מה הדין בסוגיית אכיפת חוזה מכר ? חוק החוזים קובע שכדי שהסכם יהיה סופי ומחייב עליו לקיים את היסודות של גמירות דעת ומסויימות. בנוסף, מאחר שבענייננו מדובר בעסקה במקרקעין צריך להתקיים תנאי נוסף והוא דרישת הכתב הקבועה בסעיף 8 לחוק המקרקעין התשכ"ט -1969 יסוד גמירות הדעת נבחן על פי אמות מידה אובייקטיביות וביניהן : נסיבות העניין, התנהגות הצדדים, דברים שנאמרו במהלך המשא ומתן לכריתת החוזה ותוכן החוזה עצמו, כשנקבע זה מכבר שקיימים יחסי גומלין בין יסוד המסויימות לגמירות הדעת כך שקיומה של מסויימת יכול להעיד על גמירות הדעת של הצדדים להתקשר בחוזה. כמו כן, נבחן יסוד המסויימות לנוכח הסכמת הצדדים בהסכם עצמו בנוגע לפרטים המהותיים של העסקה. הלכה פסוקה היא שכשהסכם מקיים את דרישת המסויימות משמע מקיים הוא את דרישת הכתב (ע"א 3380/97 תמגר, חברה לבניה ופיתוח בע"מ נ' בלהה גושן, פד"י נב (4) 673 (1998)). במהלך השנים רוככה דרישת הכתב בפסיקה. לכתחילה נקבעו תנאים קשיחים שהיו דרושים כדי לקיים את דרישת הכתב וביניהם שמות הצדדים, מהות הנכס, מהות העסקה, המחיר, זמני התשלום, מועד העברת הנכס, הוצאות מיסים וכן חתימה על המסמך (ע"א 649/73 קפולסקי נ' גני גולן פד"י כח (2) 291 (1974), פנחס נרקיס דרישת הכתב בעסקאות מקרקעין 11- 50 (1998)). אולם עם השנים הכירה הפסיקה בכך שמסמך ייחשב מסוים דיו גם כאשר אינו כולל את כל התנאים החיוניים בעסקה, כשפרטים אלה ניתנים להשלמה מכוח הוראות חוק נורמטיבית ובלבד שלא משתמעת כל כוונה אחרת של הצדדים באשר לפרטים החסרים הנ"ל (דנ"א 9580/09 חסיב נעים פוארסה נ' שאוקי יוסף פוארסה (לא פורסם, 24.01.2010), ע"א 3380/97 תמגר חברה לבניה ופיתוח בע"מ נ' גושן פ"ד נב (4) 673 (1998)). עוד נקבע שהיעדר חתימה אינו מעיד בהכרח על היעדר גמירות דעת ושניתן לראות בחוזה שחסרה בו חתימה, חוזה מחייב לכל דבר ועניין ( ע"א 2036/94 טרבלסי נ' טרבלסי ,ת.א 5856/03 הלל אביצור נ' רבקה חנני (לא פורסם, 1.1.2006)). כלומר , בית המשפט אמור לבחון אם הצדדים הגיעו להסכמה הכוללת מסויימות וגמירות דעת , ואף אם נותרו פרטים חסרים הניתנים להשלמה והסכם לא נחתם פיסית יכול שייקבע שההסכם השתכלל וקיבל תוקף מחייב, כל עוד לא עולה כל כוונה אחרת של הצדדים באשר לפרטים החסרים. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אכיפת חוזה מכר: זוהי תובענה לאכיפת הסכם מכר שנכרת לטענת המבקשת בינה לבין המשיבים 1 - 2 ( להלן: "המוכרים"), לגבי דירה הנמצאת בקומה השניה ( להלן : - "הדירה") של הבניין ברחוב הרואה 14 ברחובות והידוע כחלקה 288 בגוש 3704 ( להלן: - "הבניין"). 