תשובה לבקשה בכתב

סעיף 241 (ג1) עוסק בסוגיית תשובה לבקשה בכתב וקובע שהתקשה תוגש תוך 10 ימים: הגשת בקשה בכתב והדיון בה 241. (א)  בבקשה בכתב יפרט בעל הדין את טיעוניו כולל אסמכתאות, ויצרף לה תצהיר לשם אימות העובדות המשמשות יסוד לבקשה; תצהיר שלא צורף לבקשה בעת הגשתה, לא יצורף לה אלא ברשות בית המשפט.            (ב)  הוגשה בקשה בכתב, יומצא עותק מהבקשה לבעלי הדין הנוגעים בדבר, יחד עם הודעה ערוכה לפי טופס 25.            (ג)   המשיב רשאי להשיב לבקשה תוך עשרים ימים מיום שהומצאה לו או בתוך מועד אחר שקבע בית המשפט או הרשם; בתשובתו יפרט את טיעוניו כולל אסמכתאות, ויצרף לה תצהיר לשם אימות העובדות המשמשות יסוד לתשובה; תצהיר שלא צורף לתשובה בעת הגשתה, לא יצורף לה אלא ברשות בית המשפט.            (ג1) המבקש רשאי להשיב לתשובת המשיב בתוך עשרה ימים או בתוך מועד אחר שקבע בית המשפט או הרשם ויחולו על התשובה, בשינויים המחויבים, הוראות תקנת משנה (ג).            (ד)  בית המשפט או הרשם רשאי להחליט על יסוד הבקשה והתשובות לפי תקנות משנה (ג) ו-(ג1) בלבד או, אם ראה צורך בכך, לאחר חקירת המצהירים על תצהיריהם.            (ה)  נדחתה בקשה בכתב ובעל דין הגיש מחדש אותה בקשה או בקשה דומה, יציין בבקשה את פרטי הבקשה הקודמת. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תשובה לבקשה בכתב: בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל-אביב (כב' השופט ארז שני, בתמ"ש 14360-08-11), מיום 22.5.12, לפיה נדחתה בקשת המבקש לדחות על הסף את תביעת המשיבים נגדו (או לחילופין: להעבירה לבית משפט השלום בחדרה), בהעדר סמכות עניינית (להלן: "ההחלטה"). נתבקשה תשובה לבקשה והתייחסות הצדדים לאפשרות שבית המשפט יפעל על פי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"). לאחר שנתקבלה תשובת המשיבים לבקשה, אני רואה לנכון ליתן רשות ערעור, לדון בבקשה כבערעור עצמו ולדחותו לגופו. רשות הערעור אין מחלוקת שהחלטת בית המשפט קמא ניתנה טרם שהונחה לפניו תשובת המבקש לתשובת המשיב (לבקשה לדחיית התובענה על הסף), כאמור בתקנה 241(ג1) לתקנות. משהיפנה ב"כ המבקש את תשומת לב ביהמ"ש לכך, קבע בית המשפט: "לא ראיתי כי התבקשה תשובה מהמבקש או כי ניתנה רשות להגישה. יואיל המבקש להפנותני. החלטה ניתנה אמש" (נספח ב' לבקשה). תקנה 241(ג1) באה לעולם בשל הנסיון שהצטבר מיישומה של תקנה 241. על פיה מוקנות למגיש בקשה בכתב זכות להשיב על תשובת המשיב תוך 10 ימים מיום שהתשובה הומצאה לו (או תוך מועד אחר שנקבע). מדובר בזכות דיונית שמוקנית למבקש ובית המשפט איננו רשאי לשלול אותה ממנו. לא בכדי קובעת תקנה 241(ד), כי בית המשפט רשאי להחליט על יסוד הבקשה ו"התשובות לפי תקנות משנה 241 ו241(ג1) בלבד" אם הוא בוחר לעשות כן בלי חקירת המצהירים (למעט אם נתבקשה חקירה שאז עליו להתירה. ראו רע"א 2508/98 מתן מערכות תקשורת