תעודת קלינאי תקשורת

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תעודת קלינאי תקשורת: עתירה לביטול החלטת המשיב מיום 13.05.12 בה דחה את בקשת העותרות לגשת לבחינות המיוחדות הנערכות לפי סעיף 58(ה) לחוק הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות, התשס"ח-2008 (להלן: "החוק"), והנדרשות כתנאי לקבלת תעודת קלינאי תקשורת, ולהורות למשיב לבחון את העותרות בבחינות המיוחדות, כמשמעותן בסעיף 58(ה) לחוק (להלן: "הבחינות המיוחדות"). הרקע לעתירה וטענות הצדדים 1. העותרות למדו קלינאות תקשורת - טיפול בהפרעות בתקשורת שפה ודיבור במוסד אקדמאי בירושלים בשם "נווה ירושלים" שהוא שלוחה של אוניברסיטת צפון טקסס בארה"ב. בסיום לימודיהן קיבלו העותרות רישיון אמריקאי לקלינאות תקשורת מאת האגודה האמריקאית לדיבור, שפה ושמיעה (ASHA). העותרות פנו למשיב לקבלת תעודת קלינאי תקשורת לפי סעיף 58(ה) לחוק. ואולם המשיב סרב וטען כי העותרות אינן עומדות בשני תנאים מתנאי סעיף 58(ה) לחוק. האחד, שהיה עליהן להגיש את בקשותיהן עד ליום 30.01.10 והן עשו כן רק לאחר למעלה משנה מאותו מועד. השני, שהן לא היו אזרחיות ישראליות בשעת הגשת הבקשות. בכך לטענת העותרות פגע המשיב בחופש העיסוק שלהן, העמיד בסכנה את מטה לחמן והוריד לטמיון את שנות לימודיהן ושנות עבודתן כמו גם את ציפיותיהן וציפיות מטופליהן להמשך עבודתן. 2. בפי העותרות הייתה גם טענה מקדמית לפיה יש לבטל את החלטת המשיב ולו מהטעם שלא ניתנה להן ההזדמנות, המוקנית להן לפי סעיף 12 לחוק, להשמיע את טענותיהן בפני המשיב עובר לקבלת ההחלטה. 3. העותרות הוסיפו וטענו גם לגופו של עניין. באשר לאיחור בהגשת בקשותיהן טענו העותרות כי בעניין דרוטמן (עת"מ (י-ם) 52167-12-11 דרוטמן נ' מדינת ישראל, , 29.02.12) ציין בית המשפט כי בהתאם לתיקון שנערך בסעיף 58 לחוק, הוארך המועד להגשת בקשות עד ליום 15.03.11 ובמועד זה הן עמדו. מה גם, שאת האיחור בהגשת הבקשות יש לזקוף לחובתו של המשיב אשר מסר להן כי לא יקבל את בקשותיהן ללא מספר תעודת זהות, שכן רק אזרח ישראלי רשאי להגיש בקשה, ורק בשלב מאוחר יותר נתברר להן כי לא הייתה הצדקה לטענה זו ועל המשיב היה לקבל את בקשותיהן על אף שאינן אזרחיות ישראליות. בנסיבות אלו, למצער, היה על המשיב להשתמש בסמכותו הטבועה להארכת המועד בנסיבות המתאימות. במסגרת עתירתן שבו העותרות מספר פעמים על הטענה כי נסיבותיהן אינן שונות מנסיבותיהם של מבקשים רבים אחרים אשר המשיב נענה לבקשותיהם ורק הן הופלו לרעה. כך, למשל, נטען כי בקשות דומות שהוגשו למשיב על ידי מי מחברותיהן לאחר יום 30.01.10 נענו על ידי המשיב בחיוב והן הוזמנו לבחינות המיוחדות ומי שעמדה בהן קיבלה תעודה. המשיב אף הודה בכך במפורש במסגרת הדיון שהתקיים בתיק אחר בבית משפט זה באותו עניין (עת"מ 23400-12-10) . 