קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול הרשעה בהטרדה מינית: השופט א' קיסרי: ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט א' הבר, סגן נשיא) מיום 25.9.08 בת"פ 2339-06 ("פסק הדין"), שלפיו הורשע המערער בביצוע עבירות של מעשים מגונים על פי סעיף 348(ג) לחוק העונשין תשל"ז- 1977 ("חוק העונשין"); מעשה מגונה בפומבי לפי סעיף 349(א) לחוק העונשין; וכן בעבירה של הטרדה מינית על פי סעיף 3(א) (2) + (3) + (4) + (6)ג לחוק למניעת הטרדה מינית תשל"ח-1998 ("חוק הטרדה מינית"), אשר בוצעו בין השנים 2004-1997 במתלוננת, שעבדה תחת מרותו ברשות לשיקום האסיר ב... (בהתאמה, "המתלוננת" ו- "הרשות"). בעקבות כך נגזרו על המערער שישה חודשי מאסר בפועל לריצוי בדרך של עבודות שירות; שישה חודשי מאסר על תנאי; תשלום קנס כספי בסך 5,000 ₪; ותשלום פיצוי למתלוננת בסך 5,000 ₪. בפסק הדין זוכה המערער מעבירה של התנכלות על פי סעיפים 3(ב), 5(א) ו-5(ב) לחוק הטרדה מינית. הערעור מופנה כנגד ההרשעה. האישומים במשך שנים רבות, לרבות בתקופה הרלוונטית לכתב האישום, שימש המערער כמנהל מחוז ... ברשות. אותה עת שימשה המתלוננת כיועצת תעסוקה ברשות והמערער היה מנהלה הישיר. על פי הנטען בכתב האישום, במשך תקופה של שבע שנים ביצע המערער במתלוננת מעשים שונים שהם בגדר מעשה מגונה, מעשה מגונה בפומבי, הטרדה מינית והתנכלות. על פי הנטען, במהלך השנים 2004-1997 נהג המערער לבקש מהמתלוננת שתראה לו את בגדיה התחתונים, תוך שהוא אומר לה כי היא עובדת ברשות בזכותו, וכי הוא מגן עליה. כמו כן, במהלך השנים 2004-1999 נהג המערער לגעת בחזה של המתלוננת, לאחוז בה בחוזקה, להפיל אותה על הרצפה, להעיר לה הערות מיניות בנוגע לחבר שלה, לחזה שלה ולישבנה, לבקש ממנה שתאפשר לו ללקק את איבר מינה ואת החזה שלה ואף הזמין אותה להסתכל יחד אתו בתמונות פורנוגראפיות במחשב. עוד הואשם המערער כי במהלך שנת 2000 הוא נכנס אל משרדה של המתלוננת ברשות, שלא בהסכמתה, ונגע בחזה שלה. המתלוננת ברחה ממשרדה וכשחזרה אליו, נכנס המערער ואונן בפניה עד אשר הגיע לפורקן. אירוע נוסף שיוחס למערער הוא שבמהלך החודשים פברואר-מרץ 2004 ביקשה המתלוננת מהמערער שיכתוב עבורה מכתב בנוגע לדרגתה. המערער השיב לה שאם תאפשר לו לגעת בחזה שלה יכתוב את המכתב, אלא שהמתלוננת סירבה והמערער לא כתב את המכתב המבוקש ("אירוע המכתב"). את כל המעשים הללו עשה המערער, על פי הנטען, תוך כדי עבודתם של המערער והמתלוננת במשרדי הרשות, ללא הסכמת המתלוננת ותוך ניצול יחסי המרות ביחסי העבודה ביניהם. ההליך בבית-משפט קמא בישיבת בית המשפט מיום 5.10.06 כפר המערער בעובדות כתב האישום אשר יוחסו לו ולאחר מכן נשמעו עדויות הצדדים. מטעם התביעה העידו המתלוננת; בן זוגה של המתלוננת, [א'] ("א'"); ועובדים שונים ברשות: פ' ("פ'"), מ.ב ("מ.ב") ומ.ל ("מ.ל"). כמו כן העיד חוקר המשטרה, רס"ב אשר מזרחי ("מזרחי"), אשר גבה את הודעות המתלוננת שנמסרו בתאריכים 2.7.04 (נ/3) ו- 11.7.04 (נ/4); את הודעות המערער שנמסרו בתאריכים 1.7.04 (ת/4), 11.7.04 (ת/5), 23.7.04 (ת/6); ערך את העימות שנערך בין המערער למתלוננת ביום 6.7.04 (ת/7); ערך תרשומות שונות בתיק החקירה (ת/8, ת/9, נ/21, נ/29, נ/30, נ/31 נ/32); וכן כתב דו"ח המפרט את הבעייתיות בתלונת המתלוננת ואת מסקנתו כי אין ראיות בתיק (נ/45) . כאן המקום לציין כי מן התרשומות שערך מזרחי ניתן להתרשם שהן המתלוננת והן יו"ר הרשות פנו במהלך החקירה אליו על מנת שיזרז את השלמת החקירה, והדברים הגיעו אף לידי תלונה של המתלוננת למפכ"ל המשטרה וגורמים נוספים על אופן ניהול החקירה המשטרתית. עוד העידה הממונה על הטרדה מינית ברשות, ע' ("ע'"), אשר עדותה התקבלה כעדות מומחית לאבחון הסימפטומים והסימנים הפוסט טראומטיים שהמתלוננת סובלת מהם. מטעם ההגנה העידו המערער עצמו; מנהל מחלקת נוער וצעירים בעיריית ..., אלמוג מומי; בעל המבנה שנמצאים בו משרדי הרשות, ח' ("ח'"); מזכירתו של ח', פ'; עובד מחלקת שירותים חברתיים בעיריית XX, ג'; ועובדים אחדים של הרשות: בת שירות לאומי - ס/ ("ס'"), מזכירת מחוז ... - י' ("י'"), מנכ"ל הרשות עד לשנת 2002 - אברהם הופמן ("הופמן"), ויועץ בכלא צלמון ובכלא כרמל, שמואל מנור . כמו כן העידה פרופ' רחל לב-ויזל ("פרופ' לב"), אשר הגישה חוות דעת נגדית לחוות דעתה של ע' (נ/44). גרסת המתלוננת, בתמצית, מצאה ביטויה בכתב האישום שפרטיו הובאו לעיל. על פי עדותה, המערער התעניין ביחסיה האינטימיים עם בן זוגה, השמיע באוזניה אמירות מיניות בוטות וביקש שתחשוף בפניו את בגדיה התחתונים. כל זאת עשה המערער תוך שהוא מציין בפניה כי הוא מגן על משרתה ברשות: "היה אומר לי שלרשות לשיקום האסיר אין כסף לשלם את המשרה שלי ורוצים להוריד את המשרה שלי או להקטין אותה ל-75 אחוז" (עמ' 5, ש' 17). בהמשך, סטר המערער למתלוננת על פניה, ביטל פגישות עבודה שקבעה, שינה את סדר יומה ודרש ממנה למלא דו"ח עבודה כל שעתיים, אף שיתר העובדים נדרשו למלא דו"ח שבועי בלבד. המתלוננת פנתה להופמן, והתלוננה בפניו על מעשיו של המערער אם כי בתחום העבודה בלבד. הופמן נמנע מלהתערב ביחסי העבודה ביניהם ומשכך, לטענת המתלוננת, קיבל המערער "לגיטימציה לדברים אחרים" (עמ' 6, ש' 13) והחל לשלוח ידיו לעבר החזה שלה. לטענתה עשה זאת במשרדה ובמשרדו ולעתים הזמינה למטרה זו למשרדו. המתלוננת סיפרה עוד כי המערער נהג לכלוא אותה בשירותים, במשרדו ובחדרה וכי היא התלוננה בעניין זה בפני מ.