1. רקע ( על פי האמור בכתב התובענה) (א) המוכרים הם בעלי הזכויות בדירה, והשכירו אותה בשכירות חופשית למשיבים 3- 4 (להלן: - "השוכרים"). (ב) המבקשת היא עמותה המפעילה רשת של מעונות יום בין היתר בקומת הקרקע בבניין הנ"ל ( להלן : - "המעון"). המעון פעיל משנת 1989 ועל פי טענת המבקשת המשך פעילותו באזור הכרחי וחיוני בשל העובדה שבאזור זה מספר רב של ילדים הזקוקים למסגרת יומית זו. נוכח הצורך האמור ובשל מחסור במבנים ציבוריים באזור זה שוכרת המבקשת 50% מהדירות בבנין ומשקיעה בהן משאבים רבים כדי להתאימן לתקני משרד התמ"ת, הבריאות מכבי האש והמפקח על מעונות היום. (ג) במסגרת השינויים שנעשו במעון הגישה המבקשת בקשה למתן שימוש חורג למעון ומתן היתר בנייה לתוספת בנייה בקומת הקרקע. המוכרים התנגדו לשינויים המבוקשים כמו גם לעניין הצורך הציבורי במעון מהסוג המתנהל בבניין. העניין נידון בוועדות תכנון וערר שונות, וביום 15.2.2009 הוגשה על ידי המבקשת עתירה מנהלית לבית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב. הדיון התקיים ביום 21.06.2009 ובמהלכו הציע בית המשפט לצדדים להגיע להסדר בהסכמה. ביום 30.06.2009 החליט בית המשפט בהסכמת הצדדים על הפעלת המעון בשנת הלימודים 2009/2010 והורה לצדדים לנסות ולהגיע להסדר תוך מספר חודשים. (ד) על פי הנטען בתובענה, השתלשלות העניינים העובדתית היתה כדלקמן: ביום 21.6.2009, בתום הדיון בבית המשפט לעניינים מנהליים הציע מנהל המבקשת למוכרים למכור את הדירה הנ"ל למבקשת והמוכרים הסכימו למוכרה תמורת 150,000$. עוד באותו יום הגיע מנהל המבקשת לדירה עם מתווך כדי להעריך את שוויה אולם השוכרים מנעו את כניסתו. למרות זאת, הודיעה המבקשת למוכרים בערבו של אותו יום כי היא מעוניינת לרכוש את הדירה וביום 23.6.2009 פנתה באת כוח המבקשת לבא כוח המוכרים דאז עו"ד גרוסמן ( להלן : - "עו"ד גרוסמן") והציעה, בשם המבקשת, לרכוש את הדירה בסך של 137,500$. לאחר דין ודברים בין באת כוח המבקשת לעו"ד גרוסמן הוסכם שתמורת הדירה תעמוד על סך של 576,000 ₪. (ה) ביום 30.06.2009 הועברה טיוטת הסכם מכר לעו"ד גרוסמן, שהעביר ביום 1.7.2009 למוכרים את הטיוטה האמורה. בשלב זה עבר הטיפול בעניין מטעם המוכרים לעו"ד רותם אליו פנתה באת כוח המבקשת לאחר מספר ימים להמשך התקדמות בהסכם המכר וגיבושו. הצדדים החליפו את הערותיהם על טיוטת ההסכם טלפונית ובסופו של דבר נותרו נושאים שנויים במחלוקת : תשלום היטל ההשבחה, מועד פינוי השוכרים ומועד מתן התמורה. באת כוח המבקשת הודיעה כעבור מספר ימים על פתרון סוגיית היטל ההשבחה והפינוי אך בקשה לברר אם ניתן להקדים את מועד הפינוי. משביקשה באת כוח המבקשת לקבוע מועד לסיום הנושאים השנויים במחלוקת וחתימה על הסכם המכר הודיע עו"ד רותם שהמוכרים מעוניינים להשלים את הליכי המשא ומתן וחתימת ההסכם לאחר תקופת בין המצרים דהיינו החל מיום ה- 02.08.2009. באת כוח המבקשת היתה בחופשה עד ליום ה- 06.08.2009 וביום שובה יצרה קשר עם עו"ד רותם שהודיע לה שהמוכרים לא הגיעו להסכמה עם השוכרים על מועד פינוי הדירה שכן האחרונים מעוניינים לרכוש את הדירה. באת כוח המבקשת שבה והבהירה לעו"ד רותם שהמבקשת מעוניינת לרכוש את הדירה והוציאה עוד באותו יום נסח כדי לוודא שטרם נרשמה הערת אזהרה על הנכס לטובת צד שלישי כלשהוא. ביום 09.08.2009 הודיע עו"ד רותם למבקשת שנחתם הסכם מכר בין המוכרים לשוכרים. עוד