בע"מ נ' מילטל תקשורת בע"מ, פ"ד נג (3) 26, 34-36; רע"א 2453/91 קירשנר נ' סבנטין תעשיות אופנה בע"מ תק-על 98 (3) 389), ובלבד שהמתין לחלוף הזמן להגשת תשובת המבקש. אם בחר המבקש שלא להשיב, יחליט בית המשפט על בסיס הבקשה ותשובת המשיב (על חשיבותה של התקנה והצורך בעמידה דווקנית על יישומה ראו רע"א 9154/05 סנקרי חברה להשקעות בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ ואח' תק-על 2005 (4) 2398; רע"א 7681/08 פישר נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ ואח' תק-על 2005 (4) 2275; רע"א 2107/10 פלונית ואח' נ' פלונית, ). אי עמידה של הערכאה המבררת בהוראות תקנה זו הביאה, לא אחת, לקבלת רשות הערעור ולהחזרת התיק לעיון מחדש, אף מבלי לבחון את הדברים לגופם (ראו: רע"ע 2107/10, שם). תקנה 258ב(ד) לתקנות קובעת, כי "הגדרות והוראות אחרות שבתקנות אלה (תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984) יחולו על תובענות בענייני משפחה ככל שאינן סותרות חלק זה, ובשינויים המחוייבים לפי הענין". מנגד, תקנה 258(ב), העוסקת בבקשות ביניים, הגם שאינה מתירה למבקש להשיב לתשובת המשיב, אינה אוסרת על הגשת תשובה כאמור. משרצה מחוקק המשנה למנוע תחולתן של תקנות מסויימות מתקנות סדר הדין הכלליות ולאסור על הליך זה או אחר הקיים שם, בבית משפט לענייני משפחה, ידע לומר דברו מפורשות: אסר על הגשת כתבי טענות (כתב תשובה למשל) לאחר שהוגש כתב הגנה, אלא ברשות בית משפט (תקנה 258י); קבע שהוראות פרק ט' בענין גילוי מסמכים לא יחולו על תובענות בענייני משפחה (תקנה 258ט(ד)); מנע את תחולת הוראות פרק ב' לתקנות - סמכות מקומית (תקנה 258ג(ז)); קבע שהוראות פרק ט"ז וסימן ב' בפרק כ' לא יחולו על תובענות בבית משפט לענייני משפחה (תקנה 258ה(ב)); ראו גם תקנות 258ח(ד); 258ט(א). משאין בנמצא כל הוראה שיש בה כדי למנוע מהמבקש, בבית משפט לענייני משפחה, לעשות שימוש בזכותו הדיונית על פי תקנה 241(ג1), המהווה חלק מהתקנות הכלליות, אין למנוע ככלל, את תחולת התקנה בבית המשפט לענייני משפחה. התקנה איננה סותרת את התקנות המפורטות בחלק ג1 לפרק כ'1 לתקנות, אלא מוסיפה עליה. אמנם, תקנה 258ב(ג) מתירה לביהמ"ש לענייני משפחה לסטות מהוראות שבפרקים אחרים בתקנות ולנהוג בדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשיית משפט צדק, אלא שתקנה זו, כל כולה, נועדה לעשות צדק, צדק דיוני עם בעלי הדין - כפי שבטיעון בעל פה מאפשרים למבקש להשיב על טיעוני המשיב, כך ראוי לאפשר לו לעשות כן בטיעונים בכתב. לפיכך - משאין בתקנות סדר הדין, המיוחדות לביהמ"ש לענייני משפחה, הוראה מפורשת המונעת את תחולתה של תקנה 241(ג1) בתובענה המתנהלות לפניו, הרי שיש לאפשר, על דרך הכלל, למבקש להגיש תשובה לתשובת המשיב, טרם החלטה בבקשה. עם זה, אין בכך כדי למנוע מבית המשפט לעשות שימוש בתקנה 258ב(ג) ולהורות כי לא תוגש תשובה