עניינה של הבוררות - הסכם שכר טרחה למתן שירותים משפטיים. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בוררות על שכר טרחת עורך דין: התובענה הראשונה שבכותרת - תובענה לאישור פסק בורר. התובענה השניה שבכותרת - תובענה לביטול פסק בורר. פסק הבורר - פסק דינו של עו"ד שחר קטוביץ, מיום 12.11.09. מר יוסי לוי (להלן: "לוי") - איש עסקים שנקלע לסכסוך עם שותפו לחברה, בה החזיק (באמצעות חברה אחרת) במניות מיעוט. דורון אפיק ושלומי תורג'מן (להלן: "אפיק ותורג'מן") - עורכי דין, העניקו ללוי שירותים משפטיים, בין החודשים אוקטובר 2007 - דצמבר 2008, בקשר לאותו סכסוך. עניינה של הבוררות - הסכם שכר טרחה למתן שירותים משפטיים שנחתם בין לוי לאפיק ותורג'מן בחודש אוקטובר 2007 (להלן: "הסכם שכר הטרחה המקורי"). 5. אפיק ותורג'מן העמידו את תביעתם בפני הבורר (להלן: "כתב התביעה") לתשלום שכר טרחה על ס"ך של 101,866 דולר ארה"ב כערכם ביום התשלום, עבור השעות שהשקיעו, עד מועד הגשת התובענה, בענייניו של לוי (ס' 8.1.1 לכתב התביעה), וכן עתרו לחיובו של לוי (הנתבע בבוררות) בתשלום סכום נוסף של 700,000 ₪ בגין פגיעה, כביכול, במוניטין משרדם עקב "ביטול ההסכם עמם בחוסר תום לב" (ס' 8.1.2 לכתב התביעה). בנוסף, הם עתרו לקבלת סעד של שיפוי בגין חיובים שיתכן שיחוייבו בהם בעקבות תביעה שהגישו שותפיו של לוי כנגד עוה"ד אייל ריעני, שעבד במשרדם והיה בצוות שייצג אותו (סעיף 8.1.5 לכתב התביעה) וכן לחיובו בתשלום סכום כספי עליו הוסכם, לטענתם (מעבר להסכם שכה"ט המקורי), באחוזים, בהתאם לתוצאות ההליך המשפטי בין לוי לשותפיו (סעיף 8.1.3 לכתב התביעה). על כל אלה, עתרו גם להשית עליו תשלום עבור כל שעות העבודה שהם השקיעו בהכנת התביעה בבוררות ותשלום עתידי עבור ייצוג בתביעה אשר הוגשה כנגד עו"ד ריעני (סעיף 8.1.4 לכתב התביעה). 6. בסעיף 4.7 לכתב התביעה הציבו אפיק ותורג'מן שלוש חלופות לפסיקת שכר טרחתם (מעבר לעתירה בגין פגיעה במוניטין): עפ"י דו"ח שעות שצורף (בהתאם לתחשיב שעות עבודה של מתמחה, עו"ד ושותף); לחילופין, לשכר הטרחה המספרי עליו הוסכם בהסכם שכר הטרחה המקורי בתוספת שכר טרחה על בסיס אחוזים בהתאם לתוצאות ההליך בין לוי לשותפיו (עפ"י מתווה שפורט בכתב התביעה והיה לטענתם חלק ממו"מ עם המבקש לכריתת הסכם שכר טרחה חדש בעקבות הליכים נוספים שנוהלו ולא היו חלק מההסכם המקורי); לחילופי חילופין, כי יפסק להם "שכר טרחה ראוי על עבודתם". בכתב הגנתו בבוררות דחה לוי את טענות אפיק ותורג'מן. לטענתו, שכר הטרחה שולם להם בהתאם לתנאי הסכם שכר הטרחה המקורי עליו חתם ואין הם זכאים לכל תשלום ו/או שיפוי כלשהו. 