תיקון כתב תביעה תצהיר

תקנה 92 לתקנות סדר הדין האזרחי, הדנה בתיקון כתבי טענות, קובעת בסיפא שלה כי "תיקון של טענה עובדתית או הוספתה, טעונים הגשת תצהיר המאמת את העובדות". הוראה זו הוספה לתקנות בתיקון בשנת התשנ"א, ומשמעותה היא כי אין להסתפק בתצהיר התומך בבקשה לתיקון, שבו מפורטות הנסיבות שהצריכו את התיקון, אלא יש להגיש תצהיר נוסף לאישור העובדות שאותן מבקשים להוסיף או לשנות (ראה: א. גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה עשירית, התשס"ט-2009, סיגא - הוצאה לאור בע"מ) בעמ' 161-162). קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תיקון כתב תביעה תצהיר: בפניי בקשה לסילוק התביעה על הסף מטעמים של היעדר תצהיר לאימות הטענות העובדתיות החדשות שהוספו בכתב התביעה המתוקן, חתימה על כתב ויתור על תביעות, התיישנות ושיהוי. הרקע העובדתי ביום 2.8.10 הגישה התובעת תביעה נגד הנתבעים, שבה עתרה לחייבם בפיצוי בגין הנזקים שנגרמו לה עקב רכישת רכב פגום מהם. הנתבעים הגישו כתב הגנה שבו העלו גם נימוקים לדחיית התביעה על הסף. ביום 27.1.11 התקיימה ישיבת קדם משפט, ובהמשך לה הגישו הנתבעים בקשה לסילוק התביעה על הסף שאחד מנימוקיה הוא התיישנות התביעה. בתגובתה לבקשה טענה התובעת כי חלים בעניין זה סעיפי חוק שלפיהם לא נמנית תקופתה ההתיישנות מן היום שבו נולדה עילת התביעה אלא ממועד מאוחר יותר, וזאת לנוכח טענות תרמית והונאה שפורטו בתגובתה. הואיל וטענות התרמית וההונאה שנטענו בתגובה לא הועלו בכתב התביעה, קבעתי דיון בבקשה לסילוק על הסף. הדיון התקיים ביום 15.9.11, ובמהלכו עתרה התובעת כי יותר לה לתקן את כתב התביעה כך שיתווספו אליו טענות תרמית והונאה. הנתבעים הודיעו כי אינם מתנגדים לבקשה בכפוף לכך שהדבר יובא בחשבון בפסיקת ההוצאות בתום ההליך. בהחלטתי נעתרתי לבקשת התובעת, וקצבתי לה מועד להגשת כתב תביעה מתוקן. ביום 4.12.11 הגישה התובעת כתב תביעה מתוקן, שבו נוספו טענות תרמית והונאה מצד הנתבעים במכירת הרכב. ביום 29.12.11 הגישו הנתבעים בקשה זו לסילוק התביעה על הסף המתייחסת לכתב התביעה המתוקן. התובעת הגישה תגובה לבקשה, והנתבעים הגישו תשובתם לתגובת התובעת. תמצית עובדות כתב התביעה המתוקן הנתבעת 1 הינה חברת אחזקות המפעילה מוסך מורשה (להלן גם: "החברה"). הנתבע 2 (להלן גם: "הנתבע") הינו בעל מניות בחברה ומנהלה. הנתבעת 3 (להלן: "הנתבעת") הינה בתו של הנתבע ובעלת מניות בחברה. ביום 17.10.02 התקשרה התובעת עם הנתבעים בהסכם לרכישת רכב מסוג דיהטסו סיריון שנת ייצור 2000 (להלן: "הרכב"), וזאת לאחר שהופנתה אליהם על ידי מכר משותף. טרם הרכישה טענו בפניה הנתבעים 1 ו-2, שהינם בעלי מקצוע בתחום הרכב, כי הרכב נבדק על ידיהם או על ידי מי מטעמם ונמצא תקין, וכי מדובר ברכב מעולה. התובעת רכשה את הרכב, ובתמורה העבירה לנתבעים 1 ו-2 את רכבה הקודם והוסיפה תשלום נוסף בשיק בנקאי. בעת ביצוע העברת הבעלות מסר הנתבע לתובעת לראשונה כי הרכב רשום על שמה של הנתבעת, שעימה לא היה לתובעת קשר מעולם. הנתבע מסר לה כי יש בידיו ייפוי כוח למכירת הרכב, ואכן הועברה הבעלות ברכב על שם התובעת ביום 20.10.02. עובר להגשת התביעה ביקשה התובעת למכור את הרכב לקונה פוטנציאלי. אותו קונה פנה לביצוע בדיקה לרכב ביום 