לצד תיאור הרקע האישי של התובע, סיפור חייו המרתק וסיפור הקמת המפעל הפרטי שבבעלותו, צוטטו, במסגרת הכתבה בעיתון, אמירות שקריות, אשר, כביכול, נאמרו על ידי התובע במסגרת הראיון שנערך עימו. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה נגד עיתון על ציטוט שקרי / פיצוי על פרסום שקרי בעיתון: מבוא תביעה בגין הוצאת לשון הרע. ב"כ הצדדים הסכימו, בישיבת יום 13.02.12, כי פסק הדין יינתן על יסוד כתבי הטענות, התצהירים וסיכומי הצדדים. ביום 13.07.09 פורסמה הכתבה נשוא התביעה, במוסף "מגזין" של העיתון "מעריב", אשר מתארת את מחאת התובע כנגד ההסדר שאושר על ידי הממשלה, המחייב מעסיק פרטי לפתוח את שעריו בפני נציגי ההסתדרות ולאפשר התאגדות עובדיו, תוך שהוא מטיל סנקציות על מעסיק שיימנע מכך. טיעוני התובע לצד תיאור הרקע האישי של התובע, סיפור חייו המרתק וסיפור הקמת המפעל הפרטי שבבעלותו, צוטטו, במסגרת הכתבה, אמירות שקריות, אשר, כביכול, נאמרו על ידי התובע במסגרת הראיון שנערך עימו. באחת האמירות צוטט התובע כמי שאמר את הדברים הבאים: " ומסע ההישרדות העיקש אכן נמשך. ממש ברגע האחרון דורון גם הצליח להימלט מהרוסים שפלשו להונגריה. הוא קפץ מקרון רכבת שהרוסים הובילו בו את היהודים, תוך שהם יורים בהם "כמו כלבים...". לטענת התובע, פרסום דברים אלה, שכביכול נאמרו על ידו, גרם לו מבוכה רבה בקרב חבריו מתקופה זו, שכן הרוסים באותן שנים סייעו רבות בניסיון להציל את יהודי הונגריה מידיהם של ההונגרים. יתרה מכך, בעקבות פרסום הדברים, קיבל התובע מספר פניות אנונימיות, אשר מחו על "שכתוב ההיסטוריה", תוך השמעת קללות ואיומים על חייו של התובע. כן הופיעה בכתבה אמירה נוספת, אשר אף היא, לטענת התובע, לא נאמרה על ידו במקור, לפיה:"...דורון עלה ארצה, הופנה לקיבוץ גבעת עוז, ונשלח לעבוד בקיבוץ אחר. "עבדתי במשמר העמק כי לא היה לי מקצוע... ופרנסתי את כל הקיבוץ שלי...", כאשר בפועל התובע אמר: " היה לי מקצוע דרוש .. הוספתי פרנסה משמעותית". לטענת התובע, הצגת הדברים באופן הנ"ל מציגה אותו באופן מגוחך והזוי, כאדם יהיר, שחצן ושקרן, כאילו פרנסת כל הקיבוץ הייתה על כתפיו. כן בחרו הנתבעים להציג את התובע, במסגרת הכתבה, באמצעות צילום דיוקן משפיל ומביך, בו נראה התובע מחזיק באלה גדולה עם ראש גומי קשיח, תוך שמצוטטת אמירה, אשר כביכול נאמרה מפיו, אשר לשונה - "שלא יתעסקו איתי". לטענת התובע, תמונה זו מציגה אותו כאדם גברתן, אלים וגס רוח, וזאת, חרף העובדה שבידי הנתבעת היו תמונות רבות ומגוונות של התובע אשר צולמו ברחבי המפעל, לבד מן התמונה המביכה שפורסמה, אשר צולמה ברגע הומוריסטי בין הצדדים אשר לא נועד לפרסום ציני ומבזה, כפי שהתרחש במקרה הנדון. לטענת התובע, הכתבה רוויה באינפורמציה לא מדויקת, שקרית וחוטאת לאמיתות היסטוריות, והדבר גרם לפגיעה בשמו הטוב של התובע, ביושרו, בהגינותו ובכבודו. התובע מוסיף כי הנתבעים לא טרחו להשיב לפניותיו לתקן את הטעון תיקון. התובע