ביטול צו הרחקה מהבית

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול צו הרחקה מהבית: 1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים (כב' השופט בן ציון גרינברגר) מיום 27.10.09 בתמ"ש 3857/99 במסגרתו ניתן צו מניעה קבוע האוסר על המערער להיכנס לדירת מגורים של הצדדים ברחוב ..... בירושלים (להלן: "הדירה"), או להימצא בטווח של 100 מטרים ממנה. 2. המשיבה עתרה בפני בית משפט קמא למתן צו מניעה קבוע כנגד המערער האוסר עליו להיכנס לדירה או להימצא בתחום של 100 מטרים ממנה; להטריד את המשיבה בכל דרך שהיא; ולמנוע את שימוש המערער בדירה וברכב שבהחזקתה. בית משפט קמא קיבל את התביעה בהסתמך על התרשמותו מהמערער כ"אדם הפכפך אשר אינו מסוגל לעמוד בהבטחותיו שישלוט על עצמו וכי לא יתן פורקן ליצר האלימות שבו". בית המשפט ציין כי לא שוכנע כי המערער "מסוגל להשתלט על עצמו בנוכחות אשתו במצבים שבהם יימצא לבד איתה בארבע עיניים בתוך הדירה". כמו כן נקבע כי נוכחותו בדירה מעמידה את המשיבה בסכנה מיידית ומוחשית לשלומה. במסגרת שיקוליו במתן הצו שקל בית משפט קמא גם את העובדה כי בית הדין הרבני פסק כי על הצדדים להתגרש וכן קיומו של מתח בין הצדדים על רקע תביעת הגירושין וסכסוך רכושי העלול להתפרץ. עוד צוין כי במשך השנים המערער צרך סמים וכי קיים חשש כי הוא אינו נקי מסמים גם כיום או כי הוא עלול להתדרדר לכך בכל רגע. מכלול הנסיבות הובילו את בית משפט קמא למסקנה כי זכותה של המשיבה למדור שקט ללא האיום המתמיד מצד המערער גוברת על הפגיעה בזכויות המערער בדירה, מה גם שהרחקתו מהדירה אינה פוגעת במימוש זכויותיו הקנייניות בדירה, ככל שיש לו זכויות כאלו. 3. לטענת המערער, טעה בית משפט קמא במתן צו ההרחקה, לא כל שכן כשהוציא תחת ידיו צו קבוע שאינו מוגבל בזמן, וזאת לטעמו רק בשל אירוע חד-פעמי בו נקט בנו הבגיר של המערער, שאינו בר זכויות בדירה, באלימות כנגד המערער. לטענתו, היו בעבר הרחוק ארועי אלימות בודדים ואילו כיום נוכח מצבו הרפואי הוא "הקורבן". כך למשל, ציין כי בעת ששהה בבית החולים לאחר אירוע מוחי שעבר במהלך חודש אפריל 2007, הגיעה אליו המשיבה, ניסתה לסחוט ממנו ויתור על הדירה תוך ניצול מצבו, ואיימה עליו שהוא לא ייכנס יותר לדירה, ואם יעשה כן אזי בנו יהרוג אותו. בנסיבות אלו, לטעמו, אם היה צריך לאסור על מאן דהוא להיכנס לדירה, היה זה על בנו של המערער ולא המערער. מה גם, המערער נכה בשיעור 100% הסובל ממחלות שונות הנאלץ לממן מקצבת הנכות הדלה שהוא מקבל מהמוסד לביטוח לאומי גם דמי שכירות. המערער הוסיף כי בניגוד לאמור בפסק דינו של בית משפט קמא, הוא מעולם לא השתמש שימוש מסיבי בסמים קשים. אכן, במהלך תקופה קצרה בעבר הוא נטל תרופות נרקוטיות וסמים קלים מסוג