4. באשר לטענה כי העותרות אינן זכאיות לקבלת התעודה בשל העובדה שאינן אזרחיות ישראליות נטען כי החוק אינו מזכיר תנאי שכזה. אדרבה, בסעיף 58(ה) נדרש שיתקיימו במבקש התעודה התנאים הקבועים בסעיף 8 לחוק, ובסעיף זה נכתב כי על מבקש התעודה להיות "אזרח ישראלי או תושב ישראלי". העותרות כך נטען עונות על ההגדרה "תושב ישראל", שכן הן מתגוררות בישראל מעל 15 שנים, הן רכשו דירות בישראל, הן עובדות בישראל, ילדו את ילדיהן בישראל ומקבלות עבורם קצבאות מהמוסד לביטוח לאומי. הן יצאו במהלך תקופה זו לחו"ל פעמים בודדות בלבד ולתקופות קצרות. מדינת ישראל היא מרכז חייהן וכאן מכלול הקשרים המשפחתיים, הכלכליים, החינוכיים ומקום המגורים שלהן. הדרישה לאזרחות ישראלית כתנאי לקבלת התעודה גם אינה עולה בקנה אחד עם תכליות החוק שנועד להבטיח רמה מקצועית הולמת של העוסקים במקצועות הבריאות תוך פגיעה מידתית בחופש העיסוק של מי משעסק במקצועות הבריאות עובר לחקיקת החוק. למעשה גם, העותרות זכאיות לאזרחות מכוח "שבות" בשל מגוריהן בישראל במשך 15 שנה. עוד נטען, כי אי מתן תעודות לעותרות שהן בעלות למעלה מחמש שנות ניסיון במקצוע, פוגע בחופש העיסוק שלהן באופן לא מידתי שאינו עומד בקריטריונים שנקבעו בהלכה הפסוקה באשר לפגיעה בחופש העיסוק בנסיבות שכאלו. 5. בתשובה טען המשיב כי יש לדחות את העתירה על הסף ולחילופין לדחותה לגופה. לדבריו, הגשת העתירה לוקה בשיהוי ניכר מפני שהיא הוגשה כשנה לאחר המועד האחרון בפועל שבו נערכו הבחינות המיוחדות, היינו ביום 31.05.11. בקשת עותרת 1 התקבלה במשרדי המשיב רק ביום 16.03.11 ובקשת עותרת 2 התקבלה רק ביום 3.04.11, שעה שהמועד האחרון להגשת הבקשות נקבע בחוק ליום 30.01.10. המשיב ציין כי לפי החוק לא יֵיערך מועד בחינות נוסף ומשכך, הלכה למעשה, הסעד המבוקש כלל אינו ישים ומדובר ב"מעשה עשוי". לדבריו, לעותרות הובהר במספר הזדמנויות כי לא ניתן לקבל בקשות שהוגשו בחלוף המועד הקבוע בחוק. 6. לגופו של עניין נטען כי בדיקה שערך המשיב העלתה כי הלימודים של העותרות כלל לא התקיימו בארה"ב אלא בישראל וכי הלימודים נעשו בדרך של העברת השיעורים בוידיאו בזמן אמת בשיטת "Video Conference" או בהעברת שיעורים בוידיאו שלא בזמן אמת. מה גם, מכללת "נווה ירושלים" בה למדו העותרות כלל אינה מוכרת על ידי המל"ג. עם זאת, הוועדה המייעצת לקלינאות תקשורת החליטה להכיר בלימודים אלו כהשכלה מתאימה בקלינאות תקשורת בתחום השפה והדיבור בלבד ולא בתחום השמיעה, על אף שככלל בישראל מקצוע קלינאות תקשורת נלמד כתואר ראשון רק בשני תחומי המקצוע כאחד, שמיעה ושפה ודיבור. ועל כן מי מהלומדות במוסד ובמסלול בו למדו גם העותרות, שתעמודנה ביתר תנאי סעיף 58(ה) לחוק, תורשנה לגשת לבחינות המיוחדות לשם קבלת תעודה לעיסוק בתחום זה. ואולם, העותרות לא עמדו בתנאים המפורטים בסעיף 58(ה) לחוק, הן משום שלא הגישו את בקשתן בתוך 12 חודשים מיום התחילה, שהוא כאמור יום 31.01.10, והן משום שהן לא עומדות בתנאי סעיף 8 לחוק הקובע שעל המבקש להיות "אזרח ישראל או תושב ישראל". לטענת המשיב, העותרות לא