באותו יום באת כוח המבקשת הוציאה נסח וגילתה כי נרשמה הערת אזהרה לטובת השוכרים באותו יום. (ז) ביום 12.08.2009 הגישה המבקשת תובענה זו ועימה בקשה לצו מניעה זמני שיאסור על המוכרים להשלים את עסקת המכר לשוכרים, ובית המשפט נעתר לבקשה במעמד צד אחד. ביום 11.10.2009 נערך קדם משפט ובו נקבע מועד לחקירת מצהירים. (ח) ביום 16.11.2009 העידו עדי הצדדים ולאחר מכן הוגשו סיכומים. כעת הגיע מועד מתן פסק הדין. 2. טענות הצדדים טענות המבקשת (א) בינה לבין המוכרים התגבש הסכם מכר מחייב. לא נותרו כל סוגיות משפטיות פתוחות, החוזה הכיל את כל הפרטים המהותיים הדרושים וביניהם זהות הצדדים, התמורה, אופן התשלום ותאור הנכס. חסרה רק החתימה על ההסכם. הסכם המכר עומד הן בדרישת המסויימות הן בגמירות הדעת. (ב) התנהלות המוכרים נגועה בחוסר תום לב. לאחר שסוכמו כל פרטי העסקה ולאחר שלבקשת המוכרים המתינו הצדדים לתום ימי תקופת בין המצרים לשם חתימה על העסקה, ניהלו הם משא ומתן מקביל עם השוכרים בחוסר תום לב. יתרה מכך, עו"ד רותם התחמק מבאת כוח המבקשת משך מספר ימים כדי להימנע מחתימה על הסכם עימם וכדי להשלים את חתימת ההסכם עם הקונים בימים אלו. לא בכדי ביום ה- 06.08.2009 טרם היתה רשומה הערת אזהרה על הנכס ואילו ביום ה- 09.08.2009 לאחר ששבה והודיעה המבקשת כי היא מעוניינת לרכוש את הדירה, הושלמה העסקה עם השוכרים ונרשמה הערת אזהרה. המבקשת טוענת כי המוכרים הפרו עימה את ההסכם בשל מחיר גבוה יותר שהציעו השוכרים לשלם. (ג) השוכרים ידעו על ההסכם המתגבש בינה לבין המוכרים ולכן כריתת ההסכם עימם נעשתה שלא בתום לב. הן לנוכח ביקור מנהל המבקשת ביום ה - 21.06.2009 בו סירבו הקונים להכניסו לדירתם, הן לנוכח העובדה שהמוכרים ביררו עימם את מועד הפינוי המוסכם עליהם, ידעו הם על הכוונה למכור את הדירה למבקשת ופעלו בחוסר תום לב בחתימתם על הסכם מכר תוך ידיעה כי קיימת עסקה נוספת קודמת בזמן כאמור. (ד) אי אכיפת ההסכם תגרום למבקשת לנזקים כבדים: כאמור המבקשת מנהלת במקום מעון יום מזה 20 שנה וכדי להמשיך ולנהלו עליה להגיע להסכמה עם המוכרים. בנוסף, נוכח שינוי דרישת התמ"ת לצמצום הילדים ביחס לשטח המעון ביקשה המבקשת לרכוש את הדירה כדי לעמוד בתקן. המבקשת הסתמכה על ההסכם עם המוכרים לפתרון הסכסוך עימם והשימוש בבניין והפעלת המעון בכלל. (ה) כל ההליכים המשפטיים התנהלו עד כה בינה לבין המוכרים ואם תאושר עסקת המכר השנייה יהיה עליה לנהל הליכים משפטיים חדשים מול השוכרים, דבר שכרוך בהוצאות כלכליות גדולות. טענות המשיבים (א) לא התגבש הסכם מכר ביניהם לבין המבקשת. כל שהועבר בין הצדדים אלו טיוטות שלא התגבשו לכדי הסכם. קיימים פרטים רבים ומהותיים שלא היתה הסכמה לגביהם כגון מועד פינוי השוכרים מהדירה, מועד תשלום התמורה בגין הדירה ותשלום היטל ההשבחה. לטענתם, המבקשת רצתה לקבל את הדירה פנויה מהשוכרים ולשלם במועד המסירה ואילו הם היו מוכנים למסור את הדירה עם השוכרים תוך קבלת התמורה באופן מיידי. בכך יש כדי להעיד שלא