ל, אשר לטענתה נהג לצחוק לה. המתלוננת סיפרה כי בעת שהייתה כלואה בחדרה העבירה לה ס' מכתבים וציורים מתחת לדלת "כדי שלא יהיה משעמם" (עמ' 6, ש' 27), ובאחת הפעמים י' רצתה לפתוח לה את הדלת, אולם המערער התנגד והיא נשארה כלואה. עוד סיפרה המתלוננת כי המערער הותיר סימנים כחולים על ידיה, והיא איימה כי תתלונן עליו במשטרה. המערער אמר לה, בתגובה לדבריה, "אני אגיד שזה חבר שלך עשה לך את זה, אני יותר מתוחכם ממך, את לא תוכלי נגדי" (עמ' 7, ש' 7). עוד סיפרה המתלוננת על אירוע חמור אשר התרחש בשנת 2000 במשרדי הרשות. לדבריה, בשעות החשיכה, כאשר רק היא והמערער היו נוכחים במשרד והיא עסקה במילוי דו"ח, נכנס המערער לחדרה ושלח יד לעבר החזה שלה. בתגובה היא נתנה לו מכה עם המרפק וברחה מהחדר, וחזרה לאחר שהמערער עזב את משרדה. המערער חזר למשרדה "עם מכנסיים קצת מופשלים, ואיבר המין שלו בחוץ וגמר לי בשטיח והלך" (עמ' 7, ש' 31). המתלוננת תיארה אירוע זה תוך שהיא מציינת כי "אין לי סרט, יש לי רק תמונות, אני מספרת לפי תמונות, לא זוכרת סרט רצוף, הזיכרון שלי הוא תמונות" (עמ' 7, ש' 28). כמו כן העידה המתלוננת על מעשים ואירועים נוספים שביצע המערער: הוא אילץ אותה פעמים רבות, ובניגוד לרצונה, לצפות עימו בתמונות ובאתרים פורנוגראפיים ובאחת הפעמים נכח גם ח'. כמו כן הוא הפיל אותה על הרצפה בנוכחות י' וס'. אירוע נוסף שסיפרה עליו היה אירוע המכתב שבעקבותיו "הגיעו לה הדברים״ ״עד לראש״ והיא לא יכלה לסבול יותר והחליטה להתפטר, אלא שלטענתה באותו השבוע החליפה אישה, מ.ב, את המערער בתפקיד ראש ועד העובדים של הרשות ואז החליטה המתלוננת לדווח לה אודות מעשיו. לטענת המתלוננת היא נכנעה למעשיו של המערער מאחר ורצתה להישאר בעבודה, ו"הסכמתה" למעשים נבעה מכך שהמערער היה המנהל הישיר והאחראי עליה בעבודתה: "הוא בוס, הוא גדול, הוא תומך, הוא מארגן, איך אני אגיד לו לא?" (עמ' 36, ש' 26). המערער הכחיש באופן גורף את המעשים שיוחסו לו וטען כי מדובר בעלילת שווא. הוא טען כי המתלוננת החליטה להגיש נגדו תלונה כוזבת, משום שבתקופה שלפני הגשת תלונתה הגיעו תלונות רבות ביחס לתפקודה ואופן לבושה, ואף מנכ"ל הרשות הגיש מכתב תלונה נגדה. או אז, לטענתו, החליטה המתלוננת להגן על עצמה מפני הפיטורין ההולכים וקרבים, ומכיוון שהמערער היה מנהלה הישיר והמתלוננת סברה כי בכוחו לגרום לפיטוריה היא טפלה עליו אשמות שווא על מנת למנוע ממנו לעשות כן. בהקשר זה טען המערער כי המתלוננת זכתה לתמיכה בגרסתה ממ.ב ופ’, אשר היה להם עניין בהדחתו מתפקידו ובשל כך חיזקו את עדותה של המתלוננת. הכרעת הדין לאחר שבחן את חומר הראיות, מצא בית משפט קמא לאמץ את גרסת המתלוננת. בפסק דינו המנומק והמפורט ניתח בית משפט קמא את גרסותיהם של המתלוננת, של המערער ושל יתר העדים, והגיע למסקנה שיש להעדיף את עדות המתלוננת על פני זו של המערער. הכרעתו זו הושתתה בעיקרה על הערכת העדויות בכלל, ועדות המתלוננת מול עדותו של המערער בפרט. בית המשפט ציין כי הזהיר עצמו שמדובר בעדות יחידה של המתלוננת ומפני אפשרות שנרקמה עלילה נגד המערער והחליט, בסופו של דבר, להרשיע את המערער. מסקנתו מבוססת על ארבעה נימוקים עיקריים. ראשית, בית משפט קמא נתן אמון בעדות המתלוננת וקבע כי דבריה הם אמת. הוא מצא את עדותה עקבית ותואמת את תלונותיה במשטרה ובפני ע', התרשם מאותות האמת שניכרו בעדותה, וקבע כי היא לא ניסתה להפריז בתיאור מעשיו של המערער. בית משפט קמא דחה את הטענות בדבר סתירות ותמיהות בעדותה של המתלוננת, וקבע כי אין אלו סתירות היורדות לשורשו של עניין, ואין בסתירות הללו כדי "להשמיט הקרקע מאמת גרסתה לעניין המעשים הנטענים נגד הנאשם" (עמ' 38 להכרעת הדין). בית משפט קמא קיבל את גרסתה של המתלוננת כי נכנעה למעשיו של המערער בשל ההכרח לשמור על מקום עבודתה, בשל היותה אם חד הורית, וכי התנגדה למעשיו של המערער, אולם נאלצה לקבלם מחוסר ברירה, וכל ניסיונותיה לספר אודות מעשי המערער על מנת לשים קץ לפרשה לא העלו דבר וחיזקו את מסקנתה כי איש לא יאמין לגרסתה. חיזוק לעדותה של המתלוננת מצא בית משפט קמא בראיות חיצוניות: עדותו של פ’ שנמצאה מהימנה על ידי בית משפט קמא. הוא העיד כי ייתכן ובעבר הייתה שיחה בינו לבין המערער, שבמסגרתה אמר לו האחרון כי המתלוננת הגיעה במצב רוח שאינו טוב, והמערער תוהה עם החבר שלה עשה עמה דברים בלילה או לא. כמו כן הוא אישר כי קרה מקרה שהנאשם הציג בפניו תמונה של פנינה רוזנבלום, ובהמשך העיד כי ייתכן שהנאשם הדפיס תמונה זו מהאינטרנט או מהודעת דוא"ל שקיבל. עוד אישר בפני ע' כי האווירה במשרד הייתה בעיתית; עדותה של מ.ב שנמצאה מהימנה על ידי בית משפט קמא. זו העידה כי אמנם לא ראתה נגיעות מיניות מצד המערער במתלוננת, אך סיפרה על התייחסות ואווירה בלתי רצינית ומזלזלת במשרד. העדה אישרה כי אם מסרה לע' שהמערער התעסק בחזה של המתלוננת, הגם שאינה זוכרת זאת, היא מאשרת מה שאמרה במשטרה או לע'; עדותו של מ.ל, שאישר כי המתלוננת התלוננה בפניו שהמערער מפריע לה בעבודתה, אף שטען כי לא ידע אודות תלונות מיניות; עדותו של א’, שלפיה התקיימו שיחות טלפוניות בעניין המתלוננת בינו לבין המערער, ואלה נשאו אופי מיני. הנימוק השני ביסוד מסקנתו של בית המשפט קמא היה בתימוכין לעדות המתלוננת שהוא מצא בעדותה של ע', אשר העידה על מצבה הנפשי של המתלוננת בעקבות האירועים נשוא כתב האישום. ע' זומנה לעדות כמי שממונה ברשות על נושא הטרדה מינית, אולם על רקע התנגדות המערער לקבלת עדותה, בשל היותה עדות מפי השמועה, החליט בית המשפט קמא לקבל את עדותה כעדה מומחית לעניין אבחון הסימפטומים שהמתלוננת סובלת מהם. ע' העידה על סימנים פוסט טראומתיים הקיימים במתלוננת, והסבירה כי אבחנה אצלה "מצב קלאסי של הפרעות דיסוציאציה חמורות, ושל קרעים בזיכרון" (עמ' 105, ש' 11) וכן של פלאש-בקים בגרסתה שהסיבה להם היא זיכרון טראומתי האופייני לקורבן עבירות מין. בית המשפט קמא ראה להעדיף את חוות דעתה של ע' ואת עדותה על פני חוות הדעת והעדות שניתנה על ידי פרופ' לב והוא נימק זאת בכך שלא עלה בידה לסתור את עמדה המקצועית של ע'. בהקשר זה יצוין שהמתלוננת סירבה להיבדק על ידי פרופ' לב ולעומת זאת הסכימה להיבדק על ידי מומחה מטעם בית משפט (עמ' 212, ש' 16). הנימוק השלישי היה דחיית הטענות בדבר מניעים אפשריים של המתלוננת להעליל על המערער, והקביעה כי למתלוננת לא היה כל מניע לעשות כן. המתלוננת לא חששה מפיטורין, וממילא למערער לא הייתה סמכות לפטרה, ומשכך לא נמצא קשר בין הגשת תלונתה לחשש מפיטורין. בצד אלה ראה בית משפט קמא לדחות את גרסת