מילאו אחר תנאי זה במועד הגשת בקשותיהן, שכן על אף שהן מתגוררות בישראל שנים רבות, הן בחרו שלא להתאזרח ולשהות בישראל באשרות תייר או באשרות זמניות אחרות. המשיב הוסיף כי אין ממש בטענה כי המועד האחרון להגשת בקשות לפי סעיף 58(ה) הוא יום 15.03.11. תאריך זה רלוונטי רק להוראות המעבר הקבועות בסעיפים 58(ג)(1) ו-(2) לחוק, אך אינו רלוונטי להוראות המעבר הקובעות בסעיף 58(ה) שהוא הסעיף המתאים לנסיבותיהן של העותרות. בין כך נטען, בהתאם לתקנות הסדרת העיסוק (סדרי בחינות), התש"ע-2009, על המבקשים להיבחן להגיש את בקשותיהם לפחות 60 יום לפני מועד הבחינה. לגבי הבחינות המיוחדות אישר המשיב להגיש את הבקשות אף 45 יום לפני הבחינות, ומאחר והבחינות המיוחדות התקיימו ביום 31.05.11, המועד האחרון להגשת בקשת רישום לבחינה היה יום 15.03.11 וגם במועד זה העותרות לא עמדו. המשיב גם דחה את הטענה בדבר העדר שימוע בטרם קבלת ההחלטה בעניינן של העותרות וטען כי טענה זו הועלתה על ידי העותרות לראשונה רק במסגרת העתירה. מה גם, נציגי בוגרי המכללה בה למדו העותרות כמו גם בא-כוחם של העותרות עמדו בקשר מתמשך עם המשיב בכתב ובעל פה וטענות העותרות נשמעו בהרחבה ונבחנו כולן על ידי המשיב. עותרת 2 אף נפגשה בשמה ובשם עותרת 1 עם סגן שר הבריאות ושטחה בפניו את טענותיהן. עוד יצוין כי בתשובתו טען המשיב לחוסר ניקיון כפיים של העותרות בכך שהעותרות ציינו כי הן בעלות תואר שני בקלינאות תקשורת מאוניברסיטת צפון טקסס בארה"ב, בעוד שלמעשה הן אינן בעלות תואר שכזה כי אם בעלות תואר שני באומנות ולא בקלינאות תקשורת. ואולם כבר עתה ייאמר כי מדובר בטעות של המשיב ומהמסמכים שהגישו העותרות עולה בבירור כי הן אכן בעלות תואר שני בקלינאות תקשורת מאוניברסיטת צפון טקסס. להשלמת התמונה יצוין כי בד בבד עם הגשת עתירתן הגישו העותרות בקשה למתן צו ביניים, אך זו נדחתה בהחלטה מיום 12.06.12. דיון והכרעה 7. החוק שנחקק בשנת 2008 נועד, כלשון סעיף 1 שבו, "להסדיר את העיסוק במקצועות הבריאות כדי להבטיח רמה מקצועית הולמת של העוסקים בהם ולהגן על בריאות הציבור". בשלב ראשון הוסדרו בחוק ארבעה מקצועות בריאות: ריפוי בעיסוק, פיזיותרפיה, קלינאות תקשורת ודיאטנות-תזונה. מאוחר יותר, בשנת 2010, נוספו מקצועות נוספים ביניהם קרימינולוגיה קלינית, פודיאטריה, פודיאטריה ניתוחית וכירופרקטיקה. בסעיף 8 לחוק נקבעו התנאים הנדרשים לצורך זכאות לקבלת תעודה במקצוע הבריאות, ובין היתר נקבע כי על המבקש לעמוד בתנאי הכשירות המפורטים בתוספת הראשונה לחוק. בתוספת זו נקבע כי במקצוע הטיפול בהפרעות בתקשורת נדרש תואר אקדמאי ראשון בהפרעות בתקשורת. 