הושלם ההסכם בין הצדדים ולא היתה הסכמה ביניהם בעניין המכירה. (ב) לא נוהל משא ומתן מקביל. לטענתם, העסקה עם השוכרים נעשתה ביום ה - 05.08.2009 ואילו פנייתה של באת כוח המבקשת היתה ביום ה - 06.08.2009. המבקשת נמנעה במשך כחודש ימים מליצור עימם קשר ורק כאשר גילתה שקיים משא ומתן נוסף החלה לחדש עימם את הליכי הרכישה, דבר המעיד לטענתם על חוסר תום ליבה. המוכרים טוענים עוד שלא נוהל משא ומתן שלא בידיעת המבקשת שהלא היא זו שהפנתה את המוכרים לשוכרים לשם בירור סוגיית הפינוי. (ג) לשוכרים לא היתה כל ידיעה באשר לקיומה של טיוטת הסכם מכר בין המבקשת למוכרים. כמו כן מאחר שהשוכרים חתמו על חוזה מכר, שילמו תמורה בגין הדירה וכן רשומה הערת אזהרה לטובתם על הנכס, זכותם על הנכס גוברת. דיון והכרעה לאחר עיון בכל כתבי הטענות ובסיכומים ושמיעת העדויות סבורה אני שאין מנוס מדחיית התובענה. השאלה העומדת להכרעה בענייננו היא : האם התגבש הסכם מכר מחייב בין המבקשת למוכרים אם לאו, כאשר עובדתית אין מחלוקת שהסכם כזה לא נחתם על ידי הצדדים. המצב המשפטי (א) חוק החוזים (חלק כללי ) תשל"ג -1973 ( להלן: - "חוק החוזים") קובע שכדי שהסכם יהיה סופי ומחייב עליו לקיים את היסודות של גמירות דעת ומסויימות. בנוסף, מאחר שבענייננו מדובר בעסקה במקרקעין צריך להתקיים תנאי נוסף והוא דרישת הכתב הקבועה בסעיף 8 לחוק המקרקעין התשכ"ט -1969 ( להלן : - "חוק המקרקעין" ). יסוד גמירות הדעת נבחן על פי אמות מידה אובייקטיביות וביניהן : נסיבות העניין, התנהגות הצדדים, דברים שנאמרו במהלך המשא ומתן לכריתת החוזה ותוכן החוזה עצמו, כשנקבע זה מכבר שקיימים יחסי גומלין בין יסוד המסויימות לגמירות הדעת כך שקיומה של מסויימת יכול להעיד על גמירות הדעת של הצדדים להתקשר בחוזה. כמו כן, נבחן יסוד המסויימות לנוכח הסכמת הצדדים בהסכם עצמו בנוגע לפרטים המהותיים של העסקה. הלכה פסוקה היא שכשהסכם מקיים את דרישת המסויימות משמע מקיים הוא את דרישת הכתב ( ע"א 3380/97 תמגר, חברה לבניה ופיתוח בע"מ נ' בלהה גושן, פד"י נב (4) 673 (1998)). במהלך השנים רוככה דרישת הכתב בפסיקה. לכתחילה נקבעו תנאים קשיחים שהיו דרושים כדי לקיים את דרישת הכתב וביניהם שמות הצדדים, מהות הנכס, מהות העסקה, המחיר, זמני התשלום, מועד העברת הנכס, הוצאות מיסים וכן חתימה על המסמך (ע"א 649/73 קפולסקי נ' גני גולן פד"י כח (2) 291 (1974), פנחס נרקיס דרישת הכתב בעסקאות מקרקעין 11- 50 (1998)). אולם עם השנים הכירה הפסיקה בכך שמסמך ייחשב מסוים דיו גם כאשר אינו כולל את כל התנאים החיוניים בעסקה, כשפרטים אלה ניתנים להשלמה מכוח הוראות חוק נורמטיבית ובלבד שלא משתמעת כל כוונה אחרת של הצדדים באשר לפרטים החסרים הנ"ל (דנ"א 9580/09 חסיב נעים פוארסה נ' שאוקי יוסף פוארסה (לא פורסם, 24.01.2010), ע"א 3380/97 תמגר חברה לבניה ופיתוח בע"מ נ' גושן פ"ד נב (4) 673 (1998)). עוד נקבע שהיעדר חתימה אינו מעיד בהכרח על היעדר גמירות דעת ושניתן לראות בחוזה שחסרה בו חתימה, חוזה מחייב לכל דבר ועניין ( ע"א 2036/94 טרבלסי נ' טרבלסי ,ת.