קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה קטנה נגד המשטרה: לפני תביעה כנגד משטרת ישראל וקצין המשמש בה בתפקיד בכיר (להלן - הקצין) לפיצויים בשל עיכוב ומעצר שלא כדין. הצדדים אינם חלוקים על עיקר העובדות והמחלוקת עניינה על פי איזו מערכת עובדות הורה הקצין לשוטרים בשטח לעכב ולעצור את התובע. האם בשל העובדה כי השוטרים טענו שבִיים דריסה, או בשל כך שנשכב לפני הניידת וסרב לעזוב את המקום. אקדים ואומר כי המסקנה המתחייבת מהחומר שהובא בפני היא כטענת התובע - היינו שהקצין הורה לשוטרים בשטח לעכבו בשל כך שבִיים לטענתם דריסה וכן הורה כי אם יסרב לעיכוב - יש לעוצרו. בהתאם לפלוגתאות שהיו מוסכמות על הצדדים והעדויות שנשמעו עולות העובדות הבאות. ביום העצמאות של שנת 2009 נסע התובע באזור צומת שפיה. שוטרי תנועה שהיו ברכב מוסווה סימנו לו לעצור (להלן - השוטרים) . לתובע נרשם דו"ח תנועה בשל נסיעה בצד שמאל של הדרך והדבר היה לצנינים בעיניו. התובע התרעם על מתן הדו"ח, ביקש שדברים מסויימים ירשמו ב "תגובת הנהג" על הדו"ח ועל רקע זה התעורר ויכוח בין הצדדים. בסיומו של הליך רישום הדו"ח, ביקשו השוטרים לנסוע מהמקום, אולם אז צעק התובע וטען כי הניידת עלתה על רגלו (להלן - אירוע הדריסה). התובע ביקש שיוזמן לו אמבולנס וסרב לעזוב את המקום. השוטרים התקשרו למפקדם (הקצין - נתבע 2 ) וביקשו הנחיות. משלב זה חלוקים הצדדים באשר לאירועים. התובע טוען כי בשיחה זו (אשר התנהלה ברמקול הטלפון הנייד ולכן שמע את תוכנה) דיווחו השוטרים כי הוא בִיים את אירוע הדריסה ומבקש פינוי רפואי. השוטרים שאלו, אפוא, כיצד עליהם לפעול במצב דברים זה. לטענת התובע, תגובת הקצין הייתה הוראה מיידית לעיכובו ובאם יסרב לעוצרו. עדי הנתבעים טענו כי השוטרים קיימו עם הקצין מספר שיחות וכי רק כאשר מסרו לו שהתובע מבצע פרובוקציות, נשכב מלפני ניידת המשטרה ואינו מאפשר לה לנסוע לדרכה, הורה על עיכובו ועל מעצרו באם יסרב לעיכוב. העדים הדגישו כי הנחיות הקצין היו מדורגות: בשיחה הראשונה, בה נמסר כי התובע בִיים אירוע דריסה וטוען בכחש כי נדרס, הורה הקצין שיניחו לו לדרכו לקבלת טיפול. רק כאשר קיבל הקצין נתונים לפיהם התובע נשכב מלפני הניידת ומסרב לעזוב את המקום, הורה על עיכובו לתחנה בעילה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו. מתי הורה הקצין על עיכובו של התובע ומעצרו ועל סמך אילו נתונים. כאמור לעיל, במחלוקת זו, מצאתי להעדיף את גרסת התובע מהנימוקים הבאים: א. בכתב ההגנה, אשר הוגש מטעם שני הנתבעים, פורטה השתלשלות העניינים וזו תואמת דווקא את גרסת התובע ואף בדיוק מושלם. בסעיף 9 לכתב ההנגה מפורט סדר ההתרחשויות, כאשר בסעיף 9(ז) נכתב: "בשל בִיום התאונה נתבקש התובע להתלוות אל השוטרים לתחנת המשטרה עקב הכשלת שוטר במילוי תפקידו" ; בסעיף 9(ח) נרשם: "השוטרים התייעצו עם מפקדם, הנתבע מס' 2 , הסבירו את אשר התרחש והאחרון הורה לשוטרים לעכב את התובע ... וזאת בשל הפרעה לשוטר ..." ; בסעיף 9(ט) צויין כי "התובע סרב לעיכוב ...השוטרים שוב יצרו קשר עם המפקד...