8. בד בבד, בשל הצורך להגן על חופש העיסוק ומידתיות הפגיעה בו, ועל מנת לצמצם את הפגיעה במי שעסק במקצוע הבריאות ערב תחולת החוק, פגיעה הנגרמת מדרך הטבע בכל מקרה בו מוסדר תחום עיסוק שלא היה מוסדר קודם לכן ונקבעים בו תנאים שונים המגבילים את הכניסה לשערי המקצוע, נקבעו בחוק הוראות מעבר שונות המפורטות בסעיף 58 לחוק (עת"מ (י-ם) 36091-05-11‏ שריד נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות אגף הרישוי למקצועות רפואיים‏, , 14.05.12 וכן בג"ץ 1715/97 לשכת מנהלי ההשקעות בישראל ואח' נ' שר האוצר, פ"ד נא(4) 406). במסגרת סעיף קטן (ה) שבסעיף 58 נקבעו התנאים להסדרת עיסוקם של אלו שעסקו בטיפול בהפרעות תקשורת עובר לתחולת החוק שאין בידם תואר אקדמאי בהפרעות תקשורת שהוכר על ידי המנהל (היינו, המנהל הכללי של משרד הבריאות או מי שהוא הסמיך לעניין חוק זה, כאמור בסעיף 2 לחוק), דוגמת התואר שיש לעותרות. בין התנאים המצטברים הנדרשים מנויים גם התנאים הבאים: המבקש הגיש בקשתו בתוך 12 חודשים מיום התחילה (שהוא כאמור 31.01.10); המבקש עמד בבחינות מיוחדות תוך שנתיים מיום התחילה; והמבקש עומד בתנאי סעיף 8 לחוק. 9. במקרה זה נטען על ידי המשיב כי במסגרת תנאי הזכאות לקבלת תעודה לפי סעיף 8 לחוק נקבע שעל המבקש להיות "אזרח ישראל או תושב ישראל", והעותרות לא מילאו אחר תנאי זה במועד הגשת בקשותיהן, שכן על אף שהן מתגוררות בישראל שנים רבות הן בחרו שלא להתאזרח ולשהות בישראל באשרות תייר או אשרות זמניות אחרות. ואולם, לא זו בלבד שבמכתב ששלחה עו"ד אביטל וינר-אומן ממשרד היועמ"ש של המשיב לב"כ העותרות ביום 13.05.12 היא ציינה בפניו, רק, כי העותרות אינן עומדות בתנאי סעיף 8 לחוק בשל אי היותן אזרחיות ישראליות, ולא הייתה במכתב כל התייחסות לאי היותן תושבות ישראל. אלא די נהיר שהעותרות המתגוררות בישראל שנים רבות עונות על החלופה השנייה בתנאי, היינו היותן תושבות ישראל. בכל מקרה ב"כ המשיב לא הפנה את בית המשפט להוראת דין המגדירה באופן מצמצם את מושג התושבות לצורך החוק, שהעותרות אינן נכנסות לגדרו. 10. אכן, העותרות לא עמדו בתנאי הקבוע בסעיף 58(ה) לחוק לפיו היה עליהן להגיש את בקשתן עד ליום 31.01.10. ואולם, בפי העותרות היה הסבר לאיחור זה. לדבריהן, נאמר להן מפורשות על ידי המשיב כי כל עוד אין להן מספר זהות הן מנועות מלהגיש בקשה, שכן הן אינן באות בגדרי התנאים הדרושים לשם קבלת תעודה לפי סעיף 58(ה) לחוק. לטענת העותרות הדבר נאמר להם על ידי נציגי המשיב בעל פה אך אין להן על כך ראיות בכתב. ואולם, עיון במסמכים שצורפו לעתירה מלמד כי זו אכן הסיבה בגינה הבקשה לא הוגשה על ידן במועד. ראשית, ממכתבה של עו"ד אביטל וינר-אומן ממשרד היועמ"ש של המשיב עולה כאמור, כי גם ביום 13.05.12 המשיב סבר כי אזרחות ישראלית היא תנאי הכרחי לעמידה בתנאי סעיף 8 לחוק, ואין די בתושבות. שנית, מהודעת דוא"ל ששלחה עותרת 1 לשר המדע והטכנולוגיה ביום 24.05.11, בו ביקשה את עזרתו, היא ציינה כמסיחה לפי תומה כי המניעה לקבלת בקשתה היא העדר תעודת זהות. הודעת דוא"ל זו נשלחה לאחר שכבר הגישה את בקשתה המאוחרת בחודש מרץ 2011 לאחר שהחלה לפעול לקבלת אזרחות ומספר תעודת זהות. בבקשתה של עותרת 2 להיבחן בבחינה הממשלתית לקלינאי תקשורת מיום 20.02.11 