לתשובת המשיב וליתן החלטה על בסיס הבקשה והתשובה בלבד, אלא שעליו להורות על כך במפורש. זכותו של המבקש להשיב לתשובת המשיב אינה צריכה היתר מבית המשפט. זכותו זו מעוגנת בתקנה 241(ג1) + תקנה 258ב(ב) לתקנות. ככל שביהמ"ש לענייני משפחה מבקש לשלול זכות זו ממנו, עליו להורות על כך במפורש. ברי, שאם עשה המבקש שימוש בזכותו לפי תקנה זו והגיש תשובה לתשובת המשיב, אין מקום להורות על הוצאתה של התשובה מהתיק. מדובר בזכות דיונית שאם נעשה בה שימוש, אין מקום להתעלם ממנה. אוסיף ואומר, משום החשיבות הרבה שמייחסת הפסיקה ליישום דווקני של תקנה זו, ראוי שביהמ"ש לענייני משפחה יעשה שימוש מצומצם בסמכותו לסטות ממנה, ולאפשר, על דרך הכלל, הגשת תשובה של המבקש לתשובת המשיב טרם מתן החלטה בבקשה (ראו לענין זה ש' שוחט וד' שאוה, "סדר הדין בבית המשפט לענייני משפחה", מחשבות (2009), עמ' 243-244). בענייננו, לא הורה בית המשפט קמא על אי הגשת תשובה מטעם המבקש לתשובת המשיב ונתן החלטתו על בסיס הבקשה והתשובה בלבד. די בכך, לפי הפסיקה, ליתן רשות ערעור, לדון בבקשה כבערעור עצמו, ואף לקבלו ולהורות על החזרת התיק לביהמ"ש קמא. עם זה אין בדעתי לעשות כך. הערעור בית המשפט לענייני משפחה ובית המשפט המחוזי, בשבתו כערכאת ערעור על החלטות ופסקי דין של ביהמ"ש לענייני משפחה, הינם בבחינת מערכת אחת. ס' 9 לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995 מקנה את הסמכויות של ביהמ"ש לענייני משפחה לפי חוק זה גם לבימ"ש של ערעור. בע"מ 1100/05 פלוני נ' פלונית , סברתי כי יישום ראוי ונכון של סעיף 9 האמור, מכוון לצמצום הנוהג של החזרת הדיון לערכאה הדיונית. בוודאי במקרה שלפנינו, בו תשובתו של המבקש לתשובת המשיב הוגשה וצורפה כנספח ו' לבקשה (בית המשפט של ערעור יכול, בעצמו לעיין בה). לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה לה, על הנספחים שצורפו להן, לרבות תשובת המבקש לתשובת המשיב - בהליכים בבית המשפט קמא - באתי לידי מסקנה כי החלטתו של בית המשפט קמא בדבר סמכותו לדון בתובענה בדין יסודה. תחת כנפיו של בית המשפט לענייני משפחה נתקבצו ובאו: תובענות לפי חוק הירושה (ס' 1(א)ה) רישה לחוק בית המשפט לענייני משפחה; תובענות שעילתן סכסוך בקשר לירושה (ס' 1(6)(ה) סיפה לחוק זה; תובענות אזרחיות בין אדם או עזבונו לבין בן משפחתו או עזבונו שעילתן סכסוך בתוך המשפחה, יהא נושאן או שווין אשר יהא (ס' 1(2) לחוק זה). אין מחלוקת שהתובענה שהוגשה על ידי המשיבים נגד המבקש איננה תובענה לפי חוק הירושה (ר' בהקשר זה שוחט ושאוה, שם עמ' 46). אין טענה בפני המשיבים לתחולתה של הוראות סעיף 1(2) לחוק ביהמ"ש לענייני משפחה שכן העזבון חולק והצדדים לתובענה אינם בני משפחה כהגדרתם בחוק (ר' לענין זה שוחט ושאוה, שם, עמ' 134 ה"ש 736 וכן בהרחבה בעמ' 49-50). עם זה, סמכותו של ביהמ"ש לענייני משפחה לדון בתובענה במקרה שלפנינו, מקורה