7. בפסק הבוררות קבע הבורר, כי הסכם שכר הטרחה המקורי שנחתם בין הצדדים לא הופר בצורה יסודית ע"י לוי ולא בוטל, ועל כן אפיק ותורג'מן אינם יכולים להתנער ממנו ולדרוש את שכר טרחתם, בגין ההליכים שהוסדרו בהסכם, על בסיס שעות ולא על פי השכר המוסכם והנקוב בהסכם (ס' 24-31 לפסה"ד). הבורר קבע, כי לוי אינו חב לאפיק ותורג'מן כספים, מעבר למה ששילם כבר, בגין טיפולים בעניינים שהוסדרו במסגרת הסכם שכר הטרחה המקורי, אך יחד עם זאת הם זכאים לתשלום בשל טיפולם בהליכים שונים אשר חרגו ממה שהוסדר בהסכם שכר הטרחה המקורי. עוד נקבע, כי המו"מ שהתקיים בין הצדדים לשם כריתת חוזה חדש המשפר את תנאי שכרם של אפיק ותורג'מן בהוספת "מענק הצלחה" באחוזים - לא התגבש לכדי חוזה מחייב (ס' 32-34 לפסק הבורר). כב' הבורר החליט, כי את הסעד שיש להעניק לאפיק ותורג'מן בגין טיפולם בהליכים השונים, שחרגו מאלו שהוסדרו במסגרת הסכם שכר הטרחה המקורי, יש לפסוק על דרך האומדנא. לאחר שפירט את שהביאו לפסוק בדרך זו וכן את השיקולים שהנחו אותו בקביעת הסכום, קבע כב' הבורר כי שכר זה יעמוד על ס"ך של 36,000$ + מע"מ (סכום של 158,072 ב₪) וכן הוסיף, כי "סכום זה, המשקף היקף עבודה של כ-277 שעות בשווי שעה של 130$ לשעה מהווה לטעמי שכר טרחה ראוי בנסיבות העניין ולאור הנתונים הנ"ל" (ס' 37 לפסק הבורר). מנגד, דחה הבורר את עתירתם של אפיק ותורג'מן לפיצוי בגין פגיעה במוניטין המשרד (ס' 38 לפסק הבורר) וקבע, כי אין מקומו הדיוני של רכיב ה"שיפוי", שנכלל בתביעתם, במסגרת ההליך שבפניו (ס' 39 לפסק הבורר) תוך שהוא מנמק קביעותיו אלו. טעמי הבקשה לביטול 8. לטענת לוי יש "לבטל באופן חלקי" את פסק הבוררות משני טעמים ועילות שונות: לפי סעיף 24(3) לחוק הבוררות - הבורר פעל ללא סמכות או שחרג מהסמכויות הנתונות לו לפי הסכם הבוררות משקבע על "דרך האומדנא" את שיעור שכר הטרחה שמגיע לאפיק ותורג'מן מעבר להליך הראשוני הנכלל במסגרת הסכם שכר הטרחה המקורי. לגישתו, היה על הבורר תחילה לקבוע מהם ההליכים שאינם חוסים תחת כנפי הוראות הסכם שכר הטרחה המקורי (מאחר שהוא קבע, כי לוי אינו חב להם תשלום, מעבר למה ששולם להם כבר, בגין הפעולות שנכללו במסגרת הסכם שכר הטרחה המקורי) ואם הם לא הוכיחו תביעתם ברמה מספקת, שיש בה כדי לשכנע את הבורר להיקף הסעד לו הם זכאים (בגין ההליכים שמעבר להסכם שכר הטרחה המקורי), היה עליו לדחות את תביעתם ולא לפסוק על דרך האומדנא. לוי מציין, כי בקביעת הבורר על דרך האומדנא שכר טרחה המשקף 277 שעות עבודה - פסק שכר שהוא מעבר למה שצויין בתצהיר עדות ראשית שניתן מטעם אפיק ותורג'מן (סעיף 6 לנספח י' לבקשה - תצהיר עדות ראשית של תורג'מן שם צויין, כי מעבר לקבוע בהסכם שכר הטרחה חייב לוי לשלם להם בגין ס"ך כולל של 144 שעות) וכן, כי חרג מסמכותו מאחר שהתחשב במסגרת פסיקת שכר הטרחה (עבור ההליכים לגביהם לא היה הסכם שכר טרחה) - גם בהליכים שלגישת אפיק ותורג'מן עצמם (כמו גם לוי עצמו), בכתבי טענותיהם, נכללו במסגרת הסכם שכר הטרחה המקורי (ס' 39-48 לבקשה). לפי סעיף 24(5) לחוק הבוררות - לטענת לוי הבורר לא הכריע באחד מהעניינים שנמסרו להכרעתו. לוי מכוון לכך שבמסגרת כתבי הטענות של אפיק ותורג'מן הם טענו, כי יש לחייב אותו