היא אף ציינה במפורש על גבי בקשתה כי היא עתידה לקבל מספר זהות בסוף חודש אפריל. גם בטופס המשמש להגשת הבקשה לקבלת תעודה ששתי העותרות מילאו, קיימת משבצת בה על המבקש למלא את מספר הזהות שברשותו, ובהעדר מספר זהות, מספר דרכונו. על גבי טופס זה מילאו העותרות בתחילה את מספרי הדרכונים שלהן והוסיפו את מספר הזהות לאחר קבלתו. גם דבר זה מלמד כי העותרות ראו בזמן אמת חשיבות גדולה לקיומו של מספר זהות. מכל אלו עולה כי אכן יש יותר מרגליים לסברה כי העותרות אכן הוטעו על ידי המשיב שמסר להן כי כל עוד אין להן מספר זהות הן מנועות מלהגיש בקשה. בנסיבות אלו אין לבוא חשבון עם העותרות על האיחור בהגשת בקשותיהן. אכן, המועד האחרון להגשת בקשות לפי סעיף 85(ה) לחוק נקבע בחיקוק, אך בצדק נטען כי בית המשפט ציין לא פעם, ובין היתר בפסק הדין בעניין דרוטמן, כי למשיב קיימת "סמכות טבועה לקבל בקשה שהוגשה באיחור" (וראו גם עת"מ (י-ם) 31361-01-12‏ הלפרין נ' משרד הבריאות, , 22.03.12). הדבר נכון במיוחד במקרה זה הן לאור הפגיעה בחופש העיסוק של העותרות והן לאור העובדה כי האיחור בהגשת הבקשות היה ככל הנראה אך בעטיו של המשיב. על כן, במקרה זה היה על המשיב לפעול מכוח סמכותו הטבועה ולקבל את בקשתן של העותרות על אף שהן הוגשו באיחור. 11. ובאשר לשיהוי שבהגשת העתירה, הרי שגם על פי גרסת המשיב החל ממועד קבלת הבקשות מטעם העותרות בחודשים מרץ ואפריל 2011 הייתה הידברות ממושכת בין המשיב ובין העותרות ו/או נציגים מטעמן. הידברות זו נמשכה עד אשר פנה ב"כ העותרות למשיב בכתב ביום 15.04.12 לאפשר לעותרות להיבחן בבחינות המיוחדות שנקבעו ליום 17.06.12 (בחינה זו נקבעה בהוראת בית המשפט בעניין אפרתי, עת"מ (י-ם) 41061-06-11 אפרתי נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות, , 6.10.11). תשובה לפנייה זו נשלחה ביום 13.05.12, כך שהגשת העתירה ביום 31.05.12 אינה לוקה בשיהוי והייתה מחויבת המציאות נוכח אי מתן תשובה סופית על ידי המשיב לפנייתן של העותרות עד ליום 13.05.12 כאמור. 12. המשיב, כאמור, אינו טוען כנגד זכאותן העקרונית של העותרות לקבלת תעודה בשל איכות הכשרתן של העותרות, שכן אין מחלוקת כי המשיב הכיר במקרים אחרים בהכשרה דוגמת הכשרתן של העותרות מקום בו המבקשים עמדו בתנאי סעיף 58(ה) לחוק. טענת המשיב במקרה זה היא לאי עמידה בתנאי הסעיף, הן בשל מועד הגשת הבקשה והן בשל אי עמידה בתנאי סעיף 8 לחוק, היינו העדר אזרחות ותושבות ישראלית. ואולם, כאמור בשני עניינים אלו הצדק עם העותרות. הן עומדות בתנאי התושבות ויש הצדקה של ממש לאיחור בהגשת בקשותיהן למשיב. לפיכך יש מקום להורות למשיב להכין ולערוך לעותרות לבדן בחינה מיוחדת והמתאימה לצרכיהן המיוחדים (השוו עת"מ (י-ם) 41061-06-11 בעניין אפרתי). העתירה מתקבלת אפוא, והמשיב יערוך לעותרות את הבחינות המיוחדות שבסעיף 58(ה) לחוק. המשיב ישא בהוצאות העותרות יחדיו בסך של 15,000 ₪. מסמכיםמקצועות פארא-רפואיים