14.12.09. בבדיקה נתגלה כי הרכב אינו תקין וכי הינו מורכב משני רכבים שונים ולפיכך חסר ערך לחלוטין. כתוצאה מכך לא יכולה הייתה התובעת למכור את הרכב והוא הושבת לחלוטין. לאחר בדיקת הרכב על ידי שמאי מטעם התובעת הוא הוגדר כאובדן גמור בהתאם לתקנות התעבורה, ושאריות הרכב נמכרו למחסן חלקי חילוף. התובעת טוענת כי הנתבעים רימו אותה בכך שלא גילו לה את מצבו של הרכב, דבר שהיה עליהם לדעת בהיותם אנשי מקצוע בתחום הרכב, ובכך שלא גילו לה כי הרכב היה בבעלות חברת ליסינג טרם נרכש על ידיהם, דבר המפחית את ערכו בצורה ניכרת. דיון והכרעה הנתבעים עותרים, כאמור, לדחיית התביעה על הסף, או למחיקתה על הסף, מחמת כל אחד מן הטעמים הבאים: היעדר תצהיר לאימות העובדות החדשות שהוספו בכתב התביעה המתוקן, חתימה על כתב ויתור על תביעות, התיישנות ושיהוי. היעדר תצהיר אימות הנתבעים טוענים כי התובעת לא הגישה תצהיר לאימות טענות התרמית וההונאה שהעלתה בכתב התביעה המתוקן, חרף היותן טענות עובדתיות חדשות, וזאת בניגוד לתקנה 92 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"), ולכן אין לקבל את התוספת העובדתית שהוספה בכתב התביעה המתוקן. בתגובה טוענת התובעת כי תקנה 92 לתקנות נועדה לאפשר לחקור את המצהיר טרם מתן רשות לתיקון כתב תביעה ולא לאחר מכן. לכן לא הייתה התובעת צריכה לצרף תצהיר לכתב התביעה המתוקן לאחר שבית המשפט התיר לה להגיש כתב תביעה מתוקן מבלי שקבע בהחלטתו כי יצורף אליו תצהיר. לחילופין עותרת התובעת כי יותר לה לצרף תצהיר מתאים. תקנה 92 לתקנות, הדנה בתיקון כתבי טענות, קובעת בסיפא שלה כי "תיקון של טענה עובדתית או הוספתה, טעונים הגשת תצהיר המאמת את העובדות". הוראה זו הוספה לתקנות בתיקון בשנת התשנ"א, ומשמעותה היא כי אין להסתפק בתצהיר התומך בבקשה לתיקון, שבו מפורטות הנסיבות שהצריכו את התיקון, אלא יש להגיש תצהיר נוסף לאישור העובדות שאותן מבקשים להוסיף או לשנות (ראה: א. גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה עשירית, התשס"ט-2009, סיגא - הוצאה לאור בע"מ) בעמ' 161-162). ואולם בענייננו הועלתה בקשת התובעת להתיר לה לתקן את כתב התביעה בהוספת טענה תרמית במהלך דיון ולא במסגרת בקשה בכתב. הנתבעת הודיעה בתגובה כי אינה מתנגדת לבקשה בכפוף לכך שההוצאות יובאו בחשבון בסוף ההליך. על כן התרתי לתובעת להגיש כתב תביעה מתוקן ולא הוריתי לה להגיש בקשה בכתב כדין לתיקון כתב התביעה, והתובעת פעלה בהתאם להחלטתי. לא נפל, איפוא, פגם בהתנהלות התובעת, ודין הטענה בדבר אי צירוף תצהיר להידחות. חתימת התובעת על סעיף ויתור על תביעות הנתבעים טוענים בבקשתם כי בסעיף 3 לזכרון הדברים לעסקה ברכב שערכו הצדדים (נספח נ/7 לכתב ההגנה, להלן: "זכרון הדברים" ו"סעיף הויתור") נקבע: "הקונה מצהיר כי בדק את הרכב, את מצבו החיצוני והמכני, את טיבו ואת התאמתו למטרותיו, וכי הינו מוותר על כל תביעה או טענה הנובעת מהגורמים הנזכרים". בתחתית המסמך כתובות שתי הערות. בהערה מס' 2 נכתב: "אם הרכב טרם נבדק במוסך מוסמך - לא יצהיר הקונה הצהרה זו והעסקה תהיה כפופה להעמדת הרכב בבדיקת מכון". בהקשר זה מפנים הנתבעים גם לסעיפים 13-14 לחוק המכר, התשכ"ח-1968 (להלן: "חוק המכר"), הקובעים כי על קונה לבדוק את הממכר מיד לאחר קבלתו ולהודיע למוכר על אי