בהתחייבות מלאה ומוחלטת בקשר לשיפוי עם התביעה שהוגשה ע"י שותפיו כנגד עו"ד ריעני (ס' 8.1.5 לכתב התביעה). לטענתו, הבורר נמנע מלהכריע בעניין והביא לכך שההתדיינות בין הצדדים, בעניינים שנידונו בבוררות, לא הגיעה לידי סיום סופי ומוחלט והיא עתידה וצפויה להתחדש בעתיד. לפיכך מבקש הוא מביהמ"ש לבטל את פסק הבוררות ו/או להורות על השלמתו ו/או תיקונו בכל הנוגע לתביעת השיפוי (ס' 25-37 לבקשה). דיון 9. א. סעיף 24 לחוק הבוררות קובע: "בית המשפט רשאי, על פי בקשת בעל דין (בחוק זה - בקשת ביטול), לבטל פסק בוררות, כולו או חלקו, להשלימו, לתקנו או להחזירו לבורר, מאחת העילות האלה: ... (3) הבורר פעל ללא סמכות או שחרג מהסמכויות הנתונות לו לפי הסכם הבוררות; ... (5) הבורר לא הכריע באחד הענינים שנמסרו להכרעתו ".   ב. תכליתו של הליך הבוררות - בירור המחלוקת ביעילות ובמהירות. עד לאחרונה כלל לא ניתנה לצדדים כל אפשרות לערער על פסק בוררות, והתיקון אשר הוסיף את סעיף 29ב לחוק הבוררות, המכיר בזכותם של צדדים להסכם בוררות להסכים על מתן אפשרות לערער על פסק בוררות אם "נפלה בו טעות יסודית ביישום הדין אשר יש בה כדי לגרום לעיוות דין", אינו רלוונטי בענייננו, שכן הצדדים דכאן לא הסכימו על אפשרות ערעור. מעבר לאפשרות זו, לא ניתן לערער על פסק בוררות וכידוע עילת ביטול בשל "טעות על פני הפסק", אינה רלוונטית מאחר שלא שולבה במסגרת עילות הביטול בחוק הבוררות (ראו: רע"א 7765/07 קופת חולים מאוחדת נ' ג'נח (לא פורסם, 6.11.07). קרי, גם אם שגה הבורר בפסק הבוררות אין בכך כדי להוות עילה לביטול הפסק, והתערבות בית המשפט תעשה רק במקרים בהם קיימת עילת ביטול בהתאם לסעיף 24 לחוק הבוררות.   יפים לענין זה דברי בית המשפט העליון ברע"א 5991/02 גוירצמן נ' פריד, פ"ד נט(5) 1, 8:   "אמות המידה העיקריות לבחינת השאלה אם יש לבטל פסק בוררות או לאשרו הן עילות הביטול המנויות בסעיף 24 לחוק, שאותן יש לפרש באופן דווקני ומצומצם מתוך רצון לתת תוקף לפסק הבוררות...עוד יודגש כי בית-המשפט אינו יושב כערכאת ערעור על פסק-דינו של הבורר, ומכאן שטעות על פני הפסק אינה נמנית עם עילות הביטול".   וכן דברי בית המשפט העליון ברע"א 7205/01 כפר דניאל, מושב שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ נ' מיטרני (טרם פורסם, 4.2.02): "בקשה לביטולו של פסק בוררות איננה, איפוא, תחליף לערעור על שאלות הנוגעות לתוכנו של הפסק. אף כאשר ברי הוא כי מסקנה ממסקנותיו של הבורר מוטעית, בין במישור המשפטי, בין במישור העובדתי, אין בכך כדי להוות עילה לביטולו". 10. בבקשה זו, המונחת לפניי, נדרש בית המשפט לבחון אך ורק האם מתקיימות עילות הבטלות המנויות בסעיף 24 לחוק הבוררות. עילות הביטול המנויות בסעיף 24 לחוק אינן בוחנות את תוכנו של פסק בוררות ואת שיקוליו של הבורר, אלא רק מאפשרות בדיקת תקינותו של הליך הבוררות במסגרת המוסכם בין בעלי הדין. ויודגש: "מגמת בתי המשפט היא לקיים את פסק הבוררות ככל שהדבר ניתן ולצמצם את התערבותו של בית המשפט בהכרעותיו של הבורר" (ע"א 823/87 דניה סיבוס חברה לבניה בע"מ נ' ס.