טוען כי פרסום הכתבה גרם לו נזק בלתי הפיך והשחיר את שמו הטוב ומעמדו החברתי, תוך שהוא פוגע אף במצבו הבריאותי, והוא עותר לחייב את הנתבעים, יחד ולחוד, לפצותו בסכום של 100,000 ₪. טיעוני הנתבעים לטענת הנתבעים, המדובר בכתבה אוהדת ביותר, שנעשתה בתיאום עם התובע ובהסכמתו, המציגה את התובע ואת מפעל חייו באור חיובי, ומתארת באופן אוהד את מאבקו של התובע כנגד ההסדר שאושר על ידי הממשלה. התובע מלין על אמירה, אשר נוגעת לטעות קולמוס בפרט היסטורי שהובא אך ברקע הכתבה, ואין בה כדי לפגוע בתובע, ולכל היותר, מדובר בפרט לוואי בפרסום, אשר אינו גורע מהגנת אמת הפרסום העומדת לנתבעים. כן מלין התובע על אמירה שנייה, הנוגעת לציטוט מפיו של התובע עצמו, שבדיעבד הוא הסתייג ממנו, לפי פרשנותו הסובייקטיבית, אך אין בו כשלעצמו, כדי להוות לשון הרע על התובע ואין לתובע להלין אלא על עצמו מאחר ומדובר בדברים שנאמרו מפיו. מעבר לכך, התובע צולם על ידי הנתבע 4, בהסכמתו המלאה ותוך ידיעה מוחלטת כי הצילומים נועדו לצורך פרסום הכתבה, כשהוא משתף פעולה באופן מלא. לטענת הנתבעים, התובע הוא שהציע להצטלם עם האלה, על מנת לסמל את מחאתו והתנגדותו לכניסת נציגי ההסתדרות למפעלו. בחינת התמונה לאור תוכן הכתבה במסגרתה היא פורסמה, תביא כל קורא סביר למסקנה כי התמונה נועדה להמחיש את מחאתו של התובע ולא מעבר לכך. לפיכך, ועל יסוד אמיתות האמירות שבכתבה ובתמונה והעניין הציבורי הרב שבפרסום, עומדת לנתבעים הגנת הפרסום, כאמור בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע. יתרה מכך, הכתבה תוקנה, לבקשתו של התובע ולשביעות רצונו, בזמן אמת, כאשר התובע הלין בפני הנתבעים על הטעות בפרט ההיסטורי בלבד, ללא אזכור האמירה השנייה ונושא התמונה, אשר נולדו רק לצורך הגשת תביעה זו. לטענת הנתבעות, מיד עם קבלת דרישתו של התובע ועל מנת להפיס דעתו, פעלו הנתבעים לתיקון הכתבה במהדורה המקוונת של העיתון באתר האינטרנט, בנוסח אשר סוכם בין התובע, באמצעות מזכירתו, לבין הגב' דיוויס, בהחלפת המילים "שהרוסים הובילו" למילים "שההונגרים הפשיסטים הובילו", הגם שלגישת הנתבעים, אין באי דיוק זה כדי לפגוע בשמו הטוב של התובע. כן נטען כי באשר לאמירה הראשונה - אין לראות באי הדיוק העובדתי אשר נפל בכתבה בעניין הפרט ההיסטורי הוצאת לשון הרע על התובע, שכן מדובר במידע אינפורמטיבי אשר הובא כרקע לסיפורו של התובע ולא כציטוט מפיו של התובע. אשר לאמירה השנייה - הרי שאמירה זו, אשר צוטטה מפיו של התובע, אינה יכולה להיחשב כאמירה אשר יש בה כדי להוציא דיבתו של התובע, שהרי הדברים נועדו לפאר את עשייתו ולהציגו כמי שמאמין בעבודה קשה וכמי שסייע רבות לקיבוץ. עוד טוענים הנתבעים כי, עומדת להם הגנת תום הלב, כאמור בסעיפים 15(1) לחוק וחזקת תום הלב, כאמור בסעיף 16(א) לחוק, שכן המדובר בכתבה אוהדת ביותר, המציגה את התובע ומפעל חייו באור חיובי ומתארת באופן אוהד את מאבקו. עוד טוענים הנתבעים כי, התובע