המערער וקבע כי "גרסת הנאשם לא נמצאה מהימנה ואמינה בעיני בית המשפט וניכר היה כי הוא מנסה ליתן תשובות שיתיישבו עם יתר הראיות בתיק, אם כי לא תמיד עלה הדבר בידיו. בגרסתו ניכרות סתירות מהותיות ובית המשפט התרשם כי אינו דובר אמת ולא תמיד סיפר את אשר אכן אירע" (עמ' 25 להכרעת הדין). בית משפט קמא לא מצא בעדות המערער כל הסבר הגיוני לתלונה נגדו, ודחה את טענתו שהמתלוננת העלילה עליו. בית משפט קמא התייחס לכך שהמתלוננת כבשה את תלונתה משך זמן רב, אולם הוא נתן אמון בהסבר שסיפקה המתלוננת לכך: "הנאשם היה "הבוס" שלה, סמכותי וחזק בתפקיד והיא חששה מפניו ושלא יאמינו לה וכאשר התחלף יו"ר הוועד אליו גם מגיעות תלונות העובדים, מצאה היא קרקע בטוחה ולמצער נוחה יותר, לספר את אשר חוותה" (עמ' 36 להכרעת הדין). הטענות בערעור המערער אינו מתעלם מן הכלל שלפיו אין ערכאת הערעור מתערבת בממצאי עובדה ומהימנות של הערכאה הדיונית, אך סבור כי המקרה דנן הוא מקרה חריג שבו על ערכאת הערעור להתערב בממצאיו של בית משפט קמא. בכתב הערעור פירט המערער בהרחבה יתרה את השגותיו כנגד ההרשעה, ותמצית טענותיו היא: עדותה של המתלוננת לוקה בפגמים מהותיים; היא כבשה את עדותה במשך שנים ללא כל טעם וסיבה; היא שינתה את גרסתה; ונתגלו סתירות ושקרים בעדותה. בנוסף לכך העובדה כי לא סיפרה לאיש על המעשים בזמן התרחשותם, התערבה במהלך החקירה המשטרתית וניסתה לשבש את מהלך החקירה - כל אלו מובילים, לטעמו של המערער, למסקנה כי לא ניתן להסתמך על עדותה של המתלוננת כעדות יחידה ויש לבחון את מכלול העדויות והראיות כדי לבחון את אמינותה; לטענת המערער כל ניסיונותיה של המתלוננת לספר על המעשים נשארו ללא כל תימוכין, ומנגד הוכח כי המתלוננת פנתה לגורמים שונים ברשות בתלונות שונות כנגד המערער בענייני עבודה ובעניינים אחרים; הוכח כי למערער לא הייתה כל סמכות לפטר את המתלוננת וכי המתלוננת ידעה זאת, ומשכך אין הסבר המתקבל על הדעת לכך שהמתלוננת כבשה את עדותה במשך שנים ארוכות; התנהגותה של המתלוננת והתנהלותה לאורך כל ההליכים אינה עולה בקנה אחד עם תיאור התנהגותה "החלושה" ועם תיאור חששותיה, שבעזרתו ניסתה המתלוננת להסביר את כבישת עדותה. לכך מתווספים פעולות ההדחה ושיבוש החקירה שעשתה המתלוננת כדי להפליל את המערער. אשר לעדותה של ע' אשר עדותה התקבלה כעדות של מומחית, נטען כי תכלית עדותה הייתה להציג את תלונתה של המתלוננת כתלונת אמת, ולטענת המערער אין זה מתפקידו של עד מומחה לקבוע מהימנותו של עד, שכן עניין זה נתון לבית המשפט. עוד טוען המערער כי מעורבותה של גור באירועים שקדמו להגשת כתב האישום ממחישה כי מדובר בעדות הלוקה בפגמים ושאינה אובייקטיבית, ועל בית משפט קמא היה לפסול עדות זו, ולא לבסס עליה את פסק דינו כפי שעשה במידה רבה. לבסוף נטען כי טעה בית משפט קמא בכך שדחה את חוות דעתה של פרופ' לב, בין השאר מן הטעם שלא בדקה את המתלוננת מאחר וזו סירבה להיבדק. מנגד, טענה המשיבה כי עדותה של המתלוננת אינה ניצבת לבדה, וכי היא נתמכת בראיות חיזוק. ומכל מקום, הכרעתו של בית המשפט המחוזי מבוססת בעיקרה על ממצאי מהימנות, ולא הוכחה עילה אשר תצדיק התערבות בה. המשיבה טענה כי גרסתו של המערער נמצאה בלתי אמינה ובלתי מהימנה, ונקבע כי בעדותו ניכרות סתירות מהותיות וכי הוא אינו דובר אמת. במצב דברים זה נטען כי אין סיבה לסטות מההלכה שלפיה בית משפט שלערעור אינו מתערב בקביעות עובדתיות. דיון והכרעה כבר לפני שנים רבות נאמר על ידי בית המשפט כי: "אין בית המשפט בודק מחדש את צדקתו או את רשעתו של הנאשם. הוא בודק את כשרותו או פסלותו של פסק הדין! ואין זה משחק מילים בעלמא כי רב ההבדל וגדול השוני: בין בחינת אמיתות המעשים שיוחסו לנאשם, ובין בחינת הדרכים בהם הלך בית המשפט דלמטה, בדונו את המעשים ההם." (ראו: ע"פ 125/50 דוד יעקובוביץ נ' היועץ המשפטי לממשלת ישראל, פ"ד ו(1) 514, 560 (1952) ("עניין יעקובוביץ")). דברים אלה משקפים את הכלל הידוע שלפיו ערכאת הערעור אינה מתערבת בממצאי עובדה שקבעה הערכאה הדיונית, אשר שמעה והתרשמה מהעדים בדרך בלתי אמצעית, ובייחוד כך כשאלה מבוססים על הערכת מהימנותם של העדים. טעם זה מקבל חיזוק כשעסקינן בעבירות מין. עבירות אלה מתבצעות במרבית המקרים בצנעה, ובית המשפט נדרש לקבוע במי מן העדים הוא נותן אמון (ראו: עפ 6643/05 מדינת ישראל נ' פלוני (טרם פורסם, 7.3.07)). אולם אין זה כלל בל יעבור, וכמתחייב מן הדברים שנאמרו בעניין יעקובוביץ, ייתכנו מקרים שבהם תהיה הצדקה להתערבותה של ערכאת הערעור בממצאי עובדה שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. כך למשל, כאשר דרישת ס' 54א(ב) לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א-1971 ("הפקודה"), שעניינה הנימוק הנדרש לצורך ביסוס הרשעה על סמך עדות יחידה של נפגע בעבירת מין, לא התמלאה באופן מספק, או כאשר ניתן לראות סתירות בעדות היורדות לשורש העניין שהערכאה הדיונית לא נתנה דעתה להן, או כאשר מתגלה טעות מהותית בהערכת המהימנות (ראו: עפ  9930/06 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 21.7.08)). מצוות סעיף 54א(ב) לפקודה היא כי על בית משפט, המחליט להרשיע נאשם בעבירת מין על יסוד עדות יחידה של הנפגע, לנמק בהכרעת הדין מה הניע אותו להסתפק בעדות זו, ועל הנמקתו להתמודד באופן ראוי, הוגן וממצה, עם כל קושי המתעורר בעקבות מתן האמון בעדות יחידה של הנפגעת (ראו: עפ 7462/05 פלוני נ' מדינת ישראל(טרם פורסם, 17.2.10)). בענייננו, עמדו בפני בית משפט קמא גרסאות סותרות של המתלוננת ושל המערער, והוא הרשיע את המערער תוך שהתבסס רק על גרסתה של המתלוננת. את ההנמקה להסתמכותו על עדותה היחידה של המתלוננת מצא בית משפט קמא בראיות חיצוניות ובעדותה של ע', כפי שפורט לעיל, אולם דעתי היא שזהו מקרה המצדיק את התערבותנו במסקנתו של בית משפט קמא, וכי לא ניתן לקבוע את אשמתו של המערער מעבר לספק סביר ולכן יש לבטל את הרשעתו. מסקנתי זו נשענת על מספר נימוקים שאפרט להלן, שהראשון בהם הוא העדר הסבר מניח את הדעת