והוא הורה להם לעצור את התובע ..גם אם יש צורך בשימוש בכוח סביר" . הטענה שהתבע נשכב על הרצפה מוזכרת רק בסעיף 9(יא) ומצויין בו כי לאחר שנאזק (סעיף 9(י)) וסרב להכנס לניידת "נשכב על הארץ. הוא ביקש להזיז את רכבו וטען שיש לו נשק ברכב. לאחר נעילת רכבו נאות התובע להכנס לרכב המשטרתי." ב. הנה כי כן, על פי כתב ההגנה, החלטת הקצין לעכב את התובע ולעוצרו אם יסרב, התקבלה כבר בשיחה בה נמסר לו כי התובע (לשיטת השוטרים) ביים תאונה והוא דורש פינוי רפואי. גרסה זו שונה לחלוטין מגרסת "עדי הנתבעת". ראוי לציין כי אף מהפלוגתאות המוסכמות אשר הכתיבו הצדדים לפרוטוקול, עולה בבירור כי זוהי גרסת הנתבעים (עמ' 1 לפרוט') בניגוד לגרסה שהשמיעו העדים. ג. גם מדוחות הפעולה והמזכרים של שוטרי התנועה עולה בבירור כי ההחלטה לעכב את התובע ולעוצרו אם יסרב, באה על רקע טענת השוטרים לבִיום תאונה מצידו וטרם שביצע כל פעולה מתגרה אחרת. גרסה זו חוזרת על עצמה בכל דוחות הפעולה ואין כל דו"ח אשר מציין את הגרסה שהושמעה בעת המשפט על ידי עדי הנתבעת. כך ראה נ/4 (דו"ח פעולה של השוטרת הילה בן אבו). דו"ח זה נרשם בסיומו של ההליך (ראה עמוד אחרון) כאשר ברור שמדובר בהליך חריג ומכאן שהשוטרת נתנה דעתה לתוכן הרישום. בעמ' 2 מציינת השוטרת לאחר תיאור "בִיום התאונה" כי "לאחר שיחה עם מפקד השלוחה רון דוד קיבלתי הוראה לעכב את הנהג לתחנה עקב ביום האירוע על מנת להסיר כל ספק לפגיעה בנהג והכשלת שוטר בתפקיד. הנהג התבקש כמעוכב להתלוות ...סרב. הוסבר לו שבשל הסירוב הוא עובר למעמד עצור ... עדיין סרב ... כבלתי את הנהג באזיקים ... בהגיענו לרכב הנ"ל נשכב את הרצפה ... ניהלתי שיחה נוספת עם מפקד השלוחה רון דוד והוא דרש לעצור אותו גם אם יש צורך בכוח סביר. הנ"ל קם וטען שהוא רוצה להזיז את רכבו ..וטען שיש לו נשק בתיק ..." . ד. תיאור זה אינו מותיר מקום לספקות לכך שבזמן אמת, ציינה השוטרת כי את ההוראה לעכב את התובע, נתן הקצין טרם שהתובע נשכב על הרצפה והיה זה רק בשל טענת השוטרים כי הוא בִיים את אירוע הדריסה. עפ"י דו"ח זה התובע נאזק (היינו נעצר) בשל סירובו להתלוות לתחנה והכל עוד טרם שנשכב על הרצפה ורק בשל כך שהשוטרים טענו שהוא מביים התאונה. ה. למען הסר כל ספק אפנה גם לת/10 שהוא תגובה שרשמה השוטרת הילה בן אבו לקצין תלונות הציבור במענה לתלונה שהגיש התובע בגין אירועים אלו. תגובה זו נכתבה מן הסתם חודשים רבים לאחר האירוע (המסמך אינו נושא תאריך) ואף בה חזרה השוטרת על גרסה זהה. בסעיף 10 מציינת השוטרת כי "הנ"ל נלקח למשטרה על מנת להביאו בפני חוקר ולהסיר כל ספק בנוגע לביום הדריסה" ובסעיף 11 מצויין כי שכיבתו על הרצפה באה רק לאחר שעוכב ונעצר בשל סירובו לעיכוב. ו. גם השוטר השני (חילף נאדר) ציין תיאור דומה בדו"ח הפעולה נ/1. לאחר תיאור אירוע בִיום הדריסה נכתב "עלינו בקשר מול המפקדים ונתנו לנו הנחיות לעכב את הנהג ובמידה והוא מסרב לעיכוב יש לעצור אותו תוך שימוש בכוח סביר ... סירב ...השותפה אזקה אותו ... לא רצה להכנס לניידת ..