בבדיקת הפוליגרף נמצא המערער דובר שקר. השופטת התייחסה לשאלת תקפו של הסכם הפוליגרף בהתאם לקווים שהותוו על ידי הרוב והמיעוט בפרשת ביאזי (ע"א 61/84 ביאזי נ' לוי פ"ד נב(1) 446), ופסקי הדין שאימצו את דעת הרוב. במסגרת זו דחה בית המשפט את טענת המערער שהוטעה, עובר לחתימת ההצהרה בה הסכים לבדיקת הפוליגרף, ולשאלות שנשאלו במסגרתה. בית המשפט לא מצא כל פגם בהליכים שננקטו בהזנת עורך הבדיקה בפרטי האירועים ששימשו יסוד וסיבה לעריכת בדיקת הפוליגרף. בהקשר זה ציין בית המשפט כי עדותו של עורך בדיקת הפוליגרף היתה אמינה בעיניו.  קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שקר בבדיקת פוליגרף במסגרת תביעה: השופטת מיכל רובינשטיין:   1. ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בת"א-יפו (כב' השופטת ח. וינבאום וולצקי) אשר על פיו נפסקו למערער 20,000 ₪ כפיצויים עקב נזק שנגרם לרכבו, וערעור שכנגד של חברת הביטוח, הנתבעת בבימ"ש קמא, על חיוביה בתשלום הפיצויים, כאמור לעיל.   2. התביעה בבית משפט השלום נסבה על נזק שנגרם לרכבו של המערער משני סוגים; נזקים כתוצאה מהתנגשות ברכב אחר (נזקים תאונתיים) ונזקים שנגרמו לרכב אחרי תאונת הדרכים הנ"ל בעת שהרכב הוחנה על ידי חברת הביטוח במגרש מכוניות אורדן (נזקים שאינם תאונתיים).   3. הטענה בדבר תאונת דרכים שארעה בין רכבו של התובע, לבין רכב אחר נבחנה על ידי בימ"ש קמא באופן מפורט ודקדקני. בית המשפט הגיע לכלל מסקנה כי קיימות סתירות מהותיות בגירסתו של המערער (קרי התובע בבימ"ש קמא) ובין היתר סתירות בין גירסתו לבין הגירסה העולה מדברי אחותו רונית מועלם וחוקר מטעמה של חברת הביטוח. עלה גם מן העדויות שם כי המערער הודה שהגירסה הראשונה אותה מסרו הוא ואחותו לחברת הביטוח היתה כי הרכב שפגע ברכבו היה נהוג בעת התאונה על ידי ולא על ידי שנהג בו למעשה. לדעת בית משפט השלום נוצר ספק מהותי בדבר אמיתות גירסתו של המערער אשר לעצם קרות התאונה, ונוצר החשד שהתאונה היתה מבויימת בכדי לזכות בפיצויים עבור רכב המערער שנפגע. החשד של בית המשפט נשען בין היתר על תוצאותיה של בדיקת פוליגרף שנערכה על פי הסכם בדיקה למערער, מרצונו. ההסכם קבע כי תוצאות הבדיקה יהוו ראיה מכרעת בשאלת זכאותו של המערער לתקבולי ביטוח. בבדיקת הפוליגרף נמצא המערער דובר שקר.   השופטת הנכבדה התייחסה לשאלת תקפו של הסכם הפוליגרף בהתאם לקווים שהותוו על ידי הרוב והמיעוט בפרשת ביאזי (ע"א 61/84 ביאזי נ' לוי פ"ד נב(1) 446), ופסקי הדין שאימצו את דעת הרוב. במסגרת זו דחה בית המשפט את טענת המערער שהוטעה, עובר לחתימת ההצהרה בה הסכים לבדיקת הפוליגרף, ולשאלות שנשאלו במסגרתה. בית המשפט לא מצא כל פגם בהליכים שננקטו בהזנת עורך הבדיקה בפרטי האירועים ששימשו יסוד וסיבה לעריכת בדיקת הפוליגרף. בהקשר זה ציין בית המשפט כי עדותו של עורך בדיקת הפוליגרף היתה אמינה בעיניו.   בית המשפט נתן דעתו גם לשאלת נטל הראיה, ומסקנתו היתה כי לגבי תאונת דרכים די למבוטח כי יוכיח את עצם קרות הארוע, קרי התאונה, על מנת שהנטל יעבור לחברת הביטוח, היינו על חברת הביטוח להוכיח את היסוד השני לפיו התאונה נגרמה במכוון על ידי המבוטח או מישהו מטעמו. (ע"א 391/89 וייסנר אורית נ' אריה חברה לביטוח בע"מ פד"י מז(1) 837).   על יסוד בחינת הנטלים בחן בית המשפט את הראיות, ומסקנתו היתה כי היו סתירות בגירסת המערער שהתבטאו בחוסר התאמה בין דבריו לדברי אחותו לבין עדויותיהם בבימ"ש קמא בהשוואה להודעות שמסרו לחוקר מטעם חברת הביטוח.   סתירות אלה התייחסו לכיוון הנסיעה של הרכב, מטרת הנסיעה, שאלת הזמנת הגרר וגרירת הרכב. להעדר בירורים בשלב מוקדם בדבר מקום הימצאו של הרכב אחרי התאונה, או הזמנתו של העד , החשד בדבר הכרות מוקדמת עם הנהג גורם התאונה, שאלת העברת הרכב למוסך של , ולבסוף, שאלת התוצאות של בדיקת הפוליגרף.   לאור כל אלה נדחתה תביעת המערער בקשר לנזק שנגרם עקב התאונה.   