א 5856/03 הלל אביצור נ' רבקה חנני (לא פורסם, 1.1.2006)). כלומר , בית המשפט אמור לבחון אם הצדדים הגיעו להסכמה הכוללת מסויימות וגמירות דעת , ואף אם נותרו פרטים חסרים הניתנים להשלמה והסכם לא נחתם פיסית יכול שייקבע שההסכם השתכלל וקיבל תוקף מחייב, כל עוד לא עולה כל כוונה אחרת של הצדדים באשר לפרטים החסרים. מן הכלל אל הפרט (ב) המחלוקת העובדתית הקיימת בין הצדדים מצומצמת ביותר : אין חולק שנוהל משא ומתן וסוכם מחיר, אין חולק שהוחלפו טיוטות, אין חולק שנותרו נושאים בהם לא הושגה הסכמה והם: תשלום היטל השבחה, מועד פינוי הדיירים מהדירה ובהתאמה מועד תשלום מלוא התמורה. סוגיית היטל ההשבחה הוסדרה אליבא דבאת כוח המבקשת ואילו בעניין מועד הפינוי הובהר שהשוכרים אינם מוכנים להקדימו ואילו המוכרים עומדים על קבלת מלוא התמורה טרם פינוי הדירה על ידי השוכרים. זה היה סלע המחלוקת האמיתי שבין הצדדים. אין מדובר בפרטים חסרים שנשמטו בהיסח הדעת או צויינו באופן חלקי ויש לבחון את אופן השלמתם אלא עסקינן בפרטים ספציפיים עליהם דנו הצדדים ולגביהם לא היתה הסכמה. כך, בטיוטת ההסכם ( נספח "יא" לתובענה) קיימת התייחסות למועד התשלום ומועד מסירת הנכס אולם לנוכח עדויות הצדדים ברי כי לאחר שהעלתה המבקשת את שאלת הקדמת מועד הפינוי, לא הגיעו לכלל הסכמה בעניין : מנהל המבקשת טוען בעדותו שלא ניתן לשלם תמורה לפני מתן החזקה ( עמ' 19,17,23 לפרוטוקול ) ושהוא הסכים לחכות עם הפינוי לבסוף עד נובמבר, כפי שמצויין בטיוטה, אולם המוכרים לא הסכימו להמתין עם קבלת התשלום עד למועד זה. בנוסף טוען מנהל המבקשת שהמבקשת הסכימה לקחת על עצמה את פינוי השוכרים אולם אף בעניין זה לא הושגה הסכמה וקיימת בעניין הצעת המבקשת בלבד שנשלחה לעו"ד רותם ביום ה- 06.08.2009 ( נספח "יב" לבקשה). מדברי גברת קלמן ( להלן : - "המשיבה 1") עולה שתנאי מקדים מבחינתה לכל העסקה היה שהתמורה תינתן במזומן ובמועד החתימה ובטרם תימסר הדירה ( עמ' 34 לפרוטוקול ), כשמבחינתה אין לקשור בין מועד מסירת החזקה בדירה ומועד מתן התמורה , וככל שאין הסכמה על הנושא, בטל המשא ומתן ( עמ' 38 לפרוטוקול ). כאמור, נקבע בפסיקה כי הפרטים בדבר מועד מסירת הנכס וזמני התשלומים הם פרטים מהותיים לעסקה. מאחר שלא היתה הסכמה באשר לפרטים ובפועל נעצר המשא ומתן בשלב זה, ואף שהיה זה שלב מתקדם לקראת כריתתו של הסכם, ולנוכח המחלוקות שהיו בין הצדדים, אין מנוס מלקבוע כי לא נתקיימו היסודות של גמירות דעת ומסויימות וכי לא נכרת הסכם מכר בין המבקשת למוכרים. אין מדובר בפרטים שבית המשפט יכול ורשאי להשלים ביזמתו. יכולה הייתי לעצור כאן ולדחות את התובענה אלא שבנסיבות העניין סבורה אני כי יש מקום להתעכב על התנהלות המוכרים והשוכרים שיש בה כדי לצייר תמונה עגומה ביותר בדבר תום לבם. בנקודת הזמן בה התעוררה המחלוקת בין המבקשת למוכרים בעניין הפרטים האמורים, ומבלי שהמוכרים הודיעו למבקשת על הפסקת המשא ומתן או על כוונתם להתקשר