לא הרים את הנטל להוכיח את הנזק המיוחד שנגרם לו, לטענתו, את שיעורו ואת הקשר הסיבתי בין פרסום הכתבה לבין הנזק הנטען, המוכחש כשלעצמו. לפיכך, לכל היותר, זכאי התובע לפיצוי עד גובה התקרה אשר נקבעה בסעיף 7א (ב) לחוק, ממנה יש להפחית, לאור ההקלה העומדת לנתבעים לפי סעיף 19(2) לחוק, מאחר והיו משוכנעים באמיתות הדברים שפורסמו בכתבה. דיון והכרעה אין מחלוקת בין הצדדים כי התמונה, בה תועד התובע כשהוא מחזיק באלה, צולמה בהסכמתו, במהלך הראיון שערכו עמו הנתבעים. נתבע מס' 2 ציין, בסעיף 15 לתצהירו, כך: " ...במסגרת פגישתנו עם התובע, צולם התובע על ידי צלם מעריב, אלכס רוזקובסקי, בהסכמתו המלאה וידיעתו המוחלטת של התובע, כי הצילומים נועדו לצורך פרסום הכתבה, כשהוא משתף פעולה באופן מלא בסדרה של תמונות ברחבי המפעל ". עוד הצהיר הנתבע הנ"ל, בסעיף 16 לתצהירו, כך: " ...במהלך הסיור שערך לנו התובע במפעל, הציע התובע להצטלם עם האלה, בה אחז מספר פעמים במהלך הראיון, על מנת לסמל את מחאתו והתנגדותו לכניסת נציגי ההסתדרות למפעלו, כהוראת ההסדר המתגבש בין ההסתדרות לממשלה ". בסעיף 17 לתצהירו ציין נתבע מס' 2 כי, נוכח המימד הסימבולי שבהצעת התובע, להצטלם עם אלה, הוא התקשר לצלם, נתבע מס' 4, וביקשו לשוב למפעל, על מנת לצלם את התובע, וכך צולמה התמונה נשוא התביעה. את הגרסה עצמה ציין נתבע מס' 3, בתצהירו מיום 13/1/11 ( סעיפים 13-15 לתצהיר ). התובע ידע כי המדובר בתמונה אשר צולמה לצורכי פרסום, וכי היא עשויה לשמש חלק מהכתבה שהנתבעים התכוונו לפרסם, בעקבות הראיון הנ"ל, כאשר צילומו מחזיק באלה לא היה אקראי ומבלי שהוא יידע זאת, אלא שהוא החזיק באלה, במודע ובמכוון, על מנת לצלמו במצב זה, לצורכי הכתבה, כאקט סמלי, המתאר את מידת התנגדותו להסדר המתגבש בין הממשלה להסתדרות. ההסבר של התובע, לפיו, התמונה הייתה אקט הומוריסטי, שנועד אך למעמד המדובר, אינה ברורה ואינה סבירה, שכן, המפגש בין הצדדים נועד לשם קיום הראיון עם התובע, במסגרתו הוא צולם לצורכי הכתבה שתפורסם, ולא הוכח כי חלק מחילופי הדברים בין הצדדים, לרבות צילום התמונה הנ"ל, לא היה חלק מהראיון שהתקיים לצורכי הכנת הכתבה. ועוד, התובע לא טען, בכתב התביעה, בתצהירו או בסיכומיו, ולא הוכיח, כי הוא ביקש מהנתבעים, בתום הראיון הנ"ל או עובר לפרסום הכתבה, שלא לפרסם את התמונה הנ"ל, וכי אין לראות בה חלק מהראיון שנערך ביניהם ומהכתבה שתפורסם. אציין כי, אף שבכתב התביעה טען התובע כי הוא פנה, מספר פעמים, בכתב ובעל פה, לנתבעים, בבקשה לתקן טעויות שנפלו בכתבה ( סעיף 30 לכתב התביעה ), הוא לא חזר על טענה זו בתצהירו, ולא הגיש, כראיה מטעמו, אותן פניות בכתב, על מנת לתמוך בטענה זו, אותה זנח, כאמור, בתצהירו. לכל אלה, מצאתי כי טענת נתבע מס' 2, בסעיף 19 לתצהירו, לפיה, התובע לא הגביל את פרסום התמונה הנ"ל, ולא טען כי המדובר באקט הומוריסטי, שאינו חלק מהכתבה, לא נסתרה בראיה, ואף נתמכה היא בתצהירו של נתבע מס' 