4. לא ראיתי מקום להתערבותנו בממצאיו ומסקנותיו של בימ"ש קמא. בימ"ש השלום שמע את העדים ויכול היה להתרשם במישרין מעדותם ורשאי היה גם להוסיף ולתת משקל נאות לתוצאותיה של בדיקת הפוליגרף ולאי העדתו של .   נכון עשה בית המשפט כאשר אימץ את דעת הרוב בפרשת ביאזי הנ"ל המבטאת את הקו המנחה, אולם בהקשר זה יש להוסיף כי למען זהירות יתר בחן בית משפט קמא גם את כל סוגית הפוליגרף לאור דעת המיעוט, מעל ומעבר לחובתו.   כאשר מסכמים את הנתונים העובדתיים לא ניתן לדחות את מסקנתה של השופטת המלומדת כי גירסת המערער היתה מפוקפקת מעיקרה וכי תוצאותיה של בדיקת הפוליגרף הביאו למסקנה שהמערער לא עמד בנטל שרבץ עליו בכל הקשור לתאונה.   5. בענין הנזקים שאינם תאונתיים. בענין זה התברר בערכאה הראשונה כי המכונית נגררה על ידי חברת הביטוח ממוסך למגרש מכוניות. בראשית יולי 98 הודיעה חברת הביטוח למערער, בעקבות בדיקת הפוליגרף, כי היא דוחה את תביעתו. בחודשים אוגוסט או ספטמבר ביקר המערער לראשונה במגרש החניה ונוכח לדעת כי נגרמו לרכב נזקים שנבעו ככל הנראה מפירוק מושבים וחלקים אחרים ברכב. רק בחודש דצמבר 98 הודיעה חברת הביטוח כי היא קיבלה מידע (הן מן המערער והן מן השמאי) על הנזקים שנגרמו לרכב בעת שחנה במגרש המכוניות. לפי מכתבה של חברת הביטוח סוכם עם "המגרש" (הכוונה כנראה לבעלי המגרש) (מ.ר. להערה זו) כי ינתן פיצוי עבור הנזקים שנגרמו לרכב בעת חנייתו לרבות עבור הרדיו שהוצא מן הרכב. כן נתבקש המערער במכתב זה להוציא את רכבו ממגרש החניה. הרכב נותר במגרש עד פברואר 1994.   הוגשו לבית המשפט חוות דעת, אחת של שמאי מטעם חברת הביטוח שמיעט בסכום הנזק והשניה על ידי שמאי מטעם המערער שקבע נזק רב יותר שפרטיו הובאו בפסה"ד המסתכם ב-48,000 ₪. בית משפט קמא סבר כי מן הראוי היה שהמערער יוציא את רכבו ממגרש החניה עוד בחודש יולי 1998, כאשר קיבל את ההודעה בדבר דחיית תביעתו התאונתית. אמנם חברת הביטוח הודיעה לתובע שעליו להוציא את הרכב עוד בדצמבר 1998, אולם שמאי מטעמה בדק את הרכב בנובמבר 1998. בית המשפט סבר כי בין אם יקבע כי המועד לצורך חישוב הנזקים הוא נובמבר 98 או דצמבר 98 הרי לא ניתן על סמך חוות הדעת לדעת מתי אירעו אלו נזקים ולכן החליט לערוך אומדנה, והעמיד את הנזק על סך של 20,000 ₪.   6. הנני סבורה כי החניית הרכב במגרש המכוניות יצרה אחריות לשמירתו הנאותה של הרכב, ומתן הודעה בדבר דחיית התביעה על ידי חברת הביטוח עקב התאונה בחודש יולי, לא היה בה כשלעצמה כדי לחייב את התובע בפינוי מיידי ממקום שמירתו.   לפי הבדיקות השמאיות לא היתה לטעמי הצדקה לקביעת אומדנה המתייחסת למחצית הנזק מן הנזק שפורט על ידי השמאי מטעם המערער. חברת הביטוח היא שבחרה את מגרש המכוניות והציבה את המכונית במקום האמור, ואף שילמה עבור חניית הרכב, היינו המגרש היה בגדר שומר שכר. אף אם מביאים בחשבון תרומת רשלנות של המערער שיכול היה להעביר את הרכב למקום חניה מטעמו, מעת שהתברר לו שחברת הביטוח איננה מכירה באחריותה עקב התאונה, ראוי היה לקבוע אומדנה קרובה יותר לנזק שנגרם על ידי המעשים הואנדליים שבעטיים נקרעו חלקים מן הרכב ומתוכו.   בהתחשב בתרומת רשלנותו של המערער ושומת השמאי מטעמו, שקבע את הנזקים בחודש נובמבר 98, יש לדעתי להעמיד את הפיצויים על הנזק שאינו קשור לתאונה, על סכום של כ-40,000 ₪.   7. אשר על כן לטעמי יש לדחות את ערעורו של המערער על הנזק התאונתי, לדחות את הערעור שכנגד של חברת הביטוח על הנזק שאחרי התאונה, ולקבל את ערעורו של המערער בנקודה אחרונה זו על ידי הענקת פיצויים על בסיס אומדנה על סכום של 40,000 ₪. בנסיבות אלה תשלם המשיבה הוצאות בסך 10,000 ₪ + מע"מ צמוד מהיום.   הפקדון יוחזר למערער.   מיכל רובינשטיין, שופטת     השופט יהושע גרוס, סגן נשיא - אב"ד : אני מסכים.   יהושע גרוס, אב"ד סגן נשיא   השופטת אסתר קובו : אני מסכימה.   אסתר קובו, שופטת   לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינה של כב' השופטת רובינשטיין מיכל. פוליגרף (מכונת אמת)