תשלום שכר סופרים - הפרת זכויות יוצרים

לטענת התובע פרסום המאמר במגזין Cal Pleasure נעשה ללא ידיעתו וללא תשלום שכר סופרים ותוך הפרת זכויות יוצרים, ובגין הפרות אלה דורש התובע פיצוי בסך של 15,000 ₪. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תשלום שכר סופרים: התובע כתב עיתון. בחודש מרץ 2001 פורסם במגזין רואים עולם מאמר בחתימתו של התובע בשם בונבונירה של הרים. בחודש יוני פורסם המאמר במגזין Cal Pleasure. הנתבעת 1 היא העורכת של שני המגזינים. מהעדויות עולה כי התובע כתב את הכתבה עבור העיתון רואים עולם אשר הנתבעת 1 היא המוציאה לאור שלו, וקיבל עבורה תשלום של כ- 820 ש"ח. לטענת התובע פרסום המאמר במגזין Cal Pleasure נעשה ללא ידיעתו וללא תשלום שכר סופרים ותוך הפרת זכויות יוצרים, ובגין הפרות אלה דורש התובע פיצוי בסך של 15,000 ₪. את התביעה הגיש התובע נגד חברת SBC אשר מוציאה לאור את המגזין Cal Pleasure ונגד חברת כרטיסי אשראי לישראל בע"מ אשר למענה מפיקה חב' SBC את המגזין. לטענת חב' כרטיסי האשראי אין יריבות בין התובע ובינה. לטענתה SBC היא המוציאה לאור של המגזין ועל כן כל תביעה בנוגע לקשר עם הכותבים, לרבות הפרת זכויות יוצרים ותשלום שכר סופרים צריכים להיות מופנים אך ורק כלפיה. חב' כרטיסי אשראי לישראל בע"מ אף מפנה לסעיפי החוזה בינה ובין חב' SBC לפיו אחראית SBC על תוכן הכתבות לרבות נכונותן ואמינותן. לטענת SBC היא מו"ל מגזינים ובין היתר מוציאה לאור גם את המגזין Cal Pleasure. עוד לטענתה מששילמה לתובע שכר עבור הכתבה, היא יכולה לפרסם אותו בכל אחד מהמגזינים שהיא מוציאה לאור.   5.       אין מחלוקת כי המחירים שמשלמת חב' SBC עבור כתבות נעים סביב 400 - 800 ₪ לכתבה וכי התובע קיבל עבור הכתבה שפורסמה במגזין רואים עולם 819 ₪. המחלוקת בין הצדדים היא האם התשלום עבור הכתבה הוא למעשה עבור רכישת כל הזכויות בכתבה, לרבות זכות השימוש החוזר בה בכל המגזינים של SBC, כפי שטוענת נתבעת זו או האם התשלום עבור הכתבה היה עבור פרסום חד פעמי של הכתבה במגזין רואים עולם, כפי שטען התובע בין הצדדים לא נחתם חוזה המסדיר את היחסים ביניהם. נציגי הנתבעת העידו כי הסיכום החוזר ונשנה עם כל הכתבים שלהם הוא כי התשלום מהווה רכישת הזכויות בכתבה, וכך מקובל בכל המו"לות. מקובל כי אם עיתון רוכש כתבה, הוא רשאי לפרסמה בכל כתבי העת המופקים והמוצאים לאור על ידו. מר מאיר דוד אף העיד כי: "במידה וכתב רוצה להגביל לשימוש חד פעמי הוא צריך להחתים אותנו על מסמך." התובע טען כי התשלום ניתן עבור פרסום חד פעמי במגזין רואים עולם. התובע, אשר עובד כעיתונאי גם בעיתון הארץ, העיד כי: "אני עובד למעלה מ- 15 שנה כעיתונאי, ולא נתקלתי בטענה כמו זו שטוענת הנתבעת 1." התובע נשאל והשיב כי: "ש. אתה את הכתבה הזו יכולת עכשיו לתת לעיתון הארץ לפרסם. ת. כן" עוד לפי עדותו: "אני עורך של מס' מגזינים לעיתון הארץ וכאשר אני מבקש להעביר כתבה ממגזין למגזין, אני מבקש את רשות הכותב." וכן: "ש.