אחוזים לעורך דין למרות ביטול פסק דין בערעור

האם בית המשפט יורה על תשלום לעורך דין למרות ביטול פסק דין בערעור ? בהסכם שכר הטרחה שנחתם עם עורך הדין נקבע כי הסכומים אשר ישולמו לעורך הדין הינם נגזרת באחוזים של "סכום הזכייה". בית המשפט פסק כי אין לקבל את טענת התובע לפיה הגם שבוטל פסק הדין נשוא התביעה עדיין יש לראות בו כשריר וקיים או טענתו לפיה עם מתן פסק הדין הסתיימה מלאכתו. מעיון בפסק הדין של ערכאת הערעור עולה כי פסק הדין נשוא התביעה בוטל מחמת טעות אשר נפלה בו וכידוע במקרה שכזה זכאי הצד אשר חוייב בערכאה הראשונה, להשבת מה שהיה עליו לשלם מכוח פסק הדין שבוטל (ראה דניאל פרידמן, "עשיית עושר ולא במשפט" כרך ב' מהדורה שנייה בעמ' 639). קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא החזר שכר טרחת עורך דין באחוזים / אחוזים לעורך דין למרות ביטול פסק דין בערעור: מבוא וטענות הצדדים בתמצית: 1. בפניי תביעה כספית אשר הגיש עו"ד (להלן: "התובע") כנגד הנתבעים לתשלום סך של 236,787 ₪ בגין שכר טרחה המגיע לו, לטענתו, עבור טיפול שניתן על ידו בעניינם של הנתבעים. 2. לטענת התובע, ביום 25/7/05 נערך ונחתם הסכם שכר טרחה בינו לבין הנתבעים (להלן: "הסכם שכר הטרחה"), בו התחייבו הנתבעים 1 ו-2 (להלן: "הנתבעים") לשלם לתובע בעבור ניהול תביעה בבימ"ש להשבת גביית יתר של תשלומי ארנונה, סכומי כסף בהתאם לאחוזים שנקבעו בהסכם שכר הטרחה. בתאריך 25/3/02 הגיש התובע לבקשת הנתבעים וחברת איל חברה להנדסה וחרושת בע"מ (להלן: "חברת איל") תביעה כנגד עיריית הרצליה (להלן: "העירייה"), בבימ"ש השלום בתל-אביב שמספרה ת.א. 177229/02. במסגרת תביעה זו נדרשה העירייה לשלם לחברת איל את הסך של 2,491,260 ₪ בגין חיובי ארנונה שנגבו ביתר. בתאריך 25/4/07 ניתן פסק דינה של כב' השופטת אלמגור, סגנית נשיא (להלן: "פסק הדין נשוא התביעה"), אשר קבע כי על העירייה להשיב לחברת איל את הסך של 1,826,393 ₪ נכון ליום 28/2/07 ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית. כמו כן חוייבה העירייה לשלם לחברת איל שכר טרחת עורך דין בסך של 60,000 ₪ בתוספת מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית וכן בהוצאות חברת איל, לרבות אגרות, בסך של 31,305 ₪. בנוסף שולמה על ידי חברת איל אגרה שנייה בסך של 31,620 ₪. לטענת התובע, סך כל הסכומים אשר נפסקו לזכותה של חברת איל הינם בסך של 1,995,564 ₪ נכון ליום 30/5/07, קרי, יום הגשת התביעה. התובע טוען כי פנה לנתבעים בדרישה למלא אחר הוראות הסכם שכר הטרחה ולהעביר לידיו סך של 167,168 ₪ וכן את הסך של 69,619 ₪ שנפסק בגין שכר טרחת עורך דין. שעה שלא נענו הנתבעים לדרישותיו הגיש התובע את התביעה דנן בה תובע הוא את הסכום האמור אשר מסתכם בסך של 236,787 ₪. 