ע רינגל בע"מ פ"ד מ"ב (4) 605, 612 (1989); וכן ראו: אוטולנגי בוררות - דין ונוהל ב' 807 (מהדורה רביעית- 2005) (להלן: "אוטולנגי"). כעת אפנה לבחינת עילות הביטול אליהן התייחס לוי במקרה דנן, הן העילות לפי סעיף 24(3) ו-24(5) לחוק הבוררות. סעיף 24(3) לחוק הבוררות - חריגה מסמכות 11. א. לאחר קריאה חוזרת ונשנית של הבקשה לביטול, התשובה לה וסיכומי הצדדים, על נספחיהם (ובעיקר פסק הבוררות וכתבי הטענות שהוגשו במסגרתו) נחה דעתי, כי קצפו של לוי, שיצא על פסיקת הבורר לשכר טרחתם של אפיק ותורג'מן על דרך האומדנא, אינו מבסס עילה לביטול הפסק עקב חריגה מסמכות. ב. הצדדים, בענייננו, הסמיכו את הבורר לדון בטענותיהם כפי שנטענו בכתבי הטענות (ר' פרוט' הבוררות והחלטת הבורר מיום 27.8.09 שצורפה כנספח ה' לבקשה). אין גם חולק, כי בתביעה (ס' 4.7) הציבו אפיק ותורג'מן 3 חלופות שונות לפסיקת שכר טרחתם. הראשונה, על בסיס ס"ך השעות (529 סה"כ) שעבדו בגין כל השירותים המשפטיים שהוענקו לו, בין אלה שנכללו במסגרת הסכם שכה"ט המקורי ובין אלה שחרגו ממנו, כמפורט בדו"ח השעות שצורף לתובענה; השנייה, על בסיס שכר הטרחה המספרי המוסכם, המגיע להם מכוח הסכם שכר הטרחה המקורי, כשלסכום זה יש להוסיף שכר טרחה על בסיס אחוזים בהתאם לתוצאות ההליך בין לוי לשותפיו (עפ"י מתווה שפורט בכתב התביעה והיה לטענתם חלק ממו"מ בינם לבין לוי לכריתת הסכם שכר טרחה חדש בעקבות הליכים נוספים שנוהלו ולא היו חלק מההסכם המקורי); והשלישית, ל"שכר טרחה ראוי על עבודתם". ג. הבורר פסק למבקשים את שכר טרחתם, בגין השירותים שלא נכללו במסגרת הסכם שכר הטרחה המקורי, כשכר ראוי, על בסיס החלופה השלישית. הבורר נימק בפסק דינו (ר' ס' 37 לפסק הבורר) מדוע לא התאפשר במקרה דנן לפסוק לאפיק ותורג'מן שכר טרחה (בגין השירותים שהעניקו ולא נכללו במסגרת הסכם שכר הטרחה המקורי) עפ"י החלופות האחרות: החלופה הראשונה אינה רלוונטית מאחר שפסק, כי הסכם שכר הטרחה המקורי לא בוטל ולכן אפיק ותורג'מן לא יכולים להתנער ממנו ולדרוש את שכר טרחתם על בסיס דו"ח השעות, מה גם שדו"ח זה "אינו מבחין בין אותו הליך ראשוני החוסה תחת כנפי הוראות ההסכם ובין עבודות נוספות שבוצעו על ידם"; החלופה השנייה אינה רלוונטית מאחר שהסכם שכר הטרחה המקורי אינו חל על השירותים הנוספים והמו"מ שהתנהל בין הצדדים לכריתת הסכם שכר טרחה נוסף לא הבשיל לכדי הסכם מחייב. לפיכך בחר הבורר, לפסוק את שכר טרחתם של אפיק ותורג'מן (בגין השירותים שהעניקו ולא נכללו במסגרת הסכם שכר הטרחה המקורי) על-פי החלופה השלישית שפורטה בכתב התביעה, שכר טרחה ראוי שהוערך על דרך האומדנא. משכך לא ניתן לומר, כי הבורר חרג מסמכותו עת פסק את שכר טרחתם הנוסף כשכר ראוי על דרך האומדנא ולא על בסיס החלופות האחרות