עם צד ג' כלשהו, יצרו המוכרים קשר עם השוכרים והתקשרו עימם בהסכם מכר. זהו חוסר תום לב קיצוני. (ד) סעיף 12 (א) לחוק החוזים קובע שכל צד מחוייב לפעול תוך נאמנות ותום לב כלפי הצד השני במשא ומתן. חובת תום הלב במשא ומתן באה לידי ביטוי במספר תחומים ביניהם חובת הגילוי של עובדות שלנוכח נסיבות המקרה היה מקום לצפות שאדם המנהל משא ומתן יגלה אותן לצד השני, פרישה ממשא ומתן המודרכת על ידי שיקוליים ענייניים ( גבריאלה שלו דיני חוזים 55 (מהדורה שניה, 1995)) וניהול משא ומתן במקביל בשלבים סופיים של המשא ומתן הראשון בזמן. לנוכח כתבי הטענות והעדויות הן של המשיבה 1 הן של השוכרים שהעלו תמיהות וסתירות רבות אין ספק שהמוכרים הפרו את חובת תום הלב במשא ומתן כלפי המבקשת. מהעדויות עולה שהמוכרים אכן אינם נוהגים לחתום חוזים בתקופה של בין המצרים ולכן ביקשו להיפגש ולחזור ולהידבר רק לאחר תקופה זו (עמ' 19 43 לפרוטוקול), אלא שלמרבה הפלא, הדבר לא מנע מהם לנצל תקופה זו כדי להטיב את מצבם ולנהל משא ומתן מקביל, ללא ידיעת המבקשת, משא ומתן שהבשיל לכדי חוזה. אמנם ,לכאורה, אין מניעה לנהל משא ומתן מקביל אולם יש לעשות זאת בשקיפות באופן גלוי וברור לכל הצדדים הנוגעים בדבר ובאופן המאפשר לכל צד להיערך בהתאם. אין לנהל משא ומתן תוך יצירת מצג כלפי צד אחד שעומד להיכרת עימו הסכם בעוד שבפועל מתנהל במקביל משא ומתן נוסף, על אחת כמה וכמה כאשר נמצאים בשלבים מתקדמים במשא ומתן והושגה הסכמה עקרונית לגבי מרבית הפרטים המהותיים. בענייננו הופרה חובת תום הלב בכל התחומים המצויינים לעיל: המוכרים לא גילו למבקשת את דבר ניהול המשא ומתן במקביל, ובפועל פרשו מניהולו. השוכרים והמשיבה בעדויותיהם ניסו ליצור תמונה כאילו לא נערך משא ומתן אלא היתה חתימה מיידית על ההסכם ( עמ' 48-47 לפרוטוקול) וכמו כן טענו כי המבקשת ידעה על ההתנהלות המקבילה. לא שוכנעתי מעדויותיהם כי כך היה הדבר ונהפוך הוא. נראה כי נוהל משא ומתן בין הצדדים האמורים, משא ומתן שנערך באמצעות מתווך מטעם השוכרים ששילמו לו אף תמורה. המשיבה 1 מציינת בעדותה שהיה מדובר במתווך (עמ' 40 לפרוטוקול). מנגד המשיבה 4 טוענת בעדותה כי לא היה מדובר במתווך ובעלה המשיב 3 בעדותו מודה כי שילם כספים תמורת השירות שקיבל (עמ'65-64 פרוטוקול) .שוכנעתי גם כי המבקשת לא ידעה על המשא ומתן המקביל שהתנהל והיא גילתה זאת לראשונה ביום ה- 06.08.2009 עת רצתה לתאם מועד לסיום המשא ומתן וחתימה על ההסכם. אני סבורה, לנוכח חשיבות העסקה למבקשת, שלו היתה יודעת על קיומו של משא מתן מקביל היתה עושה כל שביכולתה כדי שתזכה היא בדירה. (ה) בנוסף, סבורה אני שהשוכרים ידעו על המשא ומתן המקביל המתקיים בין המבקשת למוכרים הן לנוכח נסיון ביקור מנהל המבקשת במקום, הן לנוכח הנסיון לסכם עימם מועד לפינוי לצורך מכירת הדירה. יתרה מכך המשיבה 1 סיפרה בעדותה כי המשיב 2 אמר לשוכרים שהם מעוניינים למכור את הדירה ושיש להם קונה (עמ' 40 לפרוטוקול). התמונה המצטיירת מניתוח כל העדויות והטענות היא