קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ארנונה בנקים: השופט נ. הנדל: 1. האם בנק נחשב כעסק? שאלה זו ניצבת בפנינו בערעור זה. ההקשר הקונקרטי הוא גביית ארנונה על ידי המשיבה, עיריית קרית מלאכי, מהמערער, הוא בנק הפועלים, המחזיק נכס בתחומה של המשיבה. 2. עד לשנת 1985, העניקה פקודת העיריות לעירייה שיקול דעת רחב להטיל ארנונה על נכסים בתחומה. בשנת 1985, נחקק החוק לייצוב המשק שהגביל את עצמאותן של הרשויות המקומיות בשיעור העלאת תעריפי הארנונה. בשנת 1989, נחקק חוק ההסדרים במשק המדינה, לפיו הוסמכו שרי הפנים והאוצר להתיר לרשויות המקומיות להעלות את שיעור הארנונה בסכומים שונים שנקבעו. עפ"י חוזר מנכ"ל משרד הפנים של אותה שנה, נחלקו הרשויות המקומיות לשלוש קבוצות. מוסכם כי המשיבה שייכת לקבוצה א'. הנכסים באיזור המשיבה חולקו לשלוש, כאשר הוטל שיעור העלאת הארנונה באופן הבא. נכסים שלא פורטו, בשיעור של 20%. עסקים ששטחם הכולל פחות מ-150 מ"ר, בשיעור של 25%. נכסים ששטחם הכולל עולה על 150 מ"ר, בשיעור של 35%. המשיבה גבתה מהמערער ארנונה בשיעור של 35%. המערער תבע את המשיבה בגין גביית היתר, כטענתו, בין השנים 1989 עד 1999. לגישת המערער יש לסווג את הבנק כ"נכסים שלא פורטו" ואילו לגישת המשיבה יש לסווגו כ"עסק". סכום התביעה עומד על כ - 600,000 ₪. בפסק דין מנומק צידד בית משפט השלום בעמדת המשיבה. 3. אודה, כי לא מצאתי ממש בטיעוני המערער. הלה ניסה, תוך הצגת דוגמאות שונות, לשכנע את בית המשפט כי בנק אינו עסק. ב"כ המערער הסכים כי עפ"י הפירוש הלשוני בנק הוא אכן עסק, ברם, הדגיש כי עסקינן בסוגיה "ארנונית". לכך נשיב בפשטות. בנק אינו חייב להיות מסווג כעסק בכל מקרה. אך מכאן ועד לקביעה כי הבנק לא יכול להיות מסווג כעסק, ישנה קפיצה אנליטית שאינה מעוגנת בדין, בפסיקה ובשכל הישר. בא כוח המערער השליך את יהבו על שני פסקי דין של בית המשפט העליון (בג"צ 345/78 ירדניה נגד עיריית תל אביב ואחרים פ"ד לג (1) 113, ובג"צ 397/84 בנק דיסקונט נגד עיריית גבעתיים פ"ד לט (2) 13). עיון בפסקי הדין האמורים עשוי להוביל למסקנה שונה מזו אשר תומך בה המערער ולכן אין תימה כי המשיבה סומכת ידה גם היא על פסיקות אלה. המשותף לעניין ירדניה ובנק דיסקונט הינו, כי בית המשפט העליון נתן גיבוי לשוני שבין בנק לבין עסקים אחרים, בשיעור גביית הארנונה על ידי רשות מקומית. ודוק, השוני בא לידי ביטוי בכך שהשיעור שנקבע לבנק היה גבוה יותר מאשר במקרים אחרים. צוין כי בשל אופיו של הבנק כמוסד פיננסי קם הצידוק לדרוש ממנו יותר מבחינת חלוקת הנטל הכלכלי ברשות המקומית. צודק בא כוח המשיבה כי שונים פני הדברים מקום בו בנק עומד על הטענה כי תוצאה אפשרית אחת היא וזו כי פרשנות סעיף הגבייה תקל עימו. מדגיש המערער כי לא עסקינן בשיעור ארנונה אלא בשיעור עלייה בארנונה. ברם, זוהי אבחנה ללא נפקות. אם הרשות רשאית לגבות יותר מבנק בשל אופיו כמוסד פיננסי, רשאית היא גם להעלות את שיעור הגבייה לעומת עסקים אחרים. תוצאה זו אינה מצביעה על אפלייה. יש מקום לטענת אפלייה כאשר ישנו דין שונה לשווים ואילו הבנק אינו בהכרח שווה לכל עסק, יהא