בכה"ת. ד. כאמור, לוי סומך טענתו על סעיף 6 לתצהיר עדות ראשית מטעם תורג'מן, שהוגש במסגרת הבוררות ובו הוצהר, כי היקף שעות העבודה שניתן, מעבר לקבוע בהסכם שכר הטרחה, היה 144 שעות (120 שעות עו"ד ו-24 שעות שותף). לפיכך, לגישתו, סמכותו של הבורר הוגדרה לקבוע את שכר טרחת אפיק ותורג'מן (בגין ההליכים שלא נקבעו בהסכם שכר הטרחה) הייתה נתונה לו בין אפס שעות ל-144 לכל היותר, והוא חרג מסמכותו משקבע, כי עבודה משפטית בהיקף של 277 שעות לא הייתה כלולה בהסכם שכר הטרחה (ס' 20 לסיכומי לוי). לא מצאתי בקונסטרוקציה שהציג לוי בסיס משכנע לטענתו, כי הבורר חרג מסמכותו. ואבהיר: ראשית, סמכותו של הבורר לא הוגבלה לפסיקת שכר טרחתם של אפיק ותורג'מן, בגין פעולות שבוצעו במסגרת הסכם שכר הטרחה המקורי או מעבר אליו, רק על בסיס שעות. כאמור, זו הייתה כאמור אך אחת מן החלופות האפשריות לפי כתב התביעה, שלא אומצה בסופו של דבר מן הטעמים אותם פירט הבורר בס' 37 לפסק הבוררות. לפיכך עמדת לוי לפיה הבורר בפסיקתו היה תחום לקביעת שכר הטרחה בין אפס שעות לבין 144 שעות (על בסיס הצהרת תורג'מן בתצהיר עדות ראשית מטעמו) אינה נכונה. שנית, הלכה למעשה הבורר לא פסק את שכר הטרחה הנוסף (בגין ההליכים שלא נקבעו בהסכם שכר הטרחה) על בסיס שעות כלל ועיקר. הבורר פסק את השכר על דרך האומדנא (כאמור, כפי שהוסמך לעשות בכתב התביעה) כשהשיקול הנוגע לס"ך השעות שהוקדשו היה רק חלק ממכלול השיקולים שהנחו אותו. כך עולה מנימוקי הבורר בס' 37 לפסק: ".. זהו המקרה בו יש לבחון את הנתונים אשר הובאו על ידי הצדדים ולקבוע את שיעורו של החיוב על דרך האומדנא, תוך סקירת הפעולות אשר לא יועדו לצורך ניהולו של ההליך העקרי (בהתאם לדו"ח השעות) ושיעור שוויה של שעת עבודה כפי שנקבע בהסכם, בשים לב להיקפה של העסקה מלכתחילה ולשיעור החסם העליון שנקבע בהסכם, ותוך התחשבות בשיעור התמורה אשר צפו הצדדים (בגין השלמת מלוא ההליכים) כ"מענק ההצלחה" שלא הבשיל לכדי הסכם" (ס' 37 לפסק הבורר. הדגשות שלי ש.ש.). בהתאם לזאת קבע הבורר, כי "על יסוד כל זאת, נראה לי כי יש לחייב את הנתבע לשלם לתובעים את הסך בשקלים שווה ערך לסכום של 36,000$...בגין טיפול התובעים במכלול הליכיו השונים של הנתבע מעבר להליך הראשוני הנכלל בהסכם". רוצה לומר - הבורר קבע את שכר הטרחה על דרך האומדנא ונקב בסכום, שלא על דרך של קביעת ס"ך השעות שהשקיעו אפיק ותורג'מן והכפלתם בשכר לשעה שנקבע בהסכם שכר הטרחה המקורי (שממילא אינו חל על הליכים אלו שחרגו מן ההליך המקורי). בהמשך אמנם ציין הבורר, כי סכום זה "משקף היקף עבודה של כ-277 שעות בשווי שעה של 130$ לשעה" אבל מרוח הדברים עולה, כי הדברים נאמרו ע"י הבורר למעלה מן הנדרש ולצורך המחשה בלבד ולא שתחשיב זה (277 שעות עבודה אותם העריך הבורר כפול 130$ לשעה) הוא שהביא את הבורר לפסוק, על דרך האומדנא, את הסכום שפסק. מכאן, שלא רק שהבורר לא היה מוגבל לפסוק את שכר הטרחה מאפס ועד 144 