3. בכתב הגנתם טוענים הנתבעים 2 ו-3 כי דין התביעה כנגדם להידחות או להימחק על הסף מחמת חוסר יריבות, שכן הם לא חתמו על כל התחייבות או הסכם עם התובע באופן אישי. חברת איל טוענת כי חתמה אך על ייפוי כוח כללי ואין מקום להגשת התביעה נגדה. לגופו של עניין טוענים הנתבעים כי הנתבע 2 (להלן: "דוידי") הוא מנהל הנתבעת 1 (להלן: "שנרום") לא התחייב באופן אישי כלפי התובע למלא אחר התחייבויות שנרום ואין הצדקה להרמת מסך בענייננו. חברת איל קיבלה ייעוץ בענייני ארנונה משנרום בלבד כאשר שנרום היא שבחרה בתובע לטפל בעניינים המשפטיים. בין חברת איל לבין התובע אין כל התחייבות כספית וכל ההתחייבויות הכספיות הן מול שנרום בלבד. לטענת הנתבעים, הסכם שכר הטרחה נחתם בשנת 2001 ולא בשנת 2005 כאשר מדובר במעין הסכם מסגרת שבא להסדיר את תנאי ההתקשרות בין שנרום לתובע. התובע התחייב במסגרת הסכם שכר הטרחה לטפל במכלול הליכי התביעה, לרבות בערכאת הערעור, ואף על פי כן כאשר הוגש ערעור על ידי העירייה על פסק הדין נשוא כתב התביעה סירב התובע להמשיך בייצוג משפטי אלא אם ישולם לו שכר טרחה בנפרד בגין הליך הערעור. דרישת התובע לתשלום שכר טרחה בשלב זה הינה מוקדמת, שכן "סכום הזכייה" הוא הסכום הסופי בו תזכה חברת איל על פי פסק דין חלוט ולא סכום פסק דין אשר לגביו תלוי ועומד ערעור בביהמ"ש. בכל מקרה, סכום הזכייה אשר ממנו יש לחשב את שכר הטרחה אינו כולל החזר הוצאות כגון אגרה ואת שכר הטרחה שנפסק על ידי ביהמ"ש. עוד נטען כי אופן החישוב שנערך על ידי התובע והסכום שנתבע אינם ברורים. בנוסף, העלו הנתבעים טענות קיזוז: האחת באשר לשכר טרחת עורך דין אשר שולם על ידם בערכאת הערעור, והשנייה באשר לנזקים נוספים שגרם התובע בתיק אחר. 4. בדיון אשר התקיים ביום 23/1/08 בפני הרשם (כתוארו דאז) כב' השופט אבישי רובס במסגרת בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר הגנה הפקידו הנתבעים בידי התובע סך של 80,000 ₪ בתוספת מע"מ להבטחת תשלום פסק הדין בתיק זה, ככל שיינתן פסק דין נגדם. כן נקבע כי ככל שתידחה התביעה או ייפסק סכום נמוך יותר, יושב החלק העודף לידי הנתבעים ללא צורך בהליך נוסף. במסגרת אותו דיון צומצם העיקול מסכום של 200,000 ₪, אשר הוטל במסגרת בש"א 9416/07 על הכספים אשר התקבלו מהעירייה, לסכום של 120,000 ₪. יצויין כי נקבע שאין בהסכמות האמורות בכדי לפגוע במי מטענות הצדדים. 5. בטרם ישיבת ההוכחות שנקבעה ליום 6/1/10 הוגשה הודעה מטעם הנתבעים ממנה עלה כי פסק הדין נשוא התביעה בוטל על ידי ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב בפסק דין שניתן ביום 22/12/09 במסגרת ע"א 2890/07 (להלן: "הערעור"). עם הודעה זו ביקשו הנתבעים לדחות את התביעה עוד בטרם קיום ישיבת הוכחות, שכן התביעה כולה מבוססת על שכר טרחה שנגזר מפסק דין אשר בוטל, כך שאין עילה לתביעה ויש לסלקה על הסף. בהתאם לכך גם ביקשו הנתבעים לבטל את העיקול שהוטל בתיק וכן להשיב את הסך של 80,000 ₪ אשר הועבר כבר לתובע. התובע התנגד לאמור ועמד על קיום ישיבת ההוכחות במועדה. לאור כך התנהל הדיון במתכונת שנקבעה ונשמעו חקירות הצדדים. בתום הדיון נקבע כי הצדדים יסכמו טענותיהם בכתב. לאחר