השתטח על הרצפה. " נראה כי הדברים ברורים. מדוחות הפעולה של השוטרים, כמו גם מכתב ההגנה עולה גרסה אחידה וברורה התואמת את גרסת התובע, לפיה ההוראה לעכבו ולעצרו באם יסרב, באה על רקע טענת השוטרים כי הוא מביים אירוע דריסה ולא בשל כך שנשכב לפני הניידת ומנע את נסיעתה, אלא זו באה דווקא כתגובה להחלטה לעכבו ולעצרו. במהלך עדותה של השוטרת בן אבו שאלתי מדוע לא מאוזכרת בדוחות הגרסה שמסרה בבית המשפט. השוטרת אישרה כי הגרסה אכן שונה (15/29) ולא זכיתי לתשובה של ממש באשר להבדל מהותי זה. מטעמים אלו אינני מקבל את גרסת השוטרים בפני, לפיה החלטתו של הקצין הייתה מדורגת ואת ההחלטה על עיכובו ומעצרו קיבל רק לאחר שנמסר לו שהתובע נשכב לפני הניידת ומסרב לעזוב. יתרה מזו. נראה גם כי גרסה זו הנה בבחינת הרחבת חזית, שכן זוהי אינה גרסת הנתבעים בכתב הגנתם ובפלותגאות המוסכמות. יחד עם זאת הראיתי לעיל כי יש לדחות הגרסה גם לגופם של דברים ולא רק בנימוק דיוני זה. על כן אני קובע כי הקצין קיבל ההחלטה לעכב את התובע ולעצרו באם יסרב, על סמך טענת השוטרים שהוא ביים אירוע דריסה, כאשר מטרת העיכוב עפי גרסת השוטרים היא "להסיר כל ספק בנוגע לביום הדריסה" (ראה ת/10 + נ/4) . נותרה במחלוקת שאלה אחת והיא האם אכן בִיים התובע את הדריסה. אדגיש כי אין לשאלה זו נפקות ביחס לתהליך קבלת ההחלטות של הקצין, שהרי הוא לא נכח בשטח וניזון רק מדברי השוטרים. שיקול דעתו יבחן על רקע הנתונים שהיו ברשותו ללא קשר למציאות העובדתית. יחד עם זאת לשאלה זו תהא חשיבות לצורך הכרעה כוללת בתביעה כפי שיובהר בהמשך. בעניין זה אני מקבל את גרסת השוטרים לפיה התובע לא נפגע מהרכב, אלא בִיים את התאונה על מנת לבצע פרובוקציה. ראשית, מקובלת עלי בעניין זה עדות השוטרים, אשר בעניין זה היו מהימנים עלי, ביחס למיקומו של התובע בעת תחילת הנסיעה אשר לא אפשר כל מגע בו. בנוסף, עדותו של התובע בעניין זה הותירה בי רושם רע (להבדיל מהחלק בו תיאר את הליך קבלת ההחלטות של הקצין שם אימצתי את גרסתו). עוד אציין כי התובע לא נחבל והתעודה הרפואית (ת/8) אינה תומכת בגרסתו. לו היה גלגל הרכב עולה על רגלו מצופה שהיתה נגרמת חבלה משמעותית. לעניין זה אינני מקבל את שטף הדם באגודל כחבלה שנגרמה מאירוע זה ונראה שמדובר במצב קודם. בחינת שיקול דעתו של הקצין להורות על עיכובו התובע ומעצרו אני בדעה שחרף העובדה שהתובע ביים את הדריסה ושהשוטרים ידעו זאת בבירור, לא היה רשאי הקצין לקבל החלטה לעכב את התובע על סמך נתונים אלו בלבד. אציין כי זו אף עמדתו של הקצין לפיה "אני מסכים כמובן שההחלטה לעכב על סמך הנתונים של השיחה הראשונה אינה סבירה" (7/23) . יחד עם זאת מצאתי להרחיב במעט. הסיטואציה בה מצאו עצמם השוטרים היתה חריגה ואין תימה כי לא ידעו כיצד לפעול וביקשו הנחיות מהקצין. עצם הפניה לקצין מעידה כי השוטרים הבינו שמדובר בסיטואציה בלתי שגרתית. כאשר טען התובע שניידת המשטרה דרסה את רגלו, הפך הוא למעשה למתלונן ביחס לשוטרים והאחרונים הפכו לנילונים בתאונת דרכים בה נטען כי הם היו מעורבים. אדם המעורב בתאונת