תשלום עורך הדין של הלקוח על חוות דעת מומחה

סעיף 29 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) התשמ"ו - 1986 קבע (בעבר) כי עורך דין המזמין שירות עבור לקוח יהיה אחראי אישית לסילוק שכרו והוצאותיו של נותן השירות. סעיף זה בוטל. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אחריות עורך דין על לקוח שלא שילם על חוות דעת: התובע הינו מומחה בתחומו אשר הכין חוות דעת על נזקיו של X. חוות הדעת הוכנה עבור בית המשפט של הרשות הפלשתינאית ברמאללה, על פי בקשת הנתבע, שהיה בא כוחו X. עבור הכנת חוות הדעת והתייצבות התובע לעדות בבית המשפט ברמאללה, זכאי התובע לתשלום בסך 6,600 ₪ בצירוף מע"מ כדין. התובע לא קיבל את שכר טרחתו. על העובדות דלעיל, אין הצדדים חלוקים. התובע תובע את הנתבע בטענה כי הנתבע התחייב אישית לשלם את שכר טרחתו. הנתבע טוען כי מעולם לא התחייב אישית לתשלום ותמיד פעל כבא כוחו של מר X. הנתבע עוד הגיש הודעת צד ג' כנגד X. לביסוס טענתו בדבר האחריות האישית של הנתבע מביא התובע שני נימוקים - האחד, מתבסס על מסמך עליו חתם הנתבע ובו התחייבות לתשלום הכסף (צורף כנספח ב' לכתב התביעה), התובע טוען כי מדובר בהתחייבות אישית ולא התחייבות בשם הלקוח. השני, מתבסס על הכללים החלים בארץ על עורכי דין והתחייבותם האישית לתשלום שכר טרחת מומחה או הוצאות עדים. אפתח בדיון בטענה השניה. התובע טוען כי הנתבע, כעו"ד חייב בתשלום שכר עבודתו מכוח הדינים החלים על עורכי דין. על אף שהסעיף לא הוזכר במפורש, מתכוון התובע, מן הסתם, לסעיף 29 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) התשמ"ו - 1986. סעיף זה קובע כי עורך דין המזמין שירות עבור לקוח יהיה אחראי אישית לסילוק שכרו והוצאותיו של נותן השירות. סעיף זה חל בעת ביצוע העבודה, נשוא תביעה זו. הנתבע טוען מנגד כי הוא אינו חבר בלישכת עורכי הדין הישראלית ולכן כללים אלה אינם חלים עליו. משיב התובע כי הנתבע לא אמר לו שהוא אינו עורך דין בישראל ומשהציג עצמו כעו"ד יצר מצג שוא. הנתבע עונה על כך כי מעולם לא אמר לתובע שהוא עורך דין בישראל. ולכן אין לקבוע כי הוא יצר מצג שוא. בין שתי הגרסאות והטיעונים הנלווים לכל גרסה, מקבלת אני את גירסת התובע. כאשר הציג עצמו הנתבע בפני התובע כעורך דין, ועל כך אין מחלוקת, יצר הנתבע הנחה או חזקה, אצל התובע, כי הוא עורך דין במדינת ישראל. על הנבתע חלה החובה לפרט ולהדגיש כי הוא אינו עורך דין על פי החוק הישראלי אלא על פי דיני הרשות הפלשתינאית. כל עוד לא הבהיר זאת הנתבע, רשאי היה התובע לצפות ולהאמין כי כללי ההתנהגות החלים על עורכי דין בישראל יחולו גם על הנתבע. אני דוחה את טענת הנתבע כי מדובר בשינוי חזית בטיעוני התובע. כבר בכתב תביעתו ציין התובע כי התביעה היא כנגד הנתבע כעורך דין של מר איסמאיל ולכן אין בטענתו דנן משום שינוי חזית. יתר על כן, הנתבע, אשר טען לאי תחולתם של הדינים הישראלים עליו, לא טרח להציג בפני את הדינים החלים עליו כעורך דין ברשות הפלשתינאית. מדובר בדין זר המחייב הוכחתו על פי דיני הראיות (ראה ת"א (ת.