הן לעניין כבישת התלונה על ידי המתלוננת והן לעניין הסיבה שבעטיה הוגשה התלונה, בעת בה הוגשה. כבישת תלונה, כמו כבישת עדות, גורעת ממהימנות התלונה או העדות ומפחיתה את משקלה בשל החשד המתעורר באשר לאמיתותה, אלא אם ניתן הסבר המתקבל על דעת בית המשפט, כאשר הדגש אינו דווקא על משך השתיקה כי אם על הסיבה שבגינה בחר העד לצפון את המידע שברשותו, כמו גם על שינוי הנסיבות אשר הניעו אותו לחשוף את המידע (ראו: ע"פ 1947/07 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 20.12.09)). בענייננו הוגשה התלונה כשבע שנים לאחר תחילת המעשים המיוחסים למערער, כאשר מעשים אלה נמשכו, על פי התלונה, משך זמן רב. משך הזמן עד הגשת התלונה הוסבר ברצונה של המתלוננת לשמור על מקום עבודתה, אך יחד עם זאת היא אמרה בחקירתה במשטרה שהיא לא חששה פן תפוטר, שכן ידעה שאין בסמכותו של המערער לפטר עובדים (נ/4). המתלוננת חזרה בעדותה על כך שלא פחדה מפני פיטורין על ידי המערער ואמרה כי "משנת 2000 שכבר הייתי ותיקה ברשות לשיקום האסיר, ידעתי שאין לו זכות לפטר את אף אחד, אפילו היה לנו מישהו שע' לא היה מרוצה ממנו שכמעט לא עשה שום דבר וע' ניסה ולא הצליח לפטר אותו. ידעתי שאין לו זכות לפטר. משהו משנת 2000 כבר לא פחדתי" (עמ' 37, ש' 19). נראה הדבר שבית משפט קמא לא נתן דעתו לשאלה המתבקשת מדבריה אלה של המתלוננת, מדוע הוגשה התלונה רק בשנת 2004 אם כבר בשנת 2000 ידעה המתלוננת שאין בכוחו של המערער לגרום לפיטוריה . בית משפט קמא הפנה בעניין זה לגרסת המתלוננת, אותה אימץ, שלפיה בשנת 2004, לאחר קרות אירוע המכתב ולאחר שלא יכלה לשאת יותר את המעשים והחליטה להתפטר, מונתה מ.ב ליושבת ראש וועד העובדים במקום המערער ואז היא החליטה להתלונן בפניה אודות מעשיו של המערער. גרסה זו של המתלוננת איננה נקייה מספקות ובשל חשיבותו של העניין אני סבור שבית המשפט קמא טעה כשלא נתן דעתו עליו. עיון בחומר הראיות מעלה כי על פי הגרסה שמסרה המתלוננת כפי שנמסרה בחקירתה במשטרה (נ/3) ומאוחר יותר בעדותה, קודם לפנייתה למ.ב היא פנתה לקבלת ייעוץ מעורכת דין בוויצ"ו והיא הייתה זו אשר ייעצה לה לפנות לוועד: "דבר ראשון אני הלכתי להתייעץ אצל עו"ד בויצו. עו"ד בויצו סיפרה לי איזה אופציות יש לי. אחר כך אני התלוננתי לוועד עובדים ברשות לשיקום האסיר. זה מה שאמרה לי עורכת הדין בויצו" (עמ' 9, ש' 28). מדברים אלה עולה כי עצתה של עורכת הדין היא שהביאה את המתלוננת להפנות את תלונתה לוועד העובדים. אלא שהסבר זה לוקה בשני כשלים הגיוניים אשר היה על בית המשפט קמא לתת דעתו עליהם. האחד, שההסבר כשלעצמו אינו מתרץ את הימנעותה של המתלוננת לפנות לעורכת הדין של ויצ"ו בסמוך לתחילת קרות האירועים עליהם התלוננה. הכשל האחר הוא שההסבר אינו עולה בקנה אחד עם טענתה של המתלוננת שהחילופים בוועד הם שהביאו אותה לאזור עוז, כביכול, ולהתלונן על המערער, שהרי אם קיבלה המתלוננת ייעוץ משפטי לפיו עליה לפנות לוועד העובדים כי אז אין הדבר קשור לחילופים שהיו בראשות הוועד וההסבר שנתנה המתלוננת בעניין זה אינו יכול להניח את הדעת. הסבר נוסף שנתנה המתלוננת לכבישת תלונתה היה שהיא פחדה שלא יאמינו לה. בעניין זה נתן בית משפט קמא אמון בגרסת המתלוננת אשר העידה כי ניסתה לספר אודות המעשים בפני גורמים שונים אולם כל ניסיונותיה לא העלו דבר ואף חיזקו מסקנתה כי איש לא יאמין לגרסתה. כך למשל העידה שדיברה "ברמזים ברורים" עם מנהל הסתדרות מח״ר, סיבוני שאול והוא לטענתה השיב לה כי לא ניתן להוכיח את טענותיה (עמ' 29, ש' 10); בישיבות צוות של רכזי תעסוקה סיפרה על בעיות שונות במסגרת עבודתה עם המערער ולטענתה אחד מהיועצים, א', "הבין שזה לא רק הקטע הזה ויש יותר מזה והתחיל לדבר על זה, אבל בגלל שלא היה זמן, עברנו לנושא אחר" (עמ' 8, ש' 31); פנתה לסמנכ"ל הרשות, ולמ.ל אולם שוב רק בענייני עבודה ולעניין כליאתה. ואולם בית משפט קמא לא בחן את גרסתה של המתלוננת בעניין זה והניח, ככל הנראה, כי היא נכונה, וזאת על יסוד האמון שנתן במתלוננת. יחד עם זאת, למרות שהמתלוננת הזכירה הן בחקירתה במשטרה והן בעדותה, את שמותיהם של שני אנשים אשר לדבריה היא דיווחה להם בזמן אמת על המעשים (היינו ש' וא') אנשים אלה לא הוזמנו להעיד ולכן אין כל תימוכין לכך שהיא סיפרה להם על מעשי המערער. דומה כי בית המשפט לא נתן דעתו למשמעות הימנעות המשיבה מלזמן לעדות אנשים אלה אשר לפי עדותה של המתלוננת יכולים היו לתמוך בגרסתה בדבר תלונות מצידה על מעשי המערער במהלך תקופת התרחשותם (לפי טענתה). אשר לתלונותיה בענייני עבודה ובעניין כליאתה הריי שפניותיה נענו וטופלו. בניגוד לעדות המתלוננת אשר טענה כי בעת שפנתה למ.ל בעניין כליאתה והוא היה צוחק עליה (עמ' 8, ש' 24) מעדותו של מ.ל עולה כי הוא דיווח על האירוע לסמנכ"ל והסמנכ"ל כאמור נזף במערער ומאז חדל המערער מהעניין (עמ' 80, ש' 20). המסקנה מכל האמור היא כי לטענות המתלוננת בעניין הסיבה לכבישת עדותה כמו גם הסיבה להסרת הכבישה, אין תימוכין בחומר הראיות ובית המשפט קמא טעה כשלא נתן דעתו למסקנה המתחייבת מכך בעניין המשקל המועט שיש לייחס לעדות המתלוננת. משכך יש לבחון את הראיות הנוספות עליהן הסתמך בית משפט קמא בהרשעת המערער והאם יש בהן להביא להרשעתו של המערער על אף המשקל המועט שיש ליחס לעדותה של המתלוננת בשל כבישת תלונתה (ראו: ע"פ 993/00 אורי שלמה נור נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 205, 233 (2002)). ראיות חיצוניות בית משפט קמא מצא תימוכין לגרסתה של המתלוננת גם בראיות חיצוניות, קרי, בעדותה של ע' כעדה מומחית ובעדותם של פארחאת, מ.ב, מ.