שעות, הרי שגם אם נתון היה, כי בהליכים הנוספים הושקעו 144 שעות עבודה בלבד, לא חרג הבורר מסמכותו בקביעת שכר טרחה ראוי בגין ההליכים הנוספים בסכום שעולה על מכפלת 144 השעות במחיר שעת עבודה לפי הסכם שכר הטרחה המקורי, מאחר שבפועל השכר שפסק הבורר לא נפסק כלל על בסיס שעות עבודה כשיקול יחיד ובלעדי. שלישית, בכתב התביעה אין הבחנה בין שעות העבודה שהוקדשו להליכים שנכללו במסגרת הסכם שכר הטרחה המקורי ובין שעות העבודה שהוקדשו להליכים הנוספים, בגינם לא נערך הסכם שכר טרחה ספציפי (יצויין כי סעיף 3.2 לכתב התביעה לא מבחין בין ההליכים אלא רק מביא דוגמאות לטענת אפיק ותורג'מן להפרת לוי את הסכם שכר הטרחה המקורי עמם). מכאן שכתב התביעה לא הציב בבוררות מחלוקת הטעונה הכרעה בדבר ס"ך שעות העבודה שהוקדשו להליכים נשוא הסכם שכר הטרחה המקורי וס"ך שעות העבודה שהוקדשו להליכים הנוספים בגינם לא נערך שכר הטרחה. הבחנה כזאת גם לא נדרשה לצורך קבלת התביעה לפי החלופות השונות על פיהן עתרו אפיק ותורג'מן לפסיקת שכר טרחתם (כאמור, גם לפי פסיקת שכר הטרחה עפ"י החלופה הראשונה, על בסיס שעות, יצאו הם מנקודת הנחה, כי הסכם שכר הטרחה המקורי בוטל ועל כן מגיע להם שכ"ט בהתאם לדו"ח השעות). על כן תמוהה בעיני טענת לוי בסיכומיו לפיה "לא היה חשוף משך כל הליך הבוררות לטענה כי היקף העבודה המשפטית שנעשתה עבורו ושאינה כלולה בהסכם שכר הטרחה הינה מעבר להיקף של 144 שעות" (ס' 21 לסיכומיו). 12. הגם שכאמור לא מצאתי בטענות לוי בסיס לקביעה כי הבורר חרג מסמכותו, חשתי אי נוחות קלה משגגות מסוימות שנפלו במלאכתו: כך לדוגמא, בתצהיר עדות ראשית בבוררות מטעם תורג'מן (התובע בבוררות. התצהיר צורף כנספח י' לבקשה) הצהיר זה האחרון, כי "מעבר להסכם שכר הטרחה חייב הנתבע (לוי ש.ש.) למשרד על פי השעות שהושקעו בטיפול בענייניו ולבקשתו את הסך של 27,840 $" (ס' 6 לתצהיר), כשבהמשך יש פירוט אותם הליכים (ס' 6.1 לתצהיר) ולאחר מכן נאמר כי הסכום הוא לפי הפירוט של 120 שעות עו"ד (בסך של 21,600$) ו-24 שעות שותף (בסך 6,240$). גרסה זו משום מה לא זכתה להתייחסות בפסק הבורר עת מנה הוא את שיקוליו לפסיקת שכר הטרחה בגין ההליכים שלא נכללו בהסכם שכר הטרחה המקורי. כמו כן לא ניתן גם להתעלם מכך שנוצר רושם לפיו הבורר התייחס במסגרת שיקוליו בפסיקת שכר הטרחה המגיע לאפיק ותורג'מן בגין פעולות משפטיות שבצעו ולא נכללו בהסכם שכר הטרחה המקורי, גם בפעולות שלגביהן לא הייתה מחלוקת בין הצדדים כי נכללו במסגרת הסכם שכר הטרחה המקורי. כך בס' 36 לפסק הבורר חלק כב' הבורר על עמדת לוי (הנתבע שם) לפיה הבקשה לצו עשה שיועדה לחייב את השותפים לחתום על מסמכי היתר הבניה איננה כלולה בהסכם שכר הטרחה המקורי, אלא שעיון בכתב התביעה מגלה, כי אף אפיק ותורג'מן (התובעים שם) מנו הליך זה ככלול במסגרת הסכם שכר הטרחה המקורי (ר' ס' 3.2.6 לכתב התביעה). ברם, שגגות אלו של הבורר עולות לכל היותר לכדי טעויות