א.) 162/97 בפני כבוד הנשיא טלגם). בהעדר כל ידע על הדין הזר, לתחולתו טוען הנתבע, חלה חזקת שוויון הדינים (ראה זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית 1995 עמוד 137). לכן אני קובעת כי גם על פי הדין הפלשתינאי עורך דין אחראי לתשלום שכר עבודתו של נותן השירות עבור לקוחו. לסיכומה של טענה זו של התובע , אני קובעת כי הנתבע חייב לתובע את שכר טרחתו. התוצאה זהה גם על פי טענתו האחרת של התובע, והיא כי הנתבע חתם על התחייבות אישית לפרעון החוב. המסמך צורף כנספח ב' לכתב התביעה ואין מחלוקת כי הנתבע חתם עליו. אלא שהנתבע טוען כי הוא חתם עליו כשליח של לקוחו ובשם לקוחו, מר איסמאעיל. עוד טוען הנתבע כי סוכם עם התובע כי התשלום יתבצע כאשר מר איסמעיל יקבל את הפיצויים בתביעתו ברמאללה, התביעה אשר לשמה הוגשה חוות הדעת של התובע. במסמך יש התחייבות מפורשת כי תשלום שכר הטרחה ישולם בתוך 30 יום מיום החתימה. דבר אשר סותר, כמובן, את גרסת הנתבע כי התשלום נדחה למועד סיום ההליך ברמאללה. יתר על כן, המסמך הנדון הוכתר במילים אלה: "הנדון: אחמד איסמאעיל - התחייבות לנשיאה בתשלום שכר טרחתך". מכותרת זו משתמע, בצורה ברורה למדי, כי החתום על המסמך התחייב כלפי הנמען, התובע, לשאת בתשלום שכר טרחתו. כאמור, בגוף המסמך, ההתחייבות מפורטת - תוך 30 ימים. הנתבע טוען כי המילים בתחילת המסמך "כעורך דינו של מר אחמד איסמאיל מבית איבו, ביקשתי ממך להכין חוות (דעת) על צרכיו השיקומיים..." מעידות על כך כי הוא חתם על המסמך כנציג מר איסמאיל ללא התחייבות אישית. אינני מקבלת טענה זו. מילים אלה מתייחסות לפניית הנתבע אל התובע, הפניה הראשונה לקבלת חוות הדעת. בהמשך המסמך נרשם הנתבע בשם עצמו ולא כעורך דינו של מר איסמאעיל. כך - "קיבלתי ממך את חוות הדעת...", "מקובל עלי ששכר טרחתך...", ולסיום:"שכרך ישולם תוך 30 ימים מהיום..." הכל תוך התחייבות אישית של הנתבע. נוסח זה, בנוסף לכותרת של המסמך המפורטת לעיל, אינה משאירה בליבי ספק כי הצדדים התכוונו ליצור מחוייבות אישית של הנתבע כלפי התובע. לאור האמור, אני קובעת כי הנתבע חייב בתשלום שכר טרחתו של התובע. המחלוקת האחרונה בין הצדדים היא לגבי חישוב גובה התוספת אשר נקבעה במסמך. במסמך נרשם כי - "במידה ויהיה אחור במועד התשלום(??) זכאי קבלת תוספת של 2% לכל חודש, מחושב מהיום". התובע טוען כי התוספת צריכה להיות מחושבת בדרך של ריבית דריבית כך שהתוספת החודשית מתווספת לקרן לצורך חישוב הריבית בחודש שאחריו. הנתבע טוען כי הריבית מחושבת על הקרן בלבד. בין שתי הגרסאות נראת לי יותר גרסת הנתבע. מדובר בריבית חודשית אשר מהווה פיצוי מוסכם על הפיגור בתשלום. כדי לקבוע כי מדובר בריבית מצטברת (ריבית דריבית) יש צורך בהוראה מפורשת כי זאת אשר סיכמו הצדדים ביניהם. הוראה כזו אינה קיימת במסמך. במסמך התחייב הנתבע לשלם תוספת של 2% לכל חודש. הפשט מחייב כי 2% אלה נצברים על הקרן בלבד. סיכומו של עניין, אני קובעת כי הנתבע ישלם לתובע סך של 6,600 ₪ בצירוף מע"מ כדין ובתוספת של ריבית חודשית על הקרן, של 2% לחודש מיום 01/11/94 ועד ליום הגשת התביעה 06/01/99. ממועד זה ואילך יחושב הסכום בתוספת הפרשי הצמדה וריבית על פי החוק, עד ליום התשלום בפועל. לאור סכום הפיצוי המוסכם המכסה את נזקיו של התובע, אין צו להוצאות נוספות לגבי הודעת צד ג' אשר הגיש הנתבע, אין בתיק אישורי מסירה ולכן אני מוחקת את ההודעה. אין בכך, כמובן, להוות מחסום בפני הנתבע, מלהגיש תביעה עצמאית כנגד צד ג'. חוות דעת מומחהמומחהלקוחותעורך דיןחוות דעת