בס' 1(6)(ה) סיפה לחוק: "... תובענה שעילתה סכסוך בקשר לירושה, יהיו הצדדים אשר יהיו". הפרשנות שיש ליתן לתנאי "שעילתה" בסעיף 1(6)(ה) סיפה לחוק זהה לפרשנות שניתנה למונח זה בס' 1(2) לחוק. זו גם זו נגזרת מהתכלית שביסוד סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה. כשם שהפרשנות לתנאי זה, בס' 1(2) לחוק, מכוונת לקשר בין התובענה האזרחית לסכסוך המשפחתי (ולא להגדרת המונח "עילת תביעה" במשמעותו הדיונית הקלסית. ראו רע"א 6558/99 חבס נ' חבס פ"ד נד (4) 337) כך גם הפרשנות לתנאי זה בס' 1(6)(ה) מכוונת לקשר בין התובענה לסכסוך בקשר לירושה. אמת המידה לקביעת הקשר האמור - בהיקש מפרשת חבס שהתייחסה לס' 1(2) לחוק) - הסכסוך בקשר לירושה תרם תרומה משמעותית לגיבושה של עילת התביעה. אין די בקשר רחוק וזניח. עם זה, לא נדרש שהסיבה היחידה והבלעדית להיווצרותה של עילת התביעה (המשפטית) היא הסכסוך בקשר לירושה. די בכך שהסכסוך בקשר לירושה תרם תרומה נכבדה וחשובה להיווצרותה של עילת התביעה כדי שנראה את עילתה של התובענה בסכסוך הירושה. בענייננו - הצדדים לתובענה בביהמ"ש קמא הם אחיניים (התובעים, המשיבים כאן) ודוד - אחי אביהם (הנתבע, המבקש כאן). מהות התובענה - כספית. סכום התביעה מורכב מדמי שימוש ראויים בגין שימוש שעשה המבקש בדירת מגורים, שאת מחצית הזכויות בה ירשו המשיבים, ומסכום פיצויים בגין עוגמת נפש שנגרמה להם כתוצאה מהתנהלות המבקש. המשיבים מפרטים בתביעתם: המבקש הסתיר מפניהם את צוואת הוריו (הורי אביהם, הסבא והסבתא שלהם) לפיה זכו הוא ואביהם בדירת המגורים בחלקים שווים, והמשיך להתגורר בה גם לאחר פטירת ההורים. מכאן תביעתם לדמי שימוש ולפיצוי בגין עוגמת הנפש. עד כאן ניתן אולי לחלוק על סמכותו של ביהמ"ש לענייני משפחה להידרש לתובענה מכוח ס' 1(6)(ה) סיפה. דא עקא שזכויות המשיבים בחלקם בדירת המגורים (מחצית) לא באה להם מכוח ירושת אביהם אלא ישירות מההורים שכן אביהם נפטר לפניהם (1994, ההורים נפטרו בשנת 1996) ולפי ס' 49 לחוק הירושה הם נכנסים בנעליו וזוכים בחלקו (מחצית דירת המגורים) מכוח צוואת ההורים. מכאן שגם המבקש וגם המשיבים הם יורשי הסבא והסבתא. הוסף לכך את העלמת הצוואה על ידי המבקש עד לגילויה על ידו בשנת 2010 והגע למסקנה שבסכסוך בקשר לירושה מדובר הגם שהסעד המבוקש הוא דמי שימוש ראויים, מה גם שמתבקש סעד נוסף שכל כולו נובע מהתנהלותו, כך נטען, של המבקש. משכך, ניתן בהחלט לומר שקיים קשר בין הסכסוך "הירושתי", הנובע מאותה ירושה (צוואת ההורים) לתובענה שהוגשה, קשר שאיננו רחוק וזניח, אשר תרם להתגבשותה של עילת התביעה המשפטית ועל כן צדק בית המשפט קמא בהחלטתו, בשאלת הסמכות. הערעור נדחה. המבקש ישלם למשיבים הוצאות הערעור ושכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪. הסכום האמור יועבר למשיבים מהערבון באמצעות בא כוחם. היתרה תועבר למבקש באמצעות בא כוחו. בקשה בכתב