קלות ביישום הדין וכאמור אין להן דבר או חצי דבר עם עילת הביטול בגין חריגה מסמכות. הלכה היא, כי בית משפט אינו רשאי להעמיד את פסק הבורר במבחן ביקורת באמות מידה של ערכאת ערעור - האם טעה או לא טעה הבורר ביישום הדין, כל עוד עמד הדין לנגד עיניו ויושם בהתאם לתפיסת עולמו. במילים אחרות, גם אם יתכן הדבר שבית משפט היה פוסק אחרת, אילו העניין היה מובא בפניו (כגון שהיה קובע, כי סעיפים 1,2 להסכם שכר הטרחה המקורי, המחייב לפי שעות, כן חל על השירותים הנוספים והיה פוסק את השכר כמבוקש בס' 6 לתצהיר של תורג'מן, או שהיה קובע את שכר הטרחה שננקב בסעיף 6 לתצהיר מטעם תורג'מן כשכר הטרחה הראוי שכן כך העריכו זאת אפיק ותורג'מן בעצמם), עדיין אין הדבר מהווה הצדקה לביטול פסק הבורר, כל עוד לא התעלם הבורר מהדין המהותי, גם אם טעה בו. בזאת שונה הביקורת השיפוטית על פסק הבורר מביקורת ערעורית שבחינתה מתפרשת גם על בדיקת נכונותה של ההחלטה נשוא הערעור, והדברים מעוגנים עמוק בדין ובהלכה הפסוקה(ר' לדוגמא רע"א 8941/06 עיריית חיפה וועדה מקומית לתכנון ובניה, חיפה נ' ב.מ.כרפיס דדו בע"מ. יתר על כן, משגרע המחוקק את עילת הביטול של "טעות על פני הפסק", נגרעה מסמכותו של בית המשפט להורות על ביטול פסק בורר, בנסיבות של טעות בישום הדין. יתרה מכך, כל אימת וקיים ספק בסיווג הקביעה כטעות או כחריגה מסמכות או שמדובר בשני מישורים חופפים אזי הטענה לחריגה מסמכות ניגפת ומאבדת ממשקלה(ע"א 823/87 דניה סיבוס חברה לבניה בע"מ נ' ס.ע רינגל בע"מ, שם). לפיכך דין טענתו של לוי לביטול פסק הבורר מן הטעם של חריגה מסמכות - להידחות. 13. סעיף 24(3) לחוק הבוררות - הבורר לא הכריע באחד מהענינים שנמסרו לסמכותו לטענת לוי הבורר לא הכריע באחד מהעניינים שנמסרו להכרעתו. לוי מכוון לכך שבמסגרת כתבי הטענות של אפיק ותורג'מן טענו, כי יש לחייב את לוי בהתחייבות מלאה ומוחלטת בקשר לשיפוי עם התביעה שהוגשה ע"י שותפיו כנגד עו"ד ריעני (ס' 8.1.5 לכתב התביעה). לטענת לוי, הבורר נמנע מלהכריע בעניין והביא לכך כי ההתדיינות בין הצדדים בעניינים שנידונו בבוררות לא הגיעה לידי סיום סופי ומוחלט והיא עתידה וצפויה להתחדש בעתיד. לפיכך מבקש הוא מביהמ"ש לבטל את פסק הבוררות ו/או להורות על השלמתו ו/או תיקונו בכל האמור בתביעת השיפוי (ס' 25-37 לבקשה). אפיק ותורג'מן, בתשובתם לבקשה לביטול פסק הבוררות טענו, כי הבורר הכריע גם הכריע בכל אחת מהסוגיות אשר עלו בבוררות, לרבות בעתירתם בכתב התביעה לסעד הצהרתי בדבר זכותם לשיפוי. בהתאם, הם הפנו לפרק הרלוונטי בפסק הבורר בו דן כב' הבורר בסוגיה ולהכרעתו כי אין מקום להענקת הסעד (ס' 39 לפסק הבורר). לא מצאתי מקום להידרש לשאלת 'פרשנות' פסק הבורר בסוגיית חובת השיפוי, שלא יכולה להיות מחלוקת כי זכתה להתייחסות בפסק דינו, והאם אכן נכונה טענתו של לוי, כי הסוגייה נותרה ללא הכרעה באופן שמאפשר התדיינות ספציפית עתידית באותו עניין. הטעם לכך נעוץ בעמדת אפיק ותורג'מן (שכאמור הם היו התובעים בתביעה והם אלו שעתרו לסעד המדובר של שיפוי) אותה הבהירו בסיכומיהם, ולפיה לא רק שהעתירה המדוברת זכתה להתייחסות ולהכרעה בפסק הבורר אלא שהיא גם נדחתה ע"י הבורר ולמעשה עמדת לוי בעניין זה היא שהתקבלה במלואה: "כבוד הבורר דן והכריע בעניין ופסק לדחות את תביעת התובעים (אפיק ותורג'מן כאן), לסעד ההצהרתי המבוקש....