התאמה, אחרה לא יהיה זכאי להסתמך עליה. לנוכח הוראות חוק המכר ולנוכח סעיף הויתור, מנועה התובעת, לגישתם, מלהעלות טענות לגבי מצב הרכב בעת קנייתו ודין תביעתה להידחות על הסף. הנתבעים מוסיפים כי התובעת לא התייחסה בכתב התביעה המתוקן לסעיף הויתור על אף שהייתה חייבת בהתאם להלכה הפסוקה לעשות כן, וטעם זה כשלעצמו מצדיק דחייה של תביעתה על הסף. בתגובתה מצביעה התובעת על פגמים שלטענתה קיימים בזכרון הדברים, ובהם: אי התאמה בין פרטי מוכר הרכב המצוינים בראש המסמך לבין אלה המצוינים במקום המיועד לחתימת המוכר; העובדה כי הבעלות ברכב הייתה רשומה על שם הנתבעת, והעובדה כי המסמך נחתם בחברה. על כן אין, לטענת התובעת, מקום ליתן למסמך זה משקל כלשהו. התובעת אף מכחישה חתימתה על המסמך "מחוסר ידיעה ובהיעדר המסמך המקורי". בנוסף טוענת התובעת כי הצהרתה בסעיף הויתור, ככל שאומנם היא חתומה עליו, מסתמכת על בדיקה שביצע הנתבע לרכב בחברה. כתב ויתור הינו חוזה לכל דבר ועניין, והוא שריר וקיים אלא אם הוכח כי קיים טעם המצדיק ביטולו או התעלמות ממנו, כגון פגם בכריתתו (ראה: ע"א 11/84 רבינוביץ' נ' שלב הקואופרטיב המאוחד להובלה בע"מ ואח', פ"ד מ(4) 533). באשר לחובתו של תובע לכלול את טענותיו נגד כתב ויתור בכתב התביעה קובעת הפסיקה: "מחובת תום הלב נגזרת חובתו של בעל דין להביא בפני בית המשפט את כלל העובדות הרלוונטיות לצורך הכרעה בעניין. הימנעותו של בעל דין מלהביא לידיעתו של בית המשפט עובדות רלוונטיות, כגון הסכם קודם שנערך בין הצדדים, עשויה להצדיק נקיטה בסעדים דרסטיים כגון מחיקתה של תובענה על הסף (השווה: ר"ע 218/85 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' שאול שטמר, פ"ד לט(2) 452 (1985))" (רע"א 7571/06 כוכבה איטח (סעדה) נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ ואח' (29.1.08) בפסקה 19 לפסק הדין (להלן: "עניין איטח"). פסק הדין בר"ע 218/85 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' שאול שטמר, פ"ד לט(2) 452 (1985), המאוזכר בעניין איטח, התייחס במפורש לכתב ויתור ונקבע בו: "כתב התביעה, שהוגש במקרה דנן, צריך היה לכלול התייחסות לעניין כתב הוויתור ולטענת העושק. אכן נכון, כי המשיב תבע פיצויים בהסתמך על עילה בדיני הנזיקין, אך הוא לא צריך היה להעלים מעיני בית המשפט, מעיקרו, את העובדה, שהוא חתם על שני כתבי-ויתור המתייחסים ברורות לאותה עילה ממש, ואם סבר, כי בכל שאירע היה פגם שירד לשורשו של עניין, מן הנכון היה לאזכר זאת. ... כאמור לעיל, מן הנכון היה לאזכר עובדה מהותית כגון זו שלפנינו בכתב התביעה, כי היא בגדר הנתונים המשולבים והכרוכים, מניה וביה, בפריטים, החייבים להיכלל בכתב התביעה על-פי האמור בפיסקאות (7) .(8) ו(9) לתקנה 9 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. יתרה, מזאת, אף ללא זיקה לחיוב הפורמאלי, העולה מתקנה 9, אין להעלות על הדעת, שפלוני, שחתם על כתב-ויתור לגבי הסכום, כולו או מקצתו, אותו הוא תובע, יסתיר עובדה זו בכתב התביעה המוגש על-ידיו" (פסקה 6 לפסק הדין). בענייננו מחדלה של התובעת להתייחס בתביעתה לסעיף הויתור שבזכרון הדברים הינו משמעותי אף יותר מן המקרים שנדונו בפסקי הדין האמורים, שכן התובעת הגישה כתב תביעה מתוקן לאחר שהותר לה לתקן