ל וא’, אולם כפי שאסביר להלן, ספק אם ניתן למצוא בעדויות אלה חיזוק כלשהו לעדות המתלוננת. עדותה של ע' כעדות מומחה הרשעתו של המערער התבססה במידה רבה על אימוץ חוות דעתה ועדותה של ע'. ע' מונתה בחודש יוני 2004 או בסמוך לכך לתפקיד הממונה על הטרדה מינית ברשות, ועניינה של המתלוננת היה המקרה הראשון בו טיפלה בתפקידה זה. היא העידה אודות פגישתה עם המתלוננת בתאריך 24.6.04 ואודות מסמך שערכה ובו היא פירטה את סיכום הפגישה ומסקנותיה המקצועיות מן הפגישה (ת/11) ("חוות הדעת"). המערער התנגד להשמעת עדותה של ע' מן הטעם שעדותה היא עדות שמיעה וככזו אינה קבילה. בהחלטה מיום 7.11.07 נעתר בית משפט קמא לבקשת המשיבה להעיד את ע' וקבע כי עדותה היא רלוונטית כ׳עדה מומחית׳ לעניין אבחון הסימפטומים שאותם תיארה המתלוננת ואין בעדותה כדי ליתן משקל כלשהו לעניין ניתוח מהימנותה של המתלוננת. החלטה זו של בית המשפט קמא מעוררת קושי ולדעתי הוא נתפס לכלל טעות בעניין זה. להתנגדות המערער לקבלת עדותה של ע' היה יסוד שכן אך ברור הוא שעדותה על תוכן שיחותיה עם המתלוננת הינה עדות מפי שמועה ומכאן שדבריה קבילים רק לעצם הוכחת העובדה שהדברים נאמרו לה על ידי המתלוננת, אשר יכול שתהא לכך נפקות כשלעצמה, אולם לא לאמיתות תוכנם (ראו: יעקב קדמי, "על הראיות - הדין בראי הפסיקה", חלק ראשון, עמ' 496 (2003) ("קדמי")). החלטתו של בית המשפט קמא לקבל את עדותה של ע' כעדות מומחה אינה מכשירה את הפגם היסודי בקבילותה של העדות שכן הלכה היא שמסקנתו של מומחה חייבת להתבסס על גרסה עובדתית שהוכחה בראיות קבילות. לעניין זה יפים דבריו של המלומד י' קדמי בספרו הנ"ל, חלק שני, עמ' 670: "חוות דעת של מומחה כוללת את התשתית העובדתית המוצגת בפני המומחה לצורך הכנת חוות דעתו. כאשר התשתית העובדתית שנויה במחלוקת, לא ניתן להוכיחה באמצעות הצגתה על ידי המומחה ויש להוכיחה בראיות קבילות. השמטת הבסיס מתחת לקיומן של "עובדות התשתית" עשויה להשמיט את הבסיס מתחת למסקנותיו של המומחה". בענייננו אין בעדותה של ע' תשתית כזו. הגרסה העובדתית שהייתה לנגד עיניה של ע' מבוססת רק על דברים שנמסרו על-ידי המתלוננת, מבלי שאלה שנבדקו או הוכחו ומשקבעתי, מהנימוקים שפרטתי לעיל, כי אין לסמוך על עדותה היחידה של המתלוננת הרי שאין להערכתה של ע' על מה שתתבסס, וחוות דעתה מתרוקנת מערכה (ראו: ע"פ 382/75 נחום חמיס נ' מדינת ישראל פ"מ ל(2) 729 (1976); ע"פ 2457/98 גלעד שמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 289, 302 (2002)). יתר על כן, ניתן למצוא טעות נוספת בהחלטה לקבל את עדותה של ע' כעדות מומחה בכך שע' לא הוזכרה בכתב האישום כעדה מומחית והיא הפכה להיות כזו רק במהלך המשפט ועל פי החלטה שניתנה ביום 7.11.07, לאחר שהמערער התנגד לקבלת עדותה כעדות מן המניין. עניין זה, מצטרף לטעות נוספת של בית המשפט קמא אשר קיבל את עדותה של ע' כעדות מומחה והעדיפה על פני עדותה של פרופ' לב, המומחית מטעם המערער. פרופ' לב לא יכלה לבדוק את המתלוננת מחמת שזו סירבה להיבדק על ידה, אולם בית משפט קמא לא נתן דעתו לכך ונראה לי כי מדובר בטעות המצדיקה, לכל הפחות, את המסקנה שלא ניתן היה לראות בעדותה של ע' חיזוק לגרסתה של המתלוננת. לכל האמור ניתן גם להוסיף כי לא מצאתי עניין שבמומחיות אשר הצריך את קבלת חוות דעתה ועדותה של ע' כמומחית. אכן, עדות על מצב נפשי היא אחד מהנושאים הדורשים מומחיות והמצריכים קבלת חוות דעת מומחה כאמור בסעיף 20 לפקודה ועדות על מצבו הנפשי של מתלונן יכול ותחשב כחיזוק לגרסת המתלונן והיא עשויה להיות ראיה נחוצה. אולם בענייננו ע' הובאה למתן עדות כעד מומחה לעניין "אבחון הסימפטומים והסימנים הפוסט טראומטיים מהם סובלת המתלוננת" (הדגשה אינה במקור - א.ק), ואילו חוות דעתה ועדותה של ע' מתמקדות רק בתיאור עובדתי של הסימפטומים כפי שתיארה בפניה המתלוננת ולא באבחונם של הסימפטומים. בעדות כזו לא היה כל עניין שבמומחיות אשר הצדיק את קבלת עדותה כעדות מומחה ונראה לי שבית המשפט קמא נתפס לכלל טעות הן בכך שקיבל את העדות והן במשקל שנתן לה, כחיזוק לעדותה של המתלוננת. העדים הנוספים התייחסות לעדותם של עדים אלה היא לדעתי מעבר לנדרש מפני שאם מניחים, כפי שלדעתי צריך להניח, שהפגמים בעדותה של המתלוננת הם מהותיים במידה המספקת כדי לקבוע כי אשמתו של המערער לא הוכחה כנדרש אזי ממילא אין בעדויותיהם של עדים אלה כדי לשנות מסקנה זו מפני שתוכן עדויות אלה, כשהן לעצמן, אינו מספיק כדי לבסס אשמה כלשהי של המערער בנוגע לעבירות שיוחסו לו. בעניין עדותו של פ’ איני סבור כי ניתן לייחס לעדותו משקל כלשהו הואיל ומעדותו בעניין השיחה עם המערער עולה ספק ביחס לתוכן השיחה: "הייתה שיחה ואני לא זוכר ויכול להיות שהוא אמר לי..." (עמ' 61, ש' 31). כך גם בעניין עדותה של מ.ב, אשר העידה על האווירה "הלא רצינית" במשרד, לא מצאתי כי בעדותה יש לחזק את גרסת המתלוננת. מחקירתה במשטרה עולה כי "אני לא הרבה במשרד" (נ/35) וגם בעדותה אישרה כי "מרבית הזמן הייתי מחוץ למשרד. אנחנו לא יושבים הרבה במשרד אלא מסתובבים... הרבה דברים שקרו במשרד ידעתי עליהם בדיעבד" (עמ' 72, ש' 20) וממילא גם בחקירתה וגם בעדותה אישרה כי לא ראתה כל נגיעות מיניות של המערער במתלוננת ומשכך אין בעדותה לסייע לעדות המתלוננת . באשר לעדותו של מ.ל לפיה התלוננה בפניו המתלוננת כי המערער מפריע לה בעבודה וכי כאשר התייעצה עימו בנוגע להגשת תלונה נגדו הוא אמר לה "שיש לה בעיה כי הוא (המערער -א"ק) חזק ברשות וגם הוא יו"ר הוועד, וגם הוא באיגוד העובדים הסוציאליים בתפקיד בכיר וגם מאוד מקובל על המנכ"ל א' ע'" (עמ' 81, ש' 16). יחד עם זאת הוא אישר כי במספר מקרים בהם פנתה אליו המתלוננת בטרוניות בענייני עבודה כנגד המערער, הוא סייע לה בכך שהפנה את התלונה לממונים והם העירו למערער ובכך יש להעיד כי על אף "הייעוץ" שנתן למתלוננת, היא התלוננה כנגד המערער הן בפניו והן בפני גורמים אחרים ברשות. כמו כן גם עד זה שלל כל ידיעה בעניין תלונות על הטרדה מינית מצד המתלוננת. באשר לעדותו של א’, הרושם שעולה מקריאת עדותו כי הוא מבקש לסייע למתלוננת בעדותה ועדותו היא בבחינת עד הנוגע בדבר אשר לא ניתן להסתמך עליה. זיכויו של המערער מאשמת התנכלות אם בכל אלה אין די, ניתן להצביע גם על פירכה עולה מגרסת המתלוננת בעניין טענתה כי המערער הפיל אותה בנוכחות י' וס': " ע' היה מפיל אותי על יד המזכירה שיש שטיח מקיר לקיר, המזכירה ראתה ובת שירות הלאומי