החלטה זו הוגשה בקשה מטעם התובע לעיכוב הליכים בתביעה וזאת עד להכרעה בבר"ע שהוגשה לביהמ"ש העליון על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי. בהחלטה שניתנה ביום 16/2/10 הוריתי על עיכוב הליכים למשך תקופה של ששה חודשים או עד למתן החלטה בבר"ע לפי המועד המוקדם מביניהם. לאחר שלא ניתנה החלטה בבר"ע, ומשחלפה כשנה, התקיים דיון ביום 27/2/11 ובו נשמעו טענות הצדדים באשר להמשך עיכוב ההליכים. גם בדיון זה עמד התובע על עמדתו לעניין אופן ניהול התביעה. בתום הדיון ניתנה החלטה לפיה אין מקום להורות על המשך עיכוב הליכים, הצדדים נתבקשו לסכם טענותיהם ואלה הוגשו לתיק ביהמ"ש. דיון והכרעה: 6. לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים ושקלתי טענותיהם, עולה כי דין התביעה להידחות. להלן אנמק. 7. בהסכם שכר הטרחה שנחתם עם שנרום נקבע כי הסכומים אשר ישולמו לתובע הינם נגזרת באחוזים של "סכום הזכייה". אין בידי לקבל את טענת התובע לפיה הגם שבוטל פסק הדין נשוא התביעה עדיין יש לראות בו כשריר וקיים או טענתו לפיה עם מתן פסק הדין הסתיימה מלאכתו (עמ' 13 ש' 32-33 לפרוטוקול). מעיון בפסק הדין של ערכאת הערעור עולה כי פסק הדין נשוא התביעה בוטל מחמת טעות אשר נפלה בו וכידוע במקרה שכזה זכאי הצד אשר חוייב בערכאה הראשונה, להשבת מה שהיה עליו לשלם מכוח פסק הדין שבוטל (ראה דניאל פרידמן, "עשיית עושר ולא במשפט" כרך ב' מהדורה שנייה בעמ' 639). 8. לפיכך ומשבוטל פסק הדין נשוא התביעה על ידי ערכאת הערעור, הרי שבוטל כל האמור בו ובכלל זה חיובה של העירייה לשלם לחברת איל את סכום הזכייה. 9. מעדותו של התובע עולה כי תביעתו מבוססת על יסוד פסק הדין נשוא התביעה (עמ' 7 ש' 22-23 לפרוטוקול וכן עמ' 8 ש' 2-3). הסכם שכר הטרחה נחתם ביום 25/7/01, כנטען על ידי הנתבעים, ולא כפי שמופיע בכתב התביעה (עמ' 7 ש' 20-21 לפרוטוקול). התביעה הוגשה על סכום של מעל 2 מיליון ₪ (עמ' 7 ש' 30 לפרוטוקול, נספח ב' למוצג ת/1). 10. בהסכם שכר הטרחה (נספח א' למוצג ת/1) נרשם כדלקמן: "סיכום סוכם בין חב' שנרום בע"מ לבין עו"ד כדלקמן: בגין טיפול ויצוג בהליכים, בתיקים ששנרום תפנה לעו"ד, תשלם שנרום לעו"ד סגל סכומי שכ"ט כמפורט להלן: א. שכ"ט 1. עבור תביעה בבית משפט להשבת גבית יתר (לרבות מכלול ההליכים בה) - כשהתביעה המוגשת הינה בגובה מ-30 ועד 150 אלף ₪ יהיה השכ"ט 12% מסכום הזכיה. ... 6. כנ"ל מעל 2 מליון - ידון ויסוכם - לכל מקרה". 11. לאור האמור, את האחוזים מהם ייגזר שכר הטרחה של התובע היה על שנרום והתובע לדון ולסכם בהתייחס למקרה. כאשר נשאל התובע האם סיכם שכר טרחה כלשהו עם שנרום לא הייתה בפיו תשובה ממשית, אלא חזר והפנה להסכם שכר הטרחה (עמ' 8 ש' 4-13 לפרוטוקול). לאחר מכן, כאשר נדרש שוב למענה לשאלה, השיב כי לטענתו סכום הזכייה הינו מתחת ל-2 מיליון ₪, כך שלא היה צורך לסכם אותו לפני הזכייה (עמ' 8 ש' 15-18 וכן ש' 23-27 לפרוטוקול). יחד עם האמור, תשובה זו עומדת בסתירה