דרכים אמור למסור את פרטיו לנפגע וכן לדווח על כך למשטרה (ראה תקנות 144-145 לתקנות התעבורה). דינה של הנהגת (השוטרת) לא היה שונה מכל נהג והיה עליה לפעול כנהגת המעורבת בתאונת דרכים, למסור את פרטיה לנפגע וזאת אף אם היא סבורה ומאמינה שהוא אינו דובר אמת. כל מסקנה אחרת תוביל לריקונן מתוכן של תקנות התעבורה ולאנרכיה במסגרתה כל אזרח יטען שהנפגע אינו אלא מתחזה ויטען שהוא אינו מעורב כלל בתאונה (ראה בשינויים המחוייבים עפ"ת (חי) 12939-08-09 נימר קאסם נ' מ"י ). על כן, היה על השוטרים למסור את פרטיהם לתובע, לברר אם זקוק הוא לטיפול, אולם בכל מקרה לא היתה כל הצדקה לנקוט כלפיו בסמכויות שיטור ולעכבו. אזרח רגיל אשר היה נטען כלפיו שרכבו עלה על רגלו של אחר, לא יכול היה כמובן להזמין שוטר אשר יעכב ויעצור את הנפגע "המדומה - לשיטתו". במה שונה היה מצבה של השוטרת ומדוע היו בכוחה סעדים שלא קיימים לאזרח רגיל ? ודוק: שונה המצב היה לו התובע היה מפריע לשוטרים בעבודתם בעצם ביום התאונה, כגון שהיה נשכב לכאורה פצוע לפני הניידת ומונע את נסיעתה. במצב זה היו רשאים הם להפעיל את סמכויותיהם כשוטרים, להבדיל מאזרח רגיל שנטען כלפיו שהיה מעורב בתאונת דרכים. נראה כי השוטרים הבינו זאת ואכן הם לא עשו שימוש בסמכויות אלו, אלא ביקשו הנחיות מהקצין כיצד לפעול. כאמור בנ/4 מטרת העיכוב הייתה "להסיר כל ספק לפגיעה בנהג". כלומר, התובע עוכב על מנת שהשוטרת תוכל להוכיח את חפותה, היינו שלא פגעה בתובע. מדובר לדעתי, בשימוש שלא כדין בסמכויות שוטר וראוי היה שהשוטרים היו נמנעים משימוש בסמכויות אלו בסיאוטציה החריגה שנוצרה. כל נזק לא היה נגרם לו היה התובע משוחרר לדרכו לקבלת טיפול רפואי, אם היה מוצא לנכון, ומוזמן לחקירה למחרת היום, אם השוטרים סברו שיש מקום לכך. על כן, אף אם את ההחלטה לעכב היו מקבלים השוטרים (אשר ידעו את העובדות) היה בכך משום טעות בהפעלת שיקול הדעת. אולם, המצב שונה, שכן את ההחלטה קיבל הקצין ולא השוטרים. הקצין לא נכח במקום ולא הייתה לו ידיעה אישית אודות האירוע. הקצין לא יכול היה לדעת בוודאות שהתובע אינו זקוק לטיפול רפואי ועיכובו על סמך גרסת "הנילונים" בלבד הנה שיקול דעת מוטעה בנסיבות העניין. לא היה ראוי שיכריע במחלוקת שבין הצדדים ויחליט כי התאונה אינה אמיתית על סמך גרסת השוטרים בלבד. על כן כאשר דווח לו שהתובע מבקש פינוי רפואי על חשבון המשטרה, לא היה כל מקום להורות על עיכובו לתחנה, אלא היה עליו להורות לשוטרת למסור לו את פרטיה ולהניח לו לנסוע לדרכו. כאמור, הקצין מאשר שזו הייתה דרך הפעולה הנכונה וטען שכך פעל, אלא שלא קיבלתי גרסה זו. אדגיש כי דברים אלו נאמרים על אף ההנחה שיתכן והייתה לשוטרים סמכות חוקית להורות על עיכובו של התובע לתחנה, בחשד שביצע עבירה בעצם ביום התאונה והתעורר הצורך לחוקרו על אתר. יחד עם זאת שיקול הדעת הנכון, היה שלא לעשות שימוש בסמכויות השיטור ולאפשר לתובע לעזוב את המקום ואף לקבל טיפול רפואי, הן בשל מעורבותם האישית באירוע והן בשל הספק שהיה אמור להדריכם, שמא למרות אמונתם שהוא לא