4, שציין כי הצילומים היו בשיתוף מלא עם התובע, בהסכמתו ובידיעתו, וכי התמונה הנ"ל נועדה לצורכי פרסום, ולא צולמה באופן אקראי ( סעיפים 10-12 לתצהירו של נתבע 4 ). המעיין בתמונה הנ"ל, בה תועד התובע מניף אלה, כשבצד התמונה מופיע הכיתוב: " שלא יתעסקו איתי ", מבין כי אין המדובר באקט המציג את התובע כאדם אלים, הנוקט בדרכי אלימות לשם יישוב סכסוכים, אלא שיש ללמוד על משמעות התמונה ועל המסר שהנתבעים ביקשו להעביר באמצעותה, על ידי קריאת מכלול הכתבה, ואין לבחון את משמעות התמונה ומסריה, במנותק מההקשר בו היא פורסמה. הקורא הסביר בוחן, וכך גם מבין, את משמעות התמונה, על רקע מכלול הכתבה, במסגרתה היא פורסמה. על כן, הקורא את הכתבה, מבין כי התמונה הנ"ל הינה אקט סימבולי, שנועד להמחיש את דביקותו של התובע בעקרונותיו, ואת גודל מחאתו כנגד ההסדר המתגבש, והכל, כאמור, בדרך סמלית גרידא, ולא במטרה להציגו כאדם אלים, שמתכוון להפגין בריונות כנגד ההסדר המתגבש. לראיה, טען התובע כי: " ופה המקום לציין כי התמונה המדוברת לא היתה אלא רגע הומוריסטי בין הצדדים, שתכליתה במפורש לא היתה אלא רק למעמד המדובר...". ( סעיף 12 לתצהיר ). דבריו הנ"ל של התובע, לפיהם, התמונה הייתה אך אקט הומוריסטי, תומכים במסקנה, לפיה, פרסום התמונה, על רקע המחאה המתוארת בכתבה, נעשה בתום לב ובמטרה להמחיש את מחאתו החריפה של התובע כנגד ההסדר המתגבש, ולא במטרה להכפיש את התובע ולבזותו, על ידי הצגתו כאדם אלים, המתכוון לנקוט אלימות ומעשים בלתי חוקיים. תימוכין במסקנה זו מצאתי בעובדה, לפיה, אין בכתבה כל ציטוט מפי התובע, ממנו ניתן להבין כי הוא אדם אלים ותוקפני, וכי הוא יפגין אלימות כנגד ההסדר המתגבש, אלא שהוא תואר בכתבה כאדם נמרץ, בעל מוסר עבודה גבוה, דובק בעקרונותיו, וכמי שהקים מפעל מפואר. על רקע זה יבין הקורא הסביר את הסמליות שבתמונה, שצולמה, כאמור, במסגרת הראיון שנערך לצורכי הכתבה, בהסכמת התובע ובידיעתו המלאה כי זו תהווה חלק מהכתבה, ולא צולמה באופן אקראי, לפני או אחרי הראיון, וללא זיקה אליו. כאמור, מלין התובע על פרסום אמירה, בכתבה הנ"ל, כדלקמן: " ממש ברגע האחרון דורון גם הצליח להימלט מהרוסים שפלשו להונגריה, הוא קפץ מקרון רכבת שהרוסים הובילו בו את היהודים, תוך שהם יורים בהם "כמו כלבים"...". לטענתו, האמירה הנ"ל, שצוטטה, כביכול, מפיו, הינה דבר שקר, משלא נאמרה על ידו בראיון שערכו עימו הנתבעים, וכי אמירה זו מעוותת את ההסטוריה, הביכה אותו בקרב חבריו מהתקופה הרלבנטית, והוא אף קיבל פניות אנונימיות, ככל הנראה מעולים מרוסיה, שמחו כנגד הדברים הנ"ל, וכן הוטחו בו קללות ואיומים על חייו ( סעיף 9 לתצהירו ). למקרא הכתבה ניתן לראות כי, האמירה הנ"ל לא הובאה כציטוט מפי התובע, כלל, אלא שהיא הובאה כחלק מהתיאור שציינו הנתבעים, במסגרת הכתבה הנ"ל, אודות נסיבות חייו של התובע והדרך הארוכה והקשה בה הלך, עד עלייתו ארצה. כך תוארו הדברים שם, לעניין זה: " דורון נולד לפני 