ת. כשאני קונה כתבה, אני משלם על פרסום אחד, זה הנוהל." בתשובה לשאלה שנשאל הוסיף התובע כי כאשר הוא מכניס כתבה שוב לאותו מגזין הוא משלם פעם נוספת. מהראיות עולה כי בין התובע לנתבעת 1 לא סוכם האם התובע מעביר לנתבעת 1 את זכויות היוצרים בכתבה או שהתשלום הוא עבור פרסום חד פעמי בעיתון רואים עולם. בשיחת ועידה טלפונית בנוכחות כל הצדדים עם הגב' אסתי קטן אשר הייתה בזמנו העורכת של העיתון רואים עולם וניהלה את המשא ומתן עם התובע אמרה הגב' קטן כי הנושא של פרסום חוזר של הכתבה לא עלה במהלך המשא ומתן שנוהל בינה ובין התובע.   הגב' קטן אף הוסיפה כי היא לא ידעה שמדיניות SBC היא כזו כלפיה רשאית החברה לפרסם את הכתבות בכל המגזינים שלה ונודע לה על מדיניות זו רק בשלב מאוחר יותר. הגב' קטן נשאלה והשיבה כי בעיתון הארץ שבו היא עובדת מקובל לשלם עבור פרסום אחד ואין בתשלום כדי להתיר פרסומים נוספים של אותה כתבה. כמו כן היא הוסיפה כי מקובל לבקש את רשות הכתב לפני פרסום חוזר. בשיחת ועידה שהתקיימה עם הגב' לאה מטראסו, שהיא העורכת הראשית של הנתבעת 1 אמרה הגב' מטראסו כי מקובל בחברה שהתשלום עבור הכתבה מקנה לחברה זכות לפרסם את הכתבה מספר רב של פעמים בהתאם לשיקול דעתה ובלבד שהפרסום הוא בעיתונים של החברה. עוד היא אמרה כי כך תדרכה את עורכי כל העיתונים, כולל את הגב' קטן. בתשובה לשאלה האם גם הכתב יכול לחזור ולפרסם את הכתבה במקומות נוספים השיבה הגב' מטרסו שכן. היום מחתימה SBC את הכתבים על מסמך הנושא את הכותרת: תנאים כלליים להתקשרות עם כתב. עפ"י מסמך זה: "כל זכויות הקניין ביחס לכתבות - תהיינה שייכות ל- SBC באופן בלעדי, והיא תהיה זכאית לעשות בהן כל שימוש לפי שיקול דעתכם הבלעדי. הכתב מתחייב שלא לעשות שימוש כלשהו בחומר הכתבות אשר הוכן, ו/או הושג עבור SBC." אין מחלוקת כי התובע לא הוחתם על מסמך זה, וככל הנראה החלו להחתים עליו את הכתבים לאחר ההתקשרות הרלבנטית לתביעה זו. מעדויות הצדדים והעדים מטעמם עולה כי אין אחידות בין העדויות בנוגע לזכויות אשר רכשה הנתבעת 1 מהתובע. גם נציג הנתבעת 1, אשר חזר וטען כי הנתבעת 1 רשאית לפרסם את הכתבה בכל המגזינים שמוציאה החברה לאור הסכים כי לנתבעת 1 אין זכות למכור את הכתבה לצד שלישי, והדבר מעיד על כך שגם לשיטתו לא רכשה הנתבעת 1 את זכויות הקנין בכתבה. המחלוקת בין הצדדים נוגעת לפרשנות ההסכם שנכרת ביניהם. ההסכם נכרת בעל פה, ולא הייתה בו התייחסות מפורשת למקרה הנדון. עפ"י סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 העוסק בפירוש של חוזה: "(א) חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות. (ב) חוזה הניתן לפירושים שונים, פירוש המקיים אותו עדיף על פירוש שלפיו הוא בטל. (ג) ביטויים ותניות בחוזה שנוהגים להשתמש בהם בחוזים מאותו סוג יפורשו לפי המשמעות הנודעת להם באותם חוזים." עפ"י סעיף 26 לחוק החוזים העוסק בהשלמת פרטים: "פרטים שלא נקבעו בחוזה או על פיו יהיו לפי הנוהג הקיים בין הצדדים, ובאין נוהג כזה - לפי הנוהג המקובל בחוזים מאותו סוג, ויראו גם פרטים אלה כמוסכמים." כפי שנפסק בע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) פ"ד מט(2) 265 בעמ' 285-286: "סיכומו של דבר: חוזה מתפרש על-פי אומד דעתם של הצדדים. אומד דעת זה הם המטרות, היעדים, האינטרסים, התכנית אשר הצדדים ביקשו במשותף להגשים. על אומד הדעת למד הפרשן מלשון החוזה ומהנסיבות החיצוניות לו. שני מקורות