הארוע יש משום האשמה שלו בתוצאות אותה ישיבה קשה מיום 17.2.91. אלא שגם מדברים שמסר המערער עצמו לא עולה חריגות של הישיבה מיום 17.2.91 לעומת מצב של מתח מתמשך בו היה נתון מאז פרוץ מלחמת המפרץ והקשיים שהסבה לו. וכך, בין היתר, מסר התובע לחוקר המוסד ביום 7.4.94 בענין זה:   "התחלתי לבצע עבודה בחודש נובמבר 1990… כבר מההתחלה הייתי נתון ללחצים (לא ברור)… כאשר פרצה מלחמת המפרץ ואז העבודה שלי פסקה. היזם לא ענינה אותו מלחמת המפרץ והוא דרש ממני לקדם את העבודה בהתאם ללוח הזמנים. פועלים לא היו לי ואז היו ישיבות סוערות עם ויכוחים קשים. הישיבות והויכוחים נמשכו עד אותו יום בחודש פברואר 1991. אותו יום היתה ישיבה סוערת ואז באותו יום כשחזרתי הביתה קיבלתי התקף לב" (ההדגשה שלי ר.ר.).   כך גם בטופס התביעה שהגיש המערער למוסד הוא מפרט את נסיבות פגיעתו בעבודה באופן הבא:   "עקב לחצים בעבודה, עקב הפסקה בגלל מלחמת המפרץ, לחצים מצד הקבלן הראשי והיזם, ישיבות של צעקות, איומים בקנסות, חזרתי הביתה כרגיל בהרגשה מאוד לא טובה… בשעה 17: 00 התחלתי להרגיש בכאבים…."     רק בשלב מאוחר יותר, בהליכים שבפני בית הדין האזורי, החל המערער לעמוד על חריגותה של הישיבה שנתקיימה ביום ה-17.2.91 לעומת קודמותיה.   גרסת המערער כפי שפורטה מתישבת עם דברים שמסר העד אברהם יחזקאל למוסד. גם הוא מסר, כי היו ויכוחים כל הזמן, והדברים התחדדו לאחר מלחמת המפרץ וכאשר התקרבו למועד שנקבע כמועד סיום העבודה והתברר שאין עמידה בלוח הזמנים.   יחזקאל מתיחס לאותם הויכוחים במילים אלו:   "הפגישות שהתקיימו התלוו בצעקות וכעס רב, אין ספק שקבלן המשנה לא רווה נחת מהתקופה שעבד" (ההדגשה שלי - ר.ר.).     לאור הדברים הללו, ובמיוחד לאור גרסת התובע עצמו כפי שבאה לידי ביטוי בהודעה שמסר לחוקר המוסד ובטופס התביעה, אין מקום להתערבותנו בפסיקת בית הדין האזורי על שלא נתן משקל לעדותו של העד בור, והעדיף על פניה ראיות אחרות שהובאו בפניו. מה עוד שבית הדין שמע את העדויות והתרשם מהן, והמסקנות העולות מאלו, כי ערכאת הערעור לא תתערב.   מקובלת עלינו גם קביעתו של בית הדין האזורי, כי יש לבחון במשנה זהירות גרסתו הרטרואקטיבית של מי שמגיש תביעתו להכרה בארוע כבתאונה בעבודה למעלה משלוש שנים לאחר קרות הארועים הנטענים על ידו.   סוף דבר   המערער לא הניח בפני בית הדין האזורי תשתית ראייתית מספקת לטענה בדבר קרות לו ארוע חריג בעבודה ביום 17.2.91. לכל היותר מדובר היה בתקופה של מתח מתמשך אצל המערער עקב קשיים בעמידה בלוח זמנים, קשיים שנוצרו עם פרוץ מלחמת המפרץ והעדרם של פועלים באתר העבודה, לביצוע עבודה שלה היה מחויב. מתח מתמשך אינו מוכר כ"ארוע חריג" לענין תאונה בעבודה. אשר על כן, לא טעה בית הדין האזורי בדחותו את התביעה.   הערעור נדחה. אין צו להוצאות.  התקף לב / אוטם שריר הלבהכרה בתאונת עבודהתאונת עבודה