84 שנים למשפחה יהודית בבודפשט שבהונגריה בשם טאמש דוידוביץ. כשהיה בן 13 נפטר אביו, ושנה לאחר מכן נפטרה אמו... עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הוא נשלח על ידי הצבא ההונגרי לרכוש מקצוע אצל גרמני שניהל מפעל בהונגריה... גם את השואה הצליח לשרוד בזכות האומץ וחוש היזמות המפותח שלו. " הייתי היחידי שנכנס פנימה לגטו מיוזמתו ולא מאלה שברחו ממנו", הוא נזכר בהתרגשות... בתקופה ההיא איבד את היקר לו מכל - אחיו... ומסע ההישרדות העיקש נמשך. ממש ברגע האחרון דורון גם הצליח להימלט מהרוסים שפלשו להונגריה. הוא קפץ מקרון רכבת שהרוסים הובילו בו את היהודים, תוך שהם יורים בהם "כמו כלבים". בתום מלחמת העולם השנייה הוא גמר אומר לסיים את הסיוט והגיע לקונסוליה של ישראל בהונגריה... דורון עלה ארצה, הופנה לקיבוץ גבעת עוז, ונשלח לעבוד בקיבוץ אחר ". עינינו הרואות כי האמירה הנ"ל, שציין התובע בסעיף 8 לתצהירו, אינם דברי ציטוט מפיו. משביקשו הנתבעים להביא אמירות מפי התובע, הם ציינו זאת במפורש, באופן הגורם לקורא לדעת ולהבין כי המדובר בציטוטים מפי התובע, להבדיל מיתר חלקי הכתבה, לרבות האמירה הנ"ל, שמהווים מידע אינפורמטיבי ותיאורי רקע מאת עורכי הכתבה. משהוכח כי הנתבעים לא פרסמו את הדברים הנ"ל כציטוט מפי התובע, אין לומר כי הם הוציאו את דיבתו רעה, וכי הם מהווים לשון הרע עליו, שכן, הקורא הסביר יידע להבחין בין דבריו של התובע עצמו, שחובה על עורך הכתבה להביאם במדוייק, כלשונם וכרוחם, לבין חלקים אחרים בכתבה, שאינם מפי התובע, אלא שנכתבו על ידי עורך הכתבה, הכוללים דברי רקע או מידע אנפורמטיבי, אודות מושא הכתבה, איש שיחו של הכתב וכן פרשנויות או תגובות של אחרים לאמור בכתבה. להוסיף כי הנתבעים תיקנו את האמירה הנ"ל, מספר ימים מאוחר יותר, במסגרת כתבה אחרת, שפורסמה במהדורה המקוונת של העיתון ( נספח ד' לתצהירו של נתבע 2 ), בנוסח אשר סוכם בין הצדדים, לאחר פניית התובע לנתבעים, לצורך ביצוע תיקון ( ראה סעיפים 10-12 לתצהירה של גב' רונה דייוויס ). אציין כי התובע נמנע מלהגיש תצהיר מאת מזכירתו, לסתור את הגרסה המתוארת ע"י הנתבעים והעדה הנ"ל מטעמם, לעניין נסיבות תיקון הטעות, במסגרת כתבה מאוחרת, במהדורה המקוונת של העיתון. באשר לחלק השלישי בכתבה, נגדו מלין התובע, הרי שעניינו, כאמור, במשפט הבא: " עבדתי במשמר העמק כי היה לי מקצוע...ופרנסתי את כל הקיבוץ....". טוען התובע כי האמירה הנ"ל לא נאמרה על ידו, אלא שהוא אמר כי היה לו מקצוע דרוש וכי הוא הוסיף פרנסה משמעותית, כדבריו ( סעיף 19 לתצהירו ). לעומת זאת, טוען נתבע מס' 2, בתצהירו, כי המדובר בכתבה אוהדת מאוד לתובע, המציגה אותו באור חיובי ( סעיף 7 לתצהירו ), וכי התובע לא טען באוזניו דבר לעניין האמירה הנ"ל, שלטענת נתבע 2, נאמרה מפי התובע, וצוטטה בכתבה במטרה להציגו באור חיובי, מאמין בעבודה קשה וכמי שסייע רבות לקיבוץ ( סעיף 31 לתצהירו ). לעומת גרסתו הנ"ל של נתבע מס' 