ראתה ויש שם עוד מישהו שהוא ראה את זה ולא דיברו על זה ולא אמרו לי שום דבר... מזכירה אחת בשם ס' והשנייה בשם י'" (עמ' 8, ש' 25). י' כאמור נחקרה אודות המקרה ושללה בפה מלא התרחשות אירוע שכזה ואילו ס' לא נחקרה אודותיו. בית משפט קמא לא קיבל את גרסתה של המתלוננת בעניין זה והרשיע את המערער בכל המעשים המיוחסים לו בכתב האישום למעט במעשה ההתנכלות, היינו הפלתה על השטיח, ונימק את הזיכוי כך: "נמצא כי לא הוכח - מעבר לכל ספק סביר - שהנאשם דחף את המתלוננת והפילה על השטיח שכן כאמור בנקודה זו, חסרים פרטים לגבי תחילת האירוע ובנוסף לכך העדה י' (שצוינה על ידי המתלוננת), שגרסתה התקבלה על ידי בית המשפט, לא תמכה בדברי המתלוננת. אף מעדותה של המתלוננת והראיות הנוספות לא הוכחה התנכלות מצד הנאשם משלא הוכח מעבר לספק סביר כי הנאשם עשה מעשה במטרה להתנכל למתלוננת". נמצא כי בית משפט קמא אימץ חלק מעדותה של המתלוננת ודחה חלק אחר, וזאת הוא עשה ללא כל הנמקה והסבר. בית משפט קמא התעלם מהחלק הבעייתי בעדותה של המתלוננת וזאת מבלי שהסביר כיצד הבחין בין החלקים בעדותה להם האמין ובין חלקים אותם שלל ולא התמודד עם השאלה כיצד העובדה שהמתלוננת ייחסה למערער מעשה אשר ככל הנראה כלל לא התרחש, לא פגמה במהימנותה של המתלוננת ומהימנות גרסתה (ראו: ע"פ 7637/05 יוסף נגד מדינת ישראל, (טרם פורסם, 5.7.07)). המניע האפשרי שביסוד תלונת המערערת גם לנושא זה אני רואה להתייחס בבחינת למעלה מן הדרוש שכן בהיותנו ערכאת ערעור אין באפשרותנו להסיק מסקנות עובדתיות במקומו של בית המשפט קמא, ובודאי שלא בשאלה הנוגעת למניעים גלויים או נסתרים של המתלוננת. עם זאת, לא ניתן להתעלם מן הדברים שנאמרו בנוגע למשקלן של תחושות כעס או נקם אצל מתלונן ביחס למהימנות עדותו (ראו: ע"פ 10049/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(1) 385 (2004) וגם בע"פ 9930/06 בפסקה 24 לפסק דינו של כב' השופט ח' מלצר). על פי עדותה, המתלוננת הינה אם חד הורית ומפרנסת יחידה של בנה ואימה. היא נושאת בתשלומים ומחויבויות רבות כגון משכנתא, החזקת רכב וכדומה ועל כן "לא יכולה להפסיד את מקום העבודה" (עמ' 5, ש' 21). המערער היה המנהל הישיר של המתלוננת והוא שקיבל מגורמים שונים מכתבי תלונה בנוגע לתפקודה ואופן לבושה (נ/7, נ/8, נ/10, נ/16), ובכלל זה גם את מכתב התלונה שנשלח למערער ביום 28.3.04 ממנכ"ל הרשות אשר ביקש לבדוק את תפקודה (נ/13). לא אחת נדרש המערער בעצמו לכתוב מכתבי תלונה (נ/10, נ/12, נ/15) כאשר האחרון נכתב למתלוננת ביום 6.6.04, כשבועיים טרם הגשת התלונה נגדו על ידה (נ/11). תלונותיו של המערער אודות המתלוננת, הועברו, לא אחת, למנכ"ל הרשות ואף שלא היה בסמכות המערער לפטר את המתלוננת, הרי היה בכוחו לגרום לכך שהיא תפוטר, תימוכין לכך ניתן למצוא בדברי הופמן, שהיה מנכ"ל הרשות באותה עת, אשר העיד כי הציע למערער לסיים או לצמצם את עבודה של המתלוננת אם הם לא מסתדרים ביניהם (עמ' 187, ש' 9). המתלוננת הייתה מודעת לכך שהמערער יכול היה לגרום לפיטוריה (עמ' 1), אף שכאמור חזרה והדגישה בעדותה כי לא חששה מפני פיטורין. לא ניתן לשלול את האפשרות שהמתלוננת נקלעה, בתקופה שקדמה להגשת התלונה, למצב בו החלה לחשוש למקום עבודה וזאת נוכח מכתבי תלונה שנכתבו בעניינה, כאשר האחרון, כאמור, נשלח אליה על ידי המערער כשבועיים טרם הגשת התלונה נגדו (נ/11). אף שהמתלוננת סיפרה כי "ע' היה בשבילי 24 שעות. כל מה שהייתי צריכה להתייעץ" (עמ' 12, ש' 15), לא ניתן להתעלם ממרירותה כלפיו אשר ראתה בו כמי שפוגע בעבודתה ומסכן את מעמדה, לאמור: " בכוונה היה עושה סכסוך ביני לבין מנהלי ההוסטל" (עמ' 12, ש' 20); "היה מבטל לי את הפגישות" (עמ' 3, ש' 2); "אני היחידה מכל רכזי התעסוקה שהייתי ממלאה את הדוח הלא שבועי, אלא כל שעתיים מה אני עושה" ( עמ' 3, ש' 1); " מסכסך ביני לבין העובדות סוציאליות" (עמ' 5, ש' 29). גם עדים נוספים העידו על האווירה העכורה בין השניים: כך למשל העיד פ’ כי היחסים בין השניים היו בעיתיים (נ/38), ומ.ב אישרה כי ביניהם "לא היו יחסים של רצינות וכבוד הדדי" (עמ' 73, ש' 2). על רקע דברים אלה ניכר שבית המשפט קמא לא יחס משקל לנושא יחסי העבודה המעורערים שבין המתלוננת לבין המערער, כפי שהדבר קיבל ביטוי בעדויות המתלוננת והעדים האחרים. נוכח עדויות אלה אפשר והיה בליבה של המתלוננת על המערער, ולכל הפחות היה בכך כדי להוסיף עוד ספק לאמינות גרסתה. על יסוד כל אלה אני סבור כי ראוי לקבל את הערעור ולבטל את הרשעתו של המערער. אלכס קיסרי - שופט השופט רון שפירא , אב"ד: אני מסכים לאמור בפסק דינו של חברי השופט א. קיסרי. אבקש להוסיף מספר דברים. כפי שצוין בדברי חברי, המתלוננת כבשה את תלונתה זמן רב. כבישת עדות/תלונה של נפגעת בעבירת מין, לכשעצמה, היא תופעה מוכרת ואינה מהווה, לכשעצמה, ראיה להעדר מהימנות. אלא שבמקרה זה המתלוננת לא היססה להתלונן על הנאשם/המערער, ככל שהדבר נוגע לטענתו בדבר התנכלות בעבודה. החלק היחידי בתלונתה שלא נאמר כאשר הגישה את התלונה היה הרכיב המיני. בנסיבות אלו כאשר מתלוננת נקטה בהליך של הגשת תלונה כנגד הממונה עליה במקום העבודה ופירטה טענות מטענות שונות, ויחד עם זאת לא הזכירה בתלונה המקורית את ההטרדה המינית, וזאת מבלי שניתן לכך בעדותה הסבר סביר, יש בכך כדי להוות כבישת עדות הפוגמת באמינותה. מסכים אני גם לקביעתו של חברי כי לא ניתן היה לעשות בעדותה של ע' שימוש כעדות מומחה. הטעם הראשון לכך הוא שהעדה הובאה, למעשה, כדי להוכיח עובדות בדרך של העדה על מהימנות. עניין זה אינו בגדר תפקידיו של עד מומחה ומהימנות נקבעת ע"י בית המשפט, מה גם שהעדה אינה מעידה על סימפטומים או סימנים מובהקים שיש בהם כדי להוכיח מהימנות של עד. מעבר לכך, סבור אני כי בית משפט קמא לא בחן בכל אמות המידה הנדרשות האם יכולה העדה להיחשב כמומחית לצורך קביעת ממצאים בתחום בו העידה. ע' לא זומנה מראשיתו של ההליך כעדה מומחית ולא הוגשה חוות דעת מטעמה. לבית המשפט הוגשו קורות חייה המקצועיים (ת/10) וסיכום פגישתה