קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול החלטות בית הדין הרבני לגבי קטינים: השופטת מ' נאור: העתירה שלפנינו לוקה באי מיצוי הליכים ודי בכך כדי לדחותה על הסף מבלי שנידרש ליתר טענות הסף שהעלה המשיב 3. רקע 1. העותרים 2-1 (להלן: הקטינים) הם ילדיהם של העותרת 3 (להלן: האם) והמשיב 3 (להלן: האב). האם מנהלת נגד האב הליכים בערכאות שונות אך אין צורך לפרט את כולם. ביום 3.7.2005 קבע המשיב 2 - בית הדין הרבני האזורי באריאל (להלן: בית הדין) כי האם והאב יתגרשו וכי האב ישלם מזונות לקטינים בסך 2200 ש"ח לחודש. כמו כן נקבע כי הקטינים יישארו במשמורת האם ונקבעו הסדרי ראייה זמניים. בהמשך ניתנו עוד מספר החלטות בעניין הסדרי הראייה וכאשר האם לא שיתפה פעולה (בלשון בית הדין: "מצפצפת על כל העולם") החליט בית הדין ביום 5.4.2006 שבמידה והאם לא תבצע את ההחלטות בעניין הסדרי הראייה היא תחוייב על כל ביטול פגישה סך של 300 ש"ח ובחול המועד סך 2000 ש"ח. חיובים אלא עוכבו אך ביום 22.6.2006 ביטל בית הדין את העיכוב. על כך הגישה האם ערעור למשיב 1 - בית הדין הרבני הגדול. בית הדין הרבני הגדול קבע ביום 28.11.2006 כי החיובים יעוכבו אך אם האם לא תאפשר את ביקורי הקטינים כפי שנקבע רשאי יהיה בית הדין האזורי לחדש חיובים אלה. הצדדים המשיכו להתדיין בבין הדין הרבני האזורי ובבית הדין הרבני הגדול וביום 13.7.2008 קבע בית הדין הרבני האזורי כי התקיימו התנאים לחיוב האם בקנסות שנקבעו וכי האב זכאי לקזזם מחוב המזונות. בית הדין הוסיף וקבע כי "בשלב זה ניתן לגבות את הקנסות על ידי קיזוז מחוב המזונות שהצטבר. וממזונות העתיד ניתן לגבות באמצעות קיזוז עד לסך של 1500 ש"ח לחודש בלבד". ביום 2.4.2009 הוסיף וקבע בית הדין כי "האם מזלזלת בכל ההחלטות וממשיכה להיות סרבנית" וכי בגין אי קיום הסדרי הראייה לעבר עליה לשלם לאב סך של 27,100 ש"ח, שהאב רשאי לקזז מחוב המזונות. ערעורים שהגישה האם לבית הדין הרבני הגדול נדחו על הסף ביום 15.7.2009 מאחר ש"הערעור בנוי על הטעיה והעלמת מידע מביה"ד הגדול". ביום 13.11.2011, בחלוף יותר משנתיים מאז פסק דין זה של בית הדין הרבני הגדול הגישו הקטינים יחד עם אמם את העתירה שלפנינו. דומה כי הגשת העתירה דווקא עתה נובעת מהליכי הוצאה לפועל המתנהלים בין הצדדים כאשר לטענת האב הוא מנסה באותם הליכים לאכוף את החלטות בית הדין ולממש את הקנסות שנקבעו בגין אי קיום הסדרי הראייה. העתירה 2. בעתירה מבקשים העותרים כי יבוטלו "כל ההחלטות שהתקבלו [בבתי הדין הרבניים] בעניין [הקטינים] לאחר תאריך 3.7.2005" לרבות ההחלטות הנוגעות להסדרי הראייה וההחלטות שעניינם קיזוז קנסות שהוטלו על העותרת 3 מדמי המזונות להם זכאים הקטינים. בעתירה נטען כי "במסגרת כל ההחלטות שניתנו, הצדדים לתיק היו [האם] ו[האב] בלבד. [הקטינים] לא היו צד לתיק, ומעולם לא התבקשה דעתם בכל צורה או דרך". כמו כן נטען כי "משלא התבקשה דעתם של הקטינים באשר לעצם קיום הסדרי הראיה ובעיקר באשר לקיזוז קנסות ממזונותיהם, הרי שהחלטות הנוגעות אליהם התקבלו בניגוד לדין". העותרים הוסיפו וטענו כי האפשרות להורות על קיזוז שמורה ללשכת ההוצאה לפועל ואינה בסמכותם של בתי הדין וכי מאחר שהקטינים לא הוכרזו כמורדים ממילא לא ניתן לקזז מזכות המזונות שלהם את חיוביה של האם. הכרעה 3. לאחר שעיינו בעתירה ובתגובה מקובלת עלינו עמדת האב כי דין העתירה להדחות על הסף מבלי שאנו מביעים כל עמדה לגופן של טענות העותרים. העותרים פונים עתה לבית המשפט הגבוה לצדק לגבי החלטות, שהמאוחרת שבהן התקבלה לפני יותר משנתיים. הם מבקשים כי נבטל את "כל ההחלטות" שהתקבלו מאז 2005 - דהיינו לפני יותר משש שנים. הם מעלים בעתירה טענות שונות לגבי סמכותו של בית הדין להכריע בעניינם של הקטינים מבלי לשמוע את עמדתם ומתמקדים בעניין חובות האם המקוזזות לטענתם בחוסר סמכות מדמי המזונות המגיעים על פי הטענה לקטינים. האב טוען כי במהלך השנים לא הועלתה כל טענה של חוסר סמכות וכי הקטינים נשמעו