ודוק היטב, פסיקת הבורר בעניין זה דוחה את בקשת אפיק ותורג'מן, למתן סעד הצהרתי ומקבלת במלואה דווקא את טענת לוי שאין מקום להיעתר לסעד ההצהרתי המבוקש, היינו, בצר לו חולק התובע (הכוונה לוי ש.ש.) גם על החלטה בבוררות אשר מזכה אותו בטענתו." (ס' 4.3-4.4. לסיכומי אפיק ותורג'מן). לאור עמדה זו, של אפיק ותורג'מן, שפורטה לעיל, אותה רשמתי לפניי, מתייתר הצורך בבחינה האם התייחסות הבורר לסוגייה זו בפסק הבורר עלתה כדי הכרעה אם לאו, וכפועל יוצא מתייתר גם הצורך בהשבת פסק הבורר לתיקון או השלמה בסוגייה זו, כדרישת לוי, אשר ממילא קיבל את מלוא תאוותו בסיכומיהם. 14. בשולי הדברים אציין, כי עתירת אפיק ותורג'מן לסעד השיפוי בתביעתם בפני הבורר לא הייתה סוגייה מרכזית בתביעתם אלא סוגיה שולית שעומדת בפני עצמה. לפיכך, גם אם סוגייה זו לא הייתה זוכה כלל להתייחסות בפסק הבורר (ולא כך בענייננו) - לא היה מקום להורות על ביטול פסק הבוררות (כדרישת לוי בס' 37 לבקשה) אלא לכל היותר החזרתו לבורר לשם השלמה ו/או תיקון. בעניין זה אציין, כי מפסה"ד שניתן ע"י ביהמ"ש העליון (כב' השופט י.דנציגר) ברע"א 4886/08 מ.אסרף חברה לבניין חברה קבלנית לעבודות בניין בע"מ נ' פריטלי בע"מ ואח' אליו הפנה בא כוחו של לוי (על דרך של בקשה לצירוף אסמכתא), לא ניתן ללמוד כל אנלוגיה לענייננו - אף במקרה היפותטי בו היה הבורר בענייננו לא מתייחס כלל לסוגיית השיפוי בפסק דינו. בכל הכבוד, באותו פס"ד, בית המשפט העליון אישר את פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי שהורה על ביטול פסק בורר ולא על החזרתו לבורר לתיקון או השלמה, רק לאחר שנוכח לדעת, כי באותו מקרה לא התאפשר להחזיר לבורר את הפסק לצורך השלמה, מאחר שהבורר גילה בדעתו כי אין באפשרותו להכריע באותם עניינים שנמסרו להכרעתו וקבע כי קביעותיו בהם "אינן סופיות וניתנות לרשות ערעור". הלכה פסוקה היא, כי השבת הפסק לבורר לשם השלמתו לעולם תהיה סעד מידתי והולם יותר מאשר ביטול פסק הבורר כליל (ר' אוטולנגי, שם, בעמ' 1051). סוף דבר לאור כל האמור לעיל אני דוחה את התובענה בהפ"ב 21207-12-09) לביטול פסק הבורר מהעילות המנויות בסעיפים 24(3) ו-24(5) לחוק הבוררות, ומאשר אותו בזאת, כמבוקש בתובענה נשוא הפ"ב 18163-12-09. לוי ישלם לאפיק ותורג'מן (ביחד) שכר טרחה של 10,000₪ בצירוף מע"מ, וזאת בתוך 30 יום מהיום. לא ישולם הסכום במועד שנקבע, ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. עורך דיןיישוב סכסוכיםשכר טרחת עורך דיןשכר טרחהבוררות