עם המתלוננת, ת/11, בו היא מפרטת דברים שאמרה לה המתלוננת ואת התרשמותה מהשיחה. אין חולק כי אין בכל אלו כדי להוות "חוות דעת מומחה" כמשמעו בסעיף 20 לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א - 1971, זאת מאחר ואין במסמכים הנ"ל מידע שהוא "בשאלה שבמדע, שבמחקר, שבאמנות או שידיעה מקצועית" כמשמעו בסעיף 20 הנ"ל. כל שיש בת/11 הוא פירוט עובדתי של תוכן דברי המתלוננת בשיחתה עם ע'. אבהיר כי חוות דעת מומחה אינה תנאי מוקדם לשמיעת עדותו של מומחה (ראו: יעקב קדמי, "על הראיות - הדין בראי הפסיקה", חלק שני, עמ' 814 (2003) ("קדמי")); ת"פ (מחוזי ת"א) 217/95 מדינת ישראל נ' נחמיה גנות (טרם פורסם, 8.7.97)). ציינתי את האמור לעיל לצורך ההבהרה כי אין בת/11 סממנים שמייחדים את הדברים האמורים שם לדברים שרק מומחה בתחום יכול להבהירם, מעצם המומחיות. השאלה הטעונה ליבון היא האם לצורך ההליך שבפני בית משפט קמא ניתן היה לראות את עדותה של ע' כ"עדות מומחה", זאת להבדיל מעדות של עד המעיד על דברים ששמע מאחר כאשר עדותו קבילה רק לצורך הוכחת הטענה כי הדברים נאמרו לו ולצורך עדות על התרשמותו האישית מאותם דברים, זאת במנותק ממומחיותו בתחום זה או אחר. ע' הגישה לבית המשפט את קורות חייה המקצועיים. אין חולק כי קורות החיים מצביעים על ניסיון מקצועי בתחום עבודה עם נשים נפגעות אלימות וניצול מיני והכשרה אקדמאית בתחום העבודה הסוציאלית ולימודי המגדר. עם זאת אין בקורות החיים פירוט של הסמכה כמומחית בתחומים אלו. יצוין כי בעת שנמסר ת/10 לבית משפט קמא הייתה העדה בשלבים לקבלת תואר של דוקטור בתחום לימודי המגדר מאוניברסיטת בר אילן. לא בכל תחום נדרשת תעודה של מוסד אקדמי או מקצועי מוסמך או הסמכה פורמאלית מסוימת כדי להכיר באדם כמומחה. מוכרים וידועים תחומים רבים, שההתמחות בהם עשויה לנבוע מלימוד עצמי ומניסיון מעשי. ראה: ע"פ 436/88 עוזי רבינוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(1), 553 , 555-556 (1989); ע"א 2906/01 עירית חיפה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, (טרם פורסם, 25.5.06). יצוין כי תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, מגדירות "מומחה" כ"רופא, מומחה רפואי , או מי שעוסק כמומחה בנושא שבמדע, במחקר, באמנות או במקצוע". סעיף 82 לחוק סדר הדין הפלילי מפנה, לעניין חוות דעת של מומחה להוראות סעיף 20 שבפקודת הראיות. נראה כי הגדרה זו רחבה יותר מההגדרה שבתקנות סדר הדין האזרחי. בכל מקרה "כבר נפסק כי הקביעה האם כישורי המומחה הולמים את הנדרש מסורה לבית-המשפט שבפניו מעיד המומחה" ראה: ע"פ 112/69 מחמד עלי עבדאללה חילחל נ' מדינת ישראל, פ"ד כג(1) 733, 743-742 (1969); ע"פ 436/88 הנ"ל; אליהו הרנון, דיני ראיות , חלק שני, עמ' 297 (1985); עם זאת על בית המשפט להבהיר מדוע יש לראות בעד שבפני כמומחה לצורך הדיון שבפניו (להבדיל מעצם ההכרה במומחיות הנטענת) ולראות בעדותו כעדות מומחה. בע"א 745/82 שחר נ' ל' בור, פ"ד מ(2) 46 (1985), בעמ' 50, דן בית המשפט העליון בשאלה וכך נאמר: "קיימים שני סוגים של 'עדים מומחים', אשר עדותם קבילה ורלוואנטית, למרות שאין ברשותם בהכרח מידע ישיר בדבר העובדות המרכזיות שעליהן נסב המשפט שבו הם נקראים להעיד. ישנם 'מומחים' במובן הקלאסי של המונח, היינו, אנשים שהתמחו במדע או במקצוע, בעלי תארים ודיפלומות, אשר בתי-משפט נזקקים לעדותם, כאשר מחווים הם את דעתם בנושא שהוא בתחום מומחיותם המיוחדת. ומאידך גיסא ישנם אנשים אחרים, אשר בדרך זו אחרת, אם תוך עיסוק במקצועם או בתור חובבנים או בדרך מקרית אחרת, רכשו מידע כללי בנושא מסוים, ובית המשפט סבור, כי יוכל להפיק תועלת מפרי ניסיונם בבואו להחליט בנושא או בנושאים העומדים להכרעה לפניו." ובהשיבו לשאלה, על-פי מה תיבחן קבילותן של עדויות מומחים מן "הסוג השני", הוסיף (בעמ' 51) לאמור: "אין שום טעם להעמיד לפני בית המשפט מגבלות פורמאליות ונוקשות בעניין זה. הקריטריון היחידי של קבילות ראיה מסוג זה נעוץ במבחנים של רלוואנטיות ושל משקל פוטנציאלי". סוגיה זו הכרה במומחיות, בעיקר כאשר מדובר בשאלות שבמדע, אינה פשוטה כלל ועיקר ונדונה בפסיקה. עולה מהפסיקה כי אין הכרח שבכל תחום המומחה יהיה בעל תעודה פורמאלית או השכלה פורמאלית. עם זאת, וכאשר תחום המומחיות הוא בשאלות שבמדע הרי שעל המומחה להיות בעל השכלה ותואר מתאים או לפחות בעל ניסיון מחקרי ויישומי מוכח בתחום התמחותו. סוגית מומחיות בשאלות של מדע נדונה בהרחבה בפסיקה בארה"ב. פסק הדין המנחה שניתן בעניין זה ידוע כפרשת דאוברט: Daubert v. Merrell Daw Pharmaceutucals Inc, 509 U.S.579. יצוין כי בפרשת דאוברט הנ"ל קבע ביהמ"ש העליון של ארה"ב שורה של קריטריונים להכרה בידע מדעי ככזה המגיע לדרגת מומחיות. נקבע שם כי ידע מדעי, להבדיל מתואר מדעי, יכול להוות בסיס לעדות שבמומחיות לפני ביהמ"ש כאשר מתקיימים 4 תנאים בסיסיים. התנאי הראשון הוא שמומחיותו של המומחה נבדקה בעבר. התנאי השני הוא שהתיאוריה המדעית על בסיסה הוא מבסס את חוות דעתו נבדקה בעבר בפרסומים מדעיים אשר עברו הליך של הערכה מדעית (PER REVIEW) או פרסום מדעי הולם. התנאי השלישי הוא היכרות על תקלות אפשריות וסטיות תקן בתיאוריה המדעית והתנאי הרביעי הוא שהקהילה המדעית מכירה בתיאוריה ובמומחיות. יישומה של ההלכה הזו, כפי שפורטה לעיל, אינו אחיד בבתי המשפט בארה"ב. יש כאלו המציבים את המבחנים שנקבעו בפרשת דאוברט כמבחני קבילות ויש כאלו הרואים בהם כמבחנים למשקלה של עדות. ראה: Holbrook v. Lykes Brothers Steamship Co., Inc. et al, 80 F.3d 777 (3d Cir1996);; McCullock v. H.B. Fuller Co., 61 F.3d 1038, 1043 (2d Cir. 1995) עם זאת יצוין כי נקבע שאין מדובר ברשימה סגורה של מבחנים או רשימה ייחודית ועל ביהמ"ש לשקול כל מקרה לגופו. ראה לעניין זה: Kumho Tire Co.v. Carmichael, 526 U.S. 137, 141 (1999) יודגש כי ההלכה המקובלת היא שכאשר עוסקים בשאלות של מדע וטכנולוגיה נבדק מידת הניסיון המקצועי בתחומים המדעיים והטכנולוגיים