נפגע, אולי אמת בפיו. עוד ראוי לציין כי על פי דוחות הפעולה מטרת העיכוב הייתה לחקור את התובע ולהסיר ספק לפגיעה. כלומר לסייע לשוטרת להסיר העננה שרחפה מעל ראשה. מדובר בשימוש לרעה בכוח השיטור. השוטרת הייתה מנועה מלטפל בעניין אישי הנוגע לה ולא היה זה נכון שהיא תעכבו ותעצרו והכל על מנת להביאו לתחנה "להסיר ספק" שפגעה בו. פרטיו של התובע היו בידי השוטרים, כך שלא היתה כל מניעה לזמנו לחקירה למחרת היום ושלילת חירותו ועימה האפשרות לקבל טיפול רפואי, הייתה לדעתי, בבחינת שיקול דעת מוטעה. על כן אני קובע כי עיכובו של התובע היה שלא לצורך. אינני קובע שהיה הוא שלא כדין, אלא רק שלא היה מוצדק להפעיל סמכות זו. הנזק התובע טוען כי נעצר בשל סירובו לעיכוב, נכבל וחירותו נשללה למספר שעות. אני מקבל גרסה זו הנתמכת בבירור בגרסת השוטרים כאמור. עוד טוען הוא כי נמנעה ממנו גישה לשירותים ועל כן נאלץ להטיל את מימיו במכנסיו. אינני מקבל טענה זו ועדותו של התובע בנקודה זו הייתה לא אמינה עלי ודי לציין הודאתו בכך שלא ביקש כלל לגשת לשירותים. יחד עם זאת אין מחלוקת שהתובע היה עצור למספר שעות, לרבות אזוק לפרק זמן מסויים והשאלה היא האם זכאי הוא לפיצוי בשל כך לאור נסיבות האירוע המיוחדות. אני בדעה שהגם שעיכובו של התובע היה בלתי מוצדק, אין מקום לחייב את המדינה או הקצין בפיצוי כלשהו. כאמור, מצאתי שהתובע בִיים את הדריסה ונהג בפרובוקציה לא ראויה לשון המעטה. התרשמתי כי התובע ביקש להתגרות בשוטרים והמציא את אירוע הדריסה בתגובה לתסכולו בשל רישום הדו"ח. עד כדי כך בערה בו חמתו, שהעדיף לביים דריסה, לבלות בתחנת משטרה ובבית חולים, על פני מפגש עם בני משפחתו ביום חג, אליו היו מועדות פניו. התובע היה אמור לצפות תגובה אפשרית דומה של המשטרה כאשר הוא התגרה בשוטרים וביים התאונה תוך שהאשים את השוטרת בדריסתו. התנהגותו הייתה חוצת גבולות ונראה לי לא נכון ולא הוגן לזכותו בפיצויים כאשר התנהגותו הפסולה הייתה הסיבה שהביאה לנזקו. בנדון, חל לדעתי סעיף 65 לפקודת הנזיקין לפיו "נתבע שגרם לנזק באשמו, אלא שהתנהגותו של התובע היא שהביאה לידי האשם, רשאי בית המשפט לפטור אותו מחבותו לפצות את התובע או להקטין את הפיצויים ..." (ראה ע"א 667/77 דדון נ' אטיאס, פ"ד לב(2), 169). בשים לב להתנהגותו החמורה של התובע, אני בדעה שאין לזכותו בכל פיצוי. לא יעלה על הדעת שאזרח ינהג כך בשוטרים, יעליל עליהם כי דרסו אותו, ישכב על הרצפה בהפגנתיות ובית המשפט יזכה אותו בפיצוי על כך שנעצר למספר שעות בשל כך, אף אם ההחלטה לעוצרו הייתה שיקול דעת מוטעה. התובע גרם לנזקו בשל התנהגותו הפרועה ואין זה ראוי לזכותו בפיצוי. אמנם, השוטרים שגו בהפעלת שיקול הדעת וראוי שהיו נוהגים אחרת, אולם התובע הוא שגרם בהתנהגותו הפסולה לטעות זו וניתן לומר כי השוטרים "שיחקו" לידיו בתוכניתו להכשילם. על כן אני דוחה את התביעה ובשל העובדה שקבעתי שהעיכוב היה לא מוצדק, לא אחייב התובע בהוצאות. זכות להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה בתוך 15 יום. משטרהתביעות קטנות