את כתב התביעה בעקבות בקשה לסילוק על הסף שהגישו הנתבעים. באותה בקשה טענו הנתבעים כי יש לסלק את התביעה על הסף גם מחמת חתימתה של התובעת על זכרון הדברים הכולל את סעיף הויתור. טענה זו הועלתה אף קודם לכן, במסגרת כתב ההגנה שהגישו הנתבעים, שאליו צורף העתק מזכרון הדברים. לא מצאתי בתגובת התובעת כל הסבר מניח את הדעת לכך שלמרות זאת אין התייחסות לסעיף הויתור בכתב התביעה המתוקן. ואולם למרות האמור לעיל, אילו הייתה התובעת מעלה בתגובתה גרסה עובדתית סדורה ביחס לזכרון הדברים, הייתי, לפנים משורת הדין, רואה באותה גרסה כחלק מן העובדות הנטענות על ידי התובעת במסגרת ההליך. אלא שלא כך הם פני הדברים. התובעת בחרה להתייחס בתגובתה לזכרון הדברים בערפול: היא הכחישה שהמסמך נחתם על ידיה "מחוסר ידיעה ובהיעדר המסמך המקורי". לא ברור מה משמעותה של טענה זו, דהיינו אם מדובר בחתימה של התובעת או שהתובעת טוענת שחתימתה זויפה. אף הסיבות שמציינת התובעת להכחשתה תמוהות: מה משמעות "חוסר הידיעה" - האם התובעת אינה יודעת אם חתמה על זכרון דברים בעת רכישת הרכב? האם מזהה התובעת את חתימתה על המסמך, או שמא מדובר בזיוף? מדוע יש חשיבות לעיון במסמך המקורי? ואם אומנם חשוב הדבר לתובעת מדוע לא העלתה כל בקשה בעניין עד היום? אזכיר כי כבר בהחלטתי מיום 6.10.10 הוריתי על השלמת ההליכים המקדמיים, לרבות הליכי גילוי המסמכים והעיון בהם. ביום 27.1.11 התקיימה ישיבת קדם משפט, והתובעת לא העלתה בקשה לעיין במסמך המקורי. אף בדיון בבקשה הראשונה לסילוק על הסף שהתקיים ביום 15.9.11 לא העלתה התובעת כל טענה בנושא. התובעת אף מצביעה בתגובתה על פגמים בזכרון הדברים, אלא שלא מצאתי בתגובה כל הסבר מדוע אותם פגמים נטענים מאיינים את סעיף הויתור. אומנם במקום המיועד לציון שם המוכר בראש המסמך נכתב: "קיץ מיכל / נורית רייזמן", ואילו במקום המיועד לחתימת המוכר נכתב: "רייזמן ישראל ונורית", וזאת שעה שהבעלות ברכב הייתה רשומה על שם הנתבעת (מיכל קיץ). אלא שהתובעת עצמה מציינת בסעיף 14 לכתב התביעה המתוקן כי הנתבע (ישראל רייזמן) אמר לה כי הנתבעת הינה בתו, כי הוא בעל הרכב בפועל, וכי הוא מצויד בייפוי כוח מבתו למכור את הרכב ולהעביר לתובעת את הבעלות בו במשרד הרישוי, כפי שאכן נעשה. החתימה על זכרון הדברים מהווה חלק מן הפעולות למכירת הרכב, ועל כן לא ניתן להסיק מן העובדה שהנתבע חתם עליו בשם הנתבעת כי אין למסמך כל תוקף, כפי שטוענת התובעת בתגובתה. בנסיבות אלה, לנוכח הימנעותה של התובעת מלהתייחס לסעיף הויתור בכתב התביעה המתוקן ולנוכח אי תיקון מחדל זה בתגובתה לבקשה זו, והואיל וכבר התרתי לתובעת לתקן את כתב התביעה ולהוסיף טענות עובדתיות חדשות בעקבות טענות שהעלו הנתבעים בבקשה הראשונה לסילוקה של התביעה על הסף, קיימת הצדקה להורות על מחיקת התביעה על הסף. סוף דבר הואיל ומצאתי כי קיימת הצדקה להורות על מחיקת התביעה על הסף, התייתר הצורך לדון בטענות הנוספות שהעלו הנתבעים בבקשתם, לרבות טענות ההתיישנות והשיהוי. אשר על כן הנני מורה על מחיקת התביעה על הסף. התובעת תשלם לנתבעים הוצאותיהם בתביעה זו בסכום של 3,000 ₪ וזאת תוך 30 יום מהיום, אחרת ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. זכות ערעור כחוק. 5467831כתב תביעהתיקון כתב תביעהמסמכים