שבשבועות שקדמו לחתימה לאחר שהשוכרים הבינו שהמוכרים מעוניינים למכור את הדירה ניהלו הם משא ומתן באמצעות מתווך מטעם השוכרים עד שהשתכלל הסכם מכר שנחתם ביום ה - 05.08.2009. יש לציין שעל אף שביום ה-06.08.2009, יממה לאחר שכאמור נכרת החוזה, שוחחה באת כוח המבקשת עם בא כוח המוכרים, בחר הוא להודיע לה שנכרת החוזה בין המוכרים לשוכרים רק ביום 09.08.2009 (סעיף 31, 36 לסיכומי המבקשת). בנוסף, נראה כי רק לאחר שהמוכרים הבינו שהמבקשת כן עומדת על קיום ההסכם מיהרו השוכרים לרשום הערת אזהרה בגין העסקה דבר שלא עשו סמוך לחתימת החוזה. בכל האמור יש כדי ליצור את הרושם שהמוכרים פעלו בחוסר תום לב בצורה מודעת ומכוונת ואף השוכרים פעלו בחוסר תום לב, אם כי פחות!! (ו) יש לצייין עוד את העובדה שמשיב 2 כלל לא העיד. הדבר מעורר תמיהה לנוכח מעורבותו העיקרית בהשתלשלות האירועים כפי שעולה הן מכתב הטענות הן מעדויות הצדדים שלפיהן המשיב 2 הוא שניהל את השיחות הן עם מנהל המבקשת הן עם השוכרים ( עמ' 20, 56, 57 לפרוטוקול ). יש בכך כדי לקיים את ההנחה שלו היה מעיד היה הדבר פוגע בגרסת המשיבים לעניין התנהלותם בתום לב, מחזק את גרסת המבקשת ופועל לחובת המשיבים שנמנעו מלהביאו בהעדר הסבר אמין ומשכנע. ( ע"א 3049/01 דותן מיכאל נ' גורביץ חמדה (לא פורסם, 02.03.2005)). תוצאות ההפרה של חובת תום הלב במשא ומתן קבועות בסעיף 12(ב) לחוק החוזים ולפיו צד שנהג שלא בתום לב במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה חייב לשלם לצד האחר פיצויים בגין הנזק שנגרם לו עקב המשא ומתן או עקב כריתת החוזה. במקרה דנן לא נתבקש סעד של פיצויים כספיים. אמנם קיימת פרשנות מרחיבה לסעיף 12 לחוק החוזים שלפיה במקרים קיצוניים של חוסר תום לב בגינו לא השתכלל משא ומתן כדי חוזה יכול בית המשפט לאכוף את החוזה, אולם נקבע בפסיקה כי מדובר במקרים חריגים במיוחד ובמקום בו ניכרים "פערי כוחות" ורק כאשר ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים מקימות את יסודות גמירות הדעת והמסויימות יעשה שימוש בסעד חריג זה. לפיכך נקבע שברוב המקרים לא ייטה בית המשפט לאכוף בפועל חוזה שלא נכרת בין הצדדים אף אם נקבע שהיתה התנהלות שאינה בתום לב ( רע"א 3160/08 מזר נ' גאון חב' לבניין והשקעות בע"מ (לא פורסם, 28.06.09 )). משקבעתי כי במקרה דנן לא התקיימו יסודות גמירות הדעת והמסויימות ולא נכרת הסכם אני סבורה שאין זה מקרה מסוג המקרים הקיצוניים בהם בית המשפט יאכוף חוזה נוכח התנהגות שאינה בתום לב. יפים לענייננו דבריו של הש' מלצר ברע"א 3160/08 מזר נ' גאון חב' לבניין והשקעות בע"מ (לא פורסם, 28.06.09) לפיהם : "דרך כלל מוטב לו לבית המשפט להיצמד לאותה "התפיסה הבסיסית" שבית המשפט אינו כורת לצדדים חוזה שהם עצמם לא כרתו ". אין בכך כדי למנוע מהמבקשת לתבוע פיצוי כספי מהמשיבים בבית משפט מוסמך 4. סוף דבר אני דוחה את התובענה וקובעת שלא נכרת הסכם בין המבקשת למוכרים. לנוכח האמור לעיל איני עושה צו להוצאות.חוזהאכיפת חוזההסכם מכר