2, נתבע מס' 3 לא התייחס כלל, בתצהירו, לטענת התובע, לפיה, הוא אמר, במסגרת הראיון הנ"ל, כי הוא הוסיף פרנסה משמעותית לקיבוץ, וכי הוא לא אמר כי הוא פרנס את כל הקיבוץ. לא מצאתי כל הסבר מניח את הדעת לכך שנתבע מס' 3, שהיה שותף מלא לראיון שנערך עם התובע, ופירט, בתצהירו זה, את כל מהלך הראיון, נמנע, בתצהירו הנ"ל, מלהגיב לטענה הנ"ל של התובע. יש בכך כדי לגרוע ממשקל גרסתו של נתבע מס' 2, ולתמוך בגרסת התובע, לעניין זה. מה עוד והנתבע מס' 4, הצלם, שלפי תצהירו, נכח בחלק מהראיון הנ"ל, לא טען, בתצהירו זה, כי הוא שמע את התובע אומר את האמירה הנ"ל שהובאה בכתבה, ולא הבהיר, בתצהירו, האם הוא נכח בחלק הראיון, בו התייחס התובע לעניין הנ"ל, או שמא לא נכח בחלק זה של השיחה אלא בחלקים אחרים, ובכך ניתן היה למצוא הסבר סביר לאי התייחסותו של נתבע 4 לחלק זה של התביעה. סיכומו של דבר, מצאתי כי התובע הוכיח כי הוא לא אמר את המשפט שפורסם בכתבה, לפיו: " ופרנסתי את כל הקיבוץ שלי ", אלא שאמר כי הוא הוסיף פרנסה משמעותית לקיבוץ. לטענת התובע, האמירה הנ"ל, שלא נאמרה מפיו, כאמור, ואשר הובאה כציטוט מפיו, הציגה אותו כאדם יהיר, שחצן, שקרן וכמי שכל פרנסת הקיבוץ הייתה על כתפיו, ובכך, גרמו הנתבעים לפגיעה בשמו הטוב וגרמו לו נזק תדמיתי של ממש. מנגד, טוענים הנתבעים כי האמירה הנ"ל, שנאמרה, לשיטתם, מפיו של התובע, נועדה לפאר את עשייתו ואת אמונתו של התובע בעבודה קשה וכמי שסייע רבות לקיבוץ, וכי טענת התובע, לפיה, מדובר בדברי שחצנות ושקר, הינה בגדר פרשנות סובייקטיבית שלו, שאינה עולה בקנה אחד עם הפרשנות האובייקטיבית של הקורא הסביר, אשר מבין את משמעות הדברים, כאמור, כך, שהכתבה לא באה להשמיץ את התובע אלא להאדיר את פועלו ( סעיף 17-19 לכתב ההגנה וסעיפים 36-38 לסיכומי הנתבעים). המסגרת הנורמטיבית, להכרעה במחלוקת הנ"ל, היא זו המעוגנת בחוק לשון הרע, תשכ"ה - 1965 ( להלן - "החוק" ). חוק זה קובע כי שימוש בחופש הביטוי, הנושא בחובו לשון הרע, כהגדרת הדבר בסעיף 1 לחוק, מקים עוולה אזרחית. בסעיף 1 לחוק הוגדר לשון הרע כדבר שפרסומו עלול: " (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם. (2) ...". בית המשפט העליון קבע את המבחנים, לפיהם, יש לבחון את שאלת החבות בלשון הרע, כדלקמן: " בשלב הראשון יש לבחון האם הביטוי נתפס כמשפיל או פוגע בעיני האדם הסביר ובמבט אובייקטיבי. בשלב השני יש לבחון האם מדובר בביטוי אשר בגינו מוטלת אחריות בסעיפים 1 ו- 2 לחוק. בשלב השלישי, במידה ומתקיים התנאי השני - יש לבחון האם עומדות למפרסם אחת ההגנות הקבועות בסעיפים 13-15 לחוק. בשלב האחרון נבחנת סוגיית הפיצויים". ( ע"א 7380/06 דרור חטר ישי נגד מרדכי גילת - ). עוד נקבע שם כי: " בסוגיה בעיני מי צריך הפרסום להיות מבזה או משפיל, אמצה הפסיקה את המבחן האובייטיבי. נקבע כי פרסום ייחשב לשון הרע, כמשמעות המפורטת בסעיף 1 לחוק, אך ורק אם ייתפס ככזה על ידי האדם הסביר". שוכנעתי