אשר יהא. עד כה הצגתי פן אחד של תשובתי לערעור. פן זה מצביע על האפשרות לגבות ארנונה בשיעורים שונים מבנק, לעומת עסק או גורם אחר. פן זה מקפל בתוכו כלל רחב יותר, הוא הפן השני של תשובתי לערעור. אף היום מוענק לעירייה שיקול דעת בדרך בה היא גובה ארנונה מגורם זה או אחר. בית משפט לא יחליף את שיקול דעת העירייה בדעתו, אלא עליו לבחון את סבירות שיקול דעתה. כפי שנקבע בעניין בנק דיסקונט: "כמו בכל המקרים, בהם בוחנת ערכאה שיפוטית את סבירותו של מעשה, יוצאת הערכאה השיפוטית מן ההנחה, כי ייתכן שקיימים מספר פתרונות אפשריים, אשר כל אחד מהם עשוי לזכות בתואר או בתיאור של מעשה סביר, ובית המשפט אינו מציב את שיקולו במקום שיקולה של הרשות הסטטוטורית כאילו היה פועל מעיקרו במקומה" (שם, עמ' 13). בעניין בנק דיסקונט קבע בית המשפט העליון, כי החלטת עיריית גבעתיים לקבוע שיעור ארנונה שונה לבנק, הינה סבירה. האם שורת ההגיון מחייבת את המסקנה שכאשר לא מופיע סיווג מיוחד לבנקים אין העירייה רשאית לסווג בנק כעסק? וכי תחת זאת עליה להגיע לתוצאה לפיה דין גביית ארנונה מהבנק בהשוואה לעסק אחר יהא לקולא? האם נגזר כי בכל מצב אין העירייה רשאית לגבות סכום זהה מבנק ומעסק אחר? נדמה כי ברור שהתשובה לשאלות אלו הינה בשלילה. האמת תיאמר, כי אין בפנינו אלא נסיון נואש של הבנק להצביע על פירצה בדין שבפועל אינה בנמצא. כפי שאין בסיס לקבוע במקרה זה שבנק אינו עסק, כך גם אין בסיס לקבוע ששיעור העלאת הארנונה הינו מדורג. לשון החוק אינה תומכת בפרשנות זו. פשיטא, כי הפרשנות הלשונית של החוק עשויה לסייע במלאכת הפרשנות. אמנם, נפסק כי הפרשן אינו בלשן. אין זה אומר כי המשמעות הרגילה של מילות החוק הינה תחום זר לו או חסרת משקל. 4. המערער מלין נגד שיעור הוצאות משפט בסך 20,000 ₪ שנפסקו נגדו על ידי בית משפט קמא. במענה לכך יצויין תחילה הכלל, לפיו אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בכגון דא. לערכאה הדיונית היתרון בדרך כלל בקביעת שיעור הוצאות משפט שכן ההליך מתנהל לפניה ולה היכולת לחוש את ההליך בצורה חיה ולא דרך מחיצת דפי הפרוטוקול. לכך נוסיף, כי בית משפט קמא היה רשאי לשקול את סכום התביעה, כ-600,000 ₪. כן, רשאי היה לשקול כי התביעה במקור התייחסה לתקופה של עשר שנים, כאשר על פני הדברים ניתן היה לצפות הגשת התביעה בשלב מוקדם יותר. מעבר לכך, ניתן היה לשקול את מהות התביעה והנושא שעמד לדיון אפילו אם העניין התנהל ללא שמיעת ראיות. גם אם ניתן היה לפסוק הוצאות משפט בשיעור נמוך יותר מכפי שנקבע על ידי בית משפט קמא -וניתן היה- אין הדבר מצדיק התערבות של ערכאת הערעור. העובדה כי לרוב בית משפט אינו פוסק הוצאות משפט ריאליות מבחינת הפסד של חסרון כיס לצד שזכה, אינה אומרת שלא ניתן לפסוק סכום כזה במקרה מתאים. 5. סוף דבר, הייתי מציע לחבריי לדחות את הערעור. כן, הייתי מציע לחייב את המערער בהוצאות הערעור בסך - 8,000 ₪ להיום. נ. הנדל- שופט כב' ס. הנשיא י. פלפל: אני מסכים. י. פלפל - ס. נשיא אב"ד כב' ס. הנשיא י. טימור: אני מסכים. י. טימור - ס. נשיא לכן הוחלט כאמור בפסק דינו של כב' השופט הנדל. בנקארנונה