למעשה באמצעות אמם. 4. מקובלת עלינו עמדת האב כי הטענות המועלות בעתירה כלל לא הועלו לפני בתי הדין הרבניים ולכן אין צריך להכריע בשאלה האם הקטינים כשלעצמם היו מיוצגים באמצעות אמם (ראו והשוו בהקשר זה בג"ץ 2898/03 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד נח2) 550, 566-562 (2004); כן ראו והשוו בג"ץ 4238/03 לוי נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פ"ד נח(1) 480, 486 ג-ד (2003)). אין הצדקה להעלות לראשונה בעתירה לפני בית משפט זה טענות שלא הועלו קודם לכן לפני בית הדין הרבני האזורי. במילים אחרות, הקטינים במשך כל השנים ועד עצם היום הזה, בין אם בעצמם ובין אם באמצעות אמם, כלל לא העלו בפני בתי הדין הרבניים את הטענות המוזכרות בעתירה ואין מקום כי בית משפט זה יהיה הראשון לדון בטענות (ראו והשוו: בג"ץ 8007/07 פלוני נ' פלונית, פסקה 6 ( 1.10.2007); בג"ץ 9858/07 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול ( 30.3.2008); בג"ץ 2642/08 פלונית נ' כב' בית הדין הרבני הגדול לערעורים בירושלים ( 8.4.2008)). 5. יתר על כן, הקטינים כלל לא ערערו לבית הדין הגדול על החלטת בית הדין האזורי לפיה האב רשאי לקזז את חובות האם מהמזונות שלטענתם מגיעים להם. בכך די כדי לדחות את העתירה על הסף שהרי, כידוע, הכלל הוא כי "אין פניה לבית משפט זה יכולה לבוא במקום מיצוי ההליכים במערכת האחרת - בית הדין הרבני" (בג"ץ 4401/01 חג'בי נ' חגב'י ( 14.5.2002). לא הובא כל טעם מדוע בענייננו יש לסטות מכלל זה (ראו והשוו בג"ץ 9642/07 פלוני נ' פלונית ( 13.2.2008)). וכפי שקבעתי בפרשה אחרת: "העותר כלל לא פנה לבית הדין הרבני הגדול בערעור על פסק הדין של בית הדין הרבני האזורי. העתירה לוקה אפוא גם באי מיצוי הליכים שדי גם בו כדי לדחותה על הסף. העותר אינו יכול לבחור שלא לפנות במועד לבית הדין הרבני הגדול ולאחר שנים 'לדלג' במישרין לבית משפט הגבוה לצדק" (בג"ץ 3216/11 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי בתל אביב, פסקה 5 ( 8.5.2011); כן ראו בג"ץ 2670/98 הלמן נ' בית-הדין הרבני האזורי בירושלים ( 15.5.1998)). יפים בהקשר זה גם דבריה של השופטת חיות: "ככל שהעותרים מלינים על החלטותיו של בית הדין הרבני האזורי [...], עליהם לפעול בדרכים הקבועות לכך בדין ולפנות בהליך מתאים אל בית הדין הרבני הגדול בפניו יוכלו לשטוח את כל טענותיהם בעניין זה, לרבות הטענה בדבר העדר סמכות. פנייה לבית-משפט זה לא תוכל לשמש תחליף לנקיטתו של ההליך המשפטי המתאים כאמור, ועל כן אין מקום כי בית משפט זה יידרש לעתירה" (בג"ץ 1636/09 ועד ההקדשות (האשכנזי מירון) נ' בית הדין הרבני האזורי צפת, פסקה 4 ( 3.3.2009)). 6. למען הסר ספק נבהיר כי אין בדחיית העתירה על הסף כדי לחסום את דרכם של הקטינים לפנות לערכאות נוספות. איננו מביעים כמובן כל עמדה לגבי סיכויי פנייה שכזו וטענות כל הצדדים בהקשר זה שמורות להן. כמו כן נציין כי העתירה שלפנינו הוגשה אומנם על ידי הקטינים ואמם יחד אך כידוע "ייתכנו מקרים אשר יצריכו הענקת מעמד עצמאי לקטין או לקטינה כמתדיינים במנותק מהוריהם" (בג"ץ 1073/05 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 12 ( 25.6.2008)) וגם לגבי בית הדין הרבני כבר נקבע מפורשות כי "בכך, כמובן, אין כדי לשלול את זכותם של הקטינים להיות מיוצגים בפני בית הדין הרבני, בנפרד מהוריהם. אם מי מהצדדים יבקש זאת, לא תהא מניעה מלהעלות את הנושא בפני בית הדין, אשר ישקול את הדרך בה יישמר האינטרס העצמאי של הילדים, לרבות האפשרות של מינוי אפוטרופוס לדין שייצג את הילדים בפני בית הדין הרבני" (בג"ץ 6378/04 שרעבי נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים ( 19.8.2004)). ואולם גם הקטינים אינם זכאים ככלל לפנות במישרין לבית משפט זה בלי לפנות תחילה לערכאות המוסמכות.   7. העתירה נדחית אפוא על הסף. לפנים משורת הדין ועל אף שנתבקשה תגובה, זו הפעם לא ייעשה צו להוצאות. קטיניםבית דין רבני