אלה "קבילים" הם. בעזרתם מגבש הפרשן את אומד דעתם המשותף של הצדדים. המעבר מהמקור הפנימי (לשון החוזה) למקור החיצוני (הנסיבות החיצוניות) אינו מותנה במילוי תנאים מוקדמים כל שהם. לא נדרשת כל בחינה מוקדמת, אם לשון החוזה היא ברורה אם לאו. שאלה זו תתבהר רק בסיומו של התהליך הפרשני. עמדתי על כך באחת הפרשות, בצייני: "על תכלית החוזה ניתן ללמוד מתוכו וממהות הסדריו ומבנהו, וכן ממקורות חיצוניים לו, כגון מהלך המשא והמתן בין הצדדים והתנהגותם לאחר כריתת החוזה, חוזים אחרים הקיימים ביניהם, הנוהג המסחרי הידוע להם או שיש להניח שהם ידעו עליו ממקורות אחרים שיש בהם כדי להצביע על תכלית החוזה ומטרתו" (ד"נ 32/84 עיזבון ולטר נתן וויליאמס ז"ל נ. ISRAEL BRITISH BANK, פ"ד מד(274 ,265 (2; ראה גם ע"א 154/80 הנ"ל, בעמ' .(223 לאחר שהפרשן גיבש את אומד דעתם (המשותף) של הצדדים, הוא בוחן אם אומד דעת זה "משתמע" - כלומר, יש לו עיגון - מתוך החוזה. אם התשובה היא בחיוב, יפורש החוזה על-פי אומד דעת זה, שבגיבושו שימשו בערבוביה נתונים הבאים מהחוזה ומחוצה לו." בין הצדדים לא הייתה הסכמה ביחס לנוהג הקיים בעניין שבנדון. 18.   לאחר ששמעתי את הצדדים, אני מעדיפה את עדות התובע ואת עדותה של הגב' אסתי קטן לפיה הנוהג הוא כי לפני פרסום חוזר של כתבה מקובל לפנות אל הכתב, על מנת ליידע אותו ולקבל את הסכמתו לפרסום החוזר וכן מקובל לשלם לכתב עבור הפרסום הנוסף. העובדה שלאחר המקרה הנדון החלה הנתבעת להחתים את הכתבים על "תנאים כלליים להתקשרות עם כתב" מלמדת על כך שהסדר זה לא היה ההסדר המקובל והנהוג. מהעדויות אף עולה כי ישנם כתבים אשר אינם מקבלים את התנאים הכלליים של הנתבעת והדבר פתוח למשא ומתן. מהראיות עולה כי התובע קיבל עבור הכתבה סכום של כ- 800 ₪ ואני מקבלת את טענת הנתבעת 1 כי עבור הפרסום הנוסף, אשר לא היה כרוך במאמץ נוסף מצד התובע,לא זכאי התובע לתשלום העולה על התשלום שקיבל עבור כתיבת הכתבה, אלא לסכום נמוך יותר. אני פוסקת, אפוא, לתובע פיצוי בסך של 600 ₪ עבור הפרסום הנוסף של הכתבה. לא שוכנעתי כי בנסיבות המקרה יש הצדקה לפסיקת פיצוי לפי סעיף 3א' לפקודת זכות יוצרים העוסק בפיצויים ללא הוכחת נזק. מעדויות הנתבעת 1 התרשמתי כי פרסום הכתבה על ידי הנתבעת 1 נעשה בתום לב, ולאחר שהיא סברה שהיא זכאית לפרסם את הכתבה בעיתון נוסף שלה. לתובע היו טרוניות גם ביחס לפרסום במגזין של הנתבעת 2. לפי עדותו: "אני לא רוצה להיות סוכן הפרסום של הנתבעת 2. כשמפרסמים שם את הכתבה שלי, עושים אותי לאיש פרסום שלהם." לא שוכנעתי כי טענה זו מצדיקה פיצוי מעבר לפיצוי שנפסק לעיל. אני דוחה את טענת הנתבעת 2 לפיה יש לדחות את התביעה נגדה. המגזין הופק עבור הנתבעת 2 והיא נתנה לו חסות, וככזו היא אחראית גם לתוכן המגזין. עם זאת ולאור החוזה שנחתם בין הנתבעת 2 והנתבעת 1 לפיו אחראית הנתבעת 1 על הקשר עם הכתבים וכל הכרוך בכך, לרבות תשלום שכר ושמירת זכויות יוצרים, על הנתבעת 1 להחזיר לנתבעת 2 כל סכום שזו תשלם עפ"י פסק דין זה, אם תשלם. 24.   אני מחייבת, אפוא, את הנתבעות, שתיהן יחד וכל אחת לחוד לשלם לתובע פיצוי בסך של 600 ₪. כמו כן ישלמו הנתבעות לתובע הוצאות משפט בסך 350 ₪.זכויות יוצרים (הפרת)