לסעיף א1 להסכם שכר הטרחה אשר בו מופיע מפורשות כי הסכומים השונים בהסכם, אשר מבדילים בין אחוזי הזכייה, מתייחסים לגובה התביעה המוגשת, כך שהסבר זה אינו עומד בקנה אחד עם ההסכם ואין בו בכדי לשנות מההסכם מה גם שבמקרה דנן הוראות ההסכם הנן ברורות ויש ליתן לכך משקל מכריע (ראה ע"א 5856/06 לוי נ' נורקייט בע"מ, וכן ראה התיקון האחרון שנעשה בתשע"א בסעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, שאינו חל על חוזים שנחתמו לפני כניסתו לתוקף, אך מבהיר כי "אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון ההסכם, יפורש החוזה בהתאם ללשונו")). לסיכום נקודה זו, הרי שבהתאם להסכם שכר הטרחה שנרום אינה חייבת בתשלום שכר טרחה לתובע. על כן, דין התביעה נגדה להידחות. 12. לעניין התביעה מול דוידי אישר התובע כי טענתו לאחריות של דוידי באופן אישי מתבססת על כך שהינו חתום על הסכם שכר הטרחה (עמ' 9 ש' 29-30 לפרוטוקול). גם כאשר נשאל מספר פעמים כיצד יכולה עצם החתימה להוות אחריות, חזר התובע והפנה לסעיפים בתצהירו לפיהם התנהלות המשא ומתן הייתה מול דוידי ומכוח זאת הינו חב אישית (עמ' 10 ש' 11-17 לפרוטוקול). בהתאם לכך אין בידי לקבל את טענת התובע לפיה די בחתימת דוידי או בהתנהלותו כבעלים בחברה במשא ומתן מול התובע כדי להקים חבות של דוידי על פי הסכם שכר הטרחה. כידוע, הלכה פסוקה היא כי הרמת מסך ההתאגדות הינה צעד חריג, שייעשה במקרים קיצונים אשר בהם נעשה שימוש לרעה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת (ראה בש"א (תל-אביב-יפו) 13857/01 שמואל רובננקו נ' שיא החזקות, תק-מח 2001(2), 5984, עמ' 5985). במקרה דנן לא עלה בידי התובע להוכיח קיומה של אחת החלופות הקבועות בסעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999, שכן לא הוכח כי השימוש בחברה נועד כדי להונות את התובע או לקפחו וכן לא הוכח כי דוידי ניהל את החברה שלא לטובתה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה. לפיכך, גם דין התביעה נגד דוידי להידחות. 13. בהתייחס לתביעה מול חברת איל, מעדותו של מר אורן אורנשטיין, אשר עובד כחשב מלווה בחברת איל, עולה כי ההתקשרות עם התובע נעשתה דרך הנתבעים וכי בעל החברה מר ישראל איילון הוא שחתם על יפוי הכוח לטובת התובע לטפל בתביעה הכספית נגד העירייה (עמ' 16 ש' 7-8 לפרוטוקול וכן ש' 19 בהתייחס למוצג ת/3). לחברת איל היה הסכם עם הנתבעים לפיו עליהם היה לשלם את תשלום שכר הטרחה לעוה"ד (עמ' 17 ש' 1-3 לפרוטוקול) ולכן לא סוכם מאומה עם התובע מבחינתה, כך שתשלום שכר הטרחה אמור היה להיות משולם באמצעות שנרום (עמ' 17 ש' 14-15 לפרוטוקול). במערכת היחסים מול חברת איל לנתבעים, הרי שטרם שולם סכום כלשהו, שכן סוכם עם דוידי שעד "שלא ייגמרו העניינים הוא לא יקבל כסף" (עמ' 17 ש' 24-25 לפרוטוקול). זאת ועוד, מעדותו של מר דוידי עולה כי עיסוקו הוא במתן ייעוץ וטיפול במיסוי מוניציפאלי וכן עריכת בדיקה לגבי החיובים של נכס מסויים במטרה