של המומחה. ראה: Thomas v. City Of Chattnoga, 398 F.3D 426, 431 (6TH Cir, 2005); United States v. Hankey, 203 F. 3D 1160, 1169 (9th Cir. 2000). עוד נפסק כי רמת מומחיותו של הטוען למומחיות מכוח ידע מדעי שלא על בסיס תעודת מומחה פורמאלית צריכה להיות ברמה המשכנעת את ביהמ"ש כי מומחיותו וניסיונו המדעי והמקצועי צריכים להיות מקבילים מבחינת עיסוקיו ובקיאותו בתחום לאלו של מומחה בעל תעודות המעידות על הכשרה פורמאלית באותו תחום. ראה: Cir, 2002). Rider v. Sandoz Pharm. Corp., 295 F.1994-1997 (3d לא רק משיטת משפט זרה ניתן ללמוד על הסוגיה של הגדרת אדם ככזה הראוי להיחשב מומחה לצורך עדות בבימ"ש. עניין זה נדון עוד במקורותינו לפני שנים רבות והאמור במקורות ישים ונכון, בהתאמה המתחייבת, גם לחידושי הטכנולוגיה והמדע דהיום. במשפט העברי המשמעות הניתנת להיותו של בעל המקצוע מומחה בתחומו תלויה בתחום שבו עוסקים. לעיתים ההשלכה היא לעניין אחריותו בנזיקין ולעיתים ההשלכה היא לעניין אמינותו, מן הבחינה הדתית או מהבחינה המשפטית, בדיני הראיות ועוד. להלן מספר דוגמאות לצורך בבעלי מקצוע מומחים: 1.    דיין מומחה - פוסק השולחן ערוך (ראה: שולחן ערוך, חושן משפט, סימן ג', סעיף ב') שדיין מומחה לרבים פסק דינו בהינו בר תוקף בדיני ממונות אף במותב יחיד (אך ראה דברי הרמ"א, שם, הקובע: "ובזמן הזה אין דנין דין מומחה לרבים שידון ביחידי בעל כרחו של אדם"). על הגדרת מומחה בהקשר זה אומר הטור: "וכתב רב שרירא גאון, יחיד מומחה היינו דחשיב כרב נחמן ופקיע [=בקי] במשנה ובתלמוד ופקיע [=בקי] נמי בשיקול הדעת ומעיין בדינין כמה שנין [=שנים] ומנסין ליה זימנין סגיאין [=ומנסים אותו פעמים רבות] ולא הוו ביה טעות כגון האי הוי מומחה לרבים" (ראה: טור, חושן משפט, סימן ג'), מה שהגמרא מכנה במקום אחר "גמיר וסביר" (ראה: הוריות, דף ב ע"ב. ראה גם פרישה, חושן משפט, שם, ס"ק ו, באבחנה בין מומחה לרבים למומחה סתם, ודיון בדברי הרמב"ם, הרא"ש והנ"י בעניין זה). דהיינו, משמעות המומחיות אצל דיין היא ידע רב ובקיאות הלכתית בצירוף יכולת הבנה וניתוח משפטיים, כאשר כישורים אלה מוכחים מניסיון העבר של הדיין (ראה: שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רכח, סעיף א לעניין הצורך בחכם מומחה). 2.    סופר סת"ם מומחה (ראה: מנחות דף מב ע"ב. גם לעניין תכלת ועוד) - אין לקנות תפילין אלא מסופר סת"ם מומחה הבקי בהלכות סת"ם ( שולחן ערוך, אורח חיים, סימן לט, סעיף ח). הטעם הוא מאחר שפרשיות התפילין כבר סגורות ותפורות בתוך הבתים, והאדם הסביר עלול להתרשל בפתיחת התפילין ובדיקת הפרשיות, משא"כ במזוזות או אפילו קניית פרשיות תפילין בנפרד, אין צורך בקניה ממומחה, שכן עליהן לעבור בדיקה בטרם קביעתן במקומן. ראה משנה ברורה, שם, ס"ק יט). 3.    שוחט מומחה - שוחט צריך לדעת הלכות שחיטה, ולהתנסות באופן מעשי בפני חכם ומומחה בתחום (ראה: שולחן ערוך, יורה דעה, סימן א, סעיף א. ודי במקרה זה בניסיון של שחיטה ג"פ). אמנם, אף שלעניין אכילה מבשר בהמה שנשחטה אין צורך בבדיקת מומחיותו של השוחט אם אינו בפנינו מן הטעם שרוב העוסקים בתחום זה מומחים הם, מכל מקום לעניין שוחט שניבל את הבהמה בשחיטתו ובכך למעשה גרם נזק כספי לבעליה של אותה בהמה, עליו להביא ראיה שהוא מומחה כדי להיפטר מתשלומי נזק (ודווקא אם שחט בחינם. ראה שולחן ערוך, חושן משפט, סימן שו, סעיפים ד-ה, ז; ש"ך, יורה דעה, סימן א, ס"ק ד). יצוין, שבתחום השחיטה כבר מתקופה קדומה הונהג הצורך בהכשרה מקצועית וקבלת תעודה המעידה על כשירותו המקצועית של השוחט (ראה: רמ"א, יורה דעה, סימן א, סעיף א). דוגמאות נוספות ניתן למצוא בחוות הדעת שהוכנה ע"י הרב יוסי שרעבי וד"ר יובל סיני, "הגדרת "מומחה" במשפט העברי", המרכז ליישומי משפט עברי (ישמ"ע) במכללה האקדמית נתניה. כלומר, גם במשפט העברי, קביעת המומחיות היא גמישה ותלויה בתחום בו עוסקים, אך בכל זאת ניתן לומר באופן כללי מן המקורות שלעיל ועוד, שקיימים שני קריטריונים בסיסיים להגדרת המומחיות: ידע תיאורטי מקצועי וניסיון מעשי (המינוח בו השתמשו פוסקים לפרש את המילה מומחה היא "מנוסה"). בהביאי את כל האמור לעיל, סבור אני כי יש להכיר במומחיות של עד המבקש לבסס את עדותו על מומחיותו רק כאשר המומחה הוא בעל הכשרה פורמאלית ואקדמית מתאימה, ולחילופין בעל התנסות מוכחת בתחום עליו הוא מבקש להעיד וניסיון מקצועי השקול לזה של מומחה בעל הכשרה פורמאלית, או לפחות קרוב לכך. כמו כן, על המומחה להמציא ראיות כי הוכר ככזה בקהילה המדעית הרלוונטית. במקרה שבפנינו לא הציגה ע' תעודות המסמיכות אותה כמומחית בתחום של הטרדה מינית. לא הוצגו בפני בית משפט קמא עבודות מחקר של העדה או פרסומים מהם ניתן ללמוד על מומחיותה. ואולם מעבר לכך, ולגישתי זה גם העיקר, בעדותה בפני בית משפט קמא העידה העדה, בתשובה לשאלת הסנגור (עמ' ש' 4-5): "אני מסכימה עם טענתך שאני לא לחקירות ונהלים מסוג זה" וכן הבהירה כי זה המקרה הראשון והיחיד שחקרה כממונה על הטרדה מינית (עמ' 107 ש' 24-25). בנסיבות אלו סבור אני כי לצורך עדותה בבית המשפט לא ניתן היה לראות את עדותה כעדות מומחה ולכל היותר ניתן היה לראותה כעדות מפי השמועה שערכה הראייתי הוא לכך שהדברים סופרו וכן כעדות להתרשמותה כאדם שאינו מומחה מהלך הרוח של המתלוננת בעת שסיפרה את אשר סיפרה. סבור טעה בית משפט קמא כאשר הגדיר את עדותה של ע' כ"עדות מומחה", על כל המשתמע מכך להיותה של עדות זו, לגישתו, חיזוק לעדות המתלוננת. בהתאם, מטעמים אלו ומכל הטעמים שפורטו בהרחבה בחוות דעתו של חברי, אני מצטרף אל התוצאה אליה הגיעה לפיה לא הונחה בפני בית משפט קמא תשתית ראייתית שניתן לבסס עליה את הרשעתו של המערער/נאשם וזאת בהתאם לנדרש במשפט הפלילי. רון שפירא - שופט[אב"ד] השופט עודד גרשון: אני מסכים הן לפסק דינו של חברי השופט אלכס קיסרי והן לתוספת שבדברי חברי אב בית הדין השופט רון שפירא. עודד גרשון - שופט על כן, הוחלט כאמור בחוות דעתו של השופט אלכס קיסרי. משפט פליליהרשעההטרדההטרדה מינית