כי פרסום האמירה הנ"ל, לפיה, התובע פירנס את כל הקיבוץ, כציטוט מפיו של התובע, אף שלא נאמרה על ידו, יש בו כדי לעשות את התובע מטרה לשנאה, ללעג ולבוז מצד אחרים. אני מאמץ את טענת התובע, לפיה, פרסום הדברים הנ"ל עלול להציגו כאדם יהיר וכמי שאינו דובר אמת. לא מצאתי כי קמה לנתבעים אחת ההגנות שבחוק. שכן, הגנת תום הלב, המעוגנת בהוראת סעיף 15 לחוק, לא מתקיימת, משלא מתקיימת, בעניינו של התובע, אחת החלופות המתוארות שם. כמו כן, אין לומר כי האמירה הנ"ל, לפיה, התובע פירנס את כל הקיבוץ, הינה דבר אמת, ואין לומר כי המדובר בפרט לוואי, שאין בו פגיעה של ממש בתובע, אלא שעסקינן במצג אשר הציג את התובע באופן נלעג ובלתי אמין, דבר הגורם פגיעה ממשית בתדמיתו ובשמו הטוב של התובע, בקרב מכריו ואחרים, ולכן, גם הגנת אמת הפרסום, שבסעיף 14 לחוק, לא מתקיימת בעניינו של התובע. אעיר כי, סביר הוא כי הנתבעים לא פרסמו את האמירה הנ"ל, לפיה, התובע פירנס את כל הקיבוץ, במטרה ובכוונה לפגוע בשמו הטוב של התובע ולהוציא עליו לשון הרע, שכן, למקרא הכתבה ניתן להתרשם כי המדובר בכתבה אוהדת לתובע, המתארת את פועלו ואת נסיבות חייו הקשות ואת הצלחתו והישגיו במרוצת השנים. יחד עם זאת, היה על הנתבעים לדעת ולצפות כי פרסום האמירה הנ"ל, כציטוט מפי התובע, מבלי לוודא כי כך הוא התבטא, לעניין זה, עלול לגרום לפגיעה בשמו הטוב ובתדמיתו בקרב הציבור, ולהוות לשון הרע. לעניין רכיב המודעות לאפשרות לפגיעה בשמו הטוב של האחר, הורה בית המשפט העליון כי: " אין משקל לשאלה, האם היה מודע המפרסם לכך שהפרסום עלול לפגוע בנפגע, או אף אם נתכוון לכך...". ( ע"א 7380/06 הנ"ל ). לקחתי בחשבון, לעניין גובה הפיצויי, את העובדה כי הנתבעים פירסמו, סמוך מאוד לאחר פירסום הכתבה נשוא התביעה, כתבה מתוקנת, לאחר פנייתו של התובע אליהם. אומנם, בכתבה המתוקנת לא תוקנה האמירה, לפיה, התובע פירנס את כל הקיבוץ, יחד עם זאת, אין להתעלם מכך שהתובע לא הוכיח כי הוא פנה לנתבעים בבקשה לתיקון אמירה מסוימת זו, אלא שביקש לתקן אמירה אחרת, לגביה מצאתי כי היא הובאה כרקע לסיפור חייו ולא כציטוט מפיו, כאמור לעיל. מצאתי כי נסיבות אלה רלבנטיות, לעניין סכום הפיצויי שיש לחייב בו את הנתבעים, בגין פירסום האמירה הנ"ל. עוד לקחתי בחשבון, לעניין בירור שאלת הנזק, כי התובע לא הגיש ראיה של ממש להוכיח נזק ספציפי, שנגרם לו כתוצאה מפרסום האמירה הנ"ל, ומצאתי להסתמך על הוראת סעיף 7 א' (ב) לחוק, לפיה, במשפט בשל עוולה אזרחית, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע בפיצוי עד לסך של 50,000 ₪, ללא הוכחת נזק. סוף דבר לאור המתואר, אני מחייב את הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובע, תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין לידיהם, פיצוי בסכום של 10,000 ₪, וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, בסך כולל של 3,000 ₪. עיתונותלשון הרע / הוצאת דיבה