לחסוך או להקטין חיובים של מיסוי. מר דוידי הוא הבעלים היחיד של שנרום ומנהלה (עמ' 19 ש' 13-19 לפרוטוקול). מעדותו עלה כי הסכם שכר הטרחה נוסח בפגישות משותפות בינו לבין התובע כאשר ההדפסה נעשתה אצלו ולאחר מכן נעשתה הדפסה חוזרת אצל התובע (עמ' 20 ש' 13-15 לפרוטוקול). מבחינתו, סכום הזכייה מתייחס למצב בו מתקבל כסף סופי אצל הלקוח ומדובר בזכייה "אמיתית ולא וירטואלית" (עמ' 20 ש' 27-31 וכן עמ' 21 ש' 2-3 לפרוטוקול). עדויות אלה מהוות חיזוק לטענת חברת איל לפיה אין יריבות כלפיה. לסיכום נקודה זו, הרי שלא הורם הנטל להוכיח את חבות חברת איל ודין התביעה נגדה להידחות. 14. באשר לטענות נוספות שהועלו ולרבות באשר לדרך חישוב סכום הזכייה הנטען ובאשר לייצוג בהליכי ערעור, הן באשר לצורך בייצוג בהליך כטענת קיזוז והן באשר לטענת התובע לכך שהנתבעים לא חפצו בייצוגו בערעור, הרי שנוכח התוצאה האמורה איני נדרשת להן. 15. גם באשר לטענת הקיזוז שהועלתה על ידי הנתבעים באשר לניהול תיק נוסף על ידי התובע בעניינה של הוד לבן, הרי שהטענות לא הוכחו דיין, מה גם שלא הובאו אסמכתאות לנטען או עדים בעניין זה. מכל מקום, כאמור, נוכח התוצאה האמורה, אין בה בכדי להעלות או להוריד. 16. ביחס לטענת התובע בדבר פסיקת שכר טרחה ראוי הרי שמדובר בהרחבת חזית, שכן שכר טרחה ראוי כלל לא נתבע במסגרת כתב התביעה. למעלה מן הדרוש יצוין כי הטענות בדבר שכר טרחה ראוי אף לא הוכחו דיין, מה גם שבמקרה דנן לנוכח קיומו של הסכם שכר טרחה אשר נחתם בין הצדדים, אין מקום לפסיקת שכר ראוי (ראה ע"א (חי') 3772/06 עו"ד עפרה שפרלינג נ' עזבון המנוח אסור חנייה ז"ל). 17. לסיכום, לנוכח האמור לעיל ובהתחשב בבחירת הצדדים לבסס את שכר הטרחה על אחוז מתוצאות ההליך, אשר לא נשא פרי, הרי שאין מקום לתשלום שכר טרחה לתובע על אף העבודה שביצע. בשולי הדברים יוזכר כי נפסק זה מכבר כי עת עורך דין מנסח הסכם שכר טרחה ומסכם עם מרשו את תנאי הייצוג, עליו להחליט, תוך צפיית פני העתיד, באם מתנה את ייצוגו בתוצאות ההליך, כולו, חלקו, או כלל לא. כאשר החליט עורך הדין כבמקרה דנן, לכרוך את שכר טרחתו כולו עם תוצאות ההליך, הרי שנטל על עצמו את הסיכון הכרוך אף הוא בכך (ראה רע"א 7394/07 עו"ד אמיר גאנם נ' רדא פאעור ואח'. סוף דבר: 18. לנוכח כל האמור לעיל, הרי שדין התביעה כנגד הנתבעים 1-3 להידחות. 19. בהתאם להסכמה הדיונית מיום 23/1/08 אשר קיבלה תוקף של החלטה, הנני מורה לתובע להשיב בתוך 30 יום מהיום לידי הנתבעים, באמצעות ב"כ, את הסך של 80,000 ₪ + מע"מ אשר הופקד בידיו בתוספת ריבית והצמדה כחוק מיום ההפקדה ועד ליום השבתו במלואו לנתבעים. 20. התובע יישא בהוצאות הנתבעים בסך כולל של 20,000 ₪. הסכום ישולם בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, ישא ריבית והפרשי הצמדה מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. 21. הנני מורה על ביטול כל העיקולים אשר הוטלו במסגרת התובענה דנן. ערעורעורך דיןביטול פסק דין