קנאביס שהשפיעו עליו לרעה, אולם הוא טופל במרפאה לבריאות הנפש, ומזה שנתיים וחצי הוא נקי לחלוטין מסמים, דבר שיש בו כדי ללמד כי לא היה מכור "כבד" לסמים, אלא אך "משתמש קל". עוד טען כי טעה בית משפט קמא כשכרך את נושא הגירושין בין הצדדים כשיקול במתן צו המניעה הקבוע, כשלמעשה תיק הגירושין בבית הדין הרבני נסגר בשל "העדר פעילות". לדבריו, צו קבוע למניעת כניסה לדירת מגורים משפחתית יינתן רק במקרים יוצאי דופן וכשאין פתרון אחר למניעת הטרדות ומעשי אלימות מצד מי שאת כניסתו מבקשים למנוע. 4. מנגד טענה המשיבה כי צדק בית משפט קמא שהרחיק את המערער מהדירה לצמיתות, זאת נוכח העובדה כי הוא משתמש בסמים ונוכח מסוכנותו שהוכחה לאורך השנים, כשהוא מסרב לקבל אחריות על מעשיו ולפנות לגמילה בדרך שהותוותה על ידי בית המשפט כדרך שתוכל להשיבו להתגורר בדירה. עוד ציינה כי ממצאי בית משפט קמא נקבעו לאחר דיונים רבים, עיון בחוות דעת רבות ובחינת העובדות לאשורן. היא ציינה שחוותה מהמערער אלימות רבה במשך שנות נישואיהם, בין היתר, בשל התמכרותו לסמים ולאלכוהול. כן הפנתה לגיליון רפואי מבית החולים הדסה מיום 28.09.06 בו נכתב כי המערער "ידוע כסובל ממחלה פסיכיאטרית מזה שנים". היא הוסיפה כי אין כל ממש בטענות המערער כי במשך השנים כיבד את כל הצווים השיפוטיים שהוצאו כנגדו. לטענתה, המערער הפר במשך השנים את צווי ההגנה שהוצאו כנגדו ואף נאסר בגין הפרות אלו. 5. לאחר שעיינו בכתבי הטענות ובחומר שהובא לעיוננו, הגענו לכלל מסקנה כי אין במכלול הנסיבות כפי שנפרשו בפני בית משפט קמא אודות התנהגותו של המערער כדי להצדיק את הרחקתו מהדירה כיום ולשלול ממנו את זכות השימוש בקניינו, וודאי לא דרך קבע. 6. על מנת להוציא בן זוג מביתו שלו בעילה של אלימות במשפחה יש להוכיח קיומה של סכנה מוחשית ומיידית המרחפת על ראשו של הצד הטוען כי הוא קורבן; שמעשי האלימות הינם בעלי חומרה מיוחדת; מי הוא האחראי למריבות, ומתי החלו; וככל שמדובר באלימות רוחנית - יוכל הדבר לשמש בסיס לצו הרחקה, אך ורק במקרים חריגים. גם אם התקיימו כל התנאים, הצו יינתן רק לתקופה קצובה (ע"א 4480/93 פלוני נ' פלונית, פ"ד מח(3) 461). צו המונע באופן מוחלט וללא קץ את כניסתו של בן זוג לדירת בני הזוג יינתן רק במקרים יוצאי דופן כאשר אין פתרון אחר למניעת הטרדות ומעשי אלימות מצד בן זוג אחד כלפי משנהו אלא באמצעות מתן הצו, וכאשר נראה שאין סיכוי, כלל, שבן המשפחה האלים, המורחק מביתו, ישוב מדרכו הרעה ויחדל מאלימותו הקשה (ראה ע"א 4480/93 פלוני נ' פלונית, פ"ד מח(3) 461; ע"א 192/82 סדן נ' סדן, פ"ד לו(4) 169; ע"א 67/84 בכר נ' בכר, פ"ד לח(3) 764; מ"א (מחוזי-ב"ש) 877/95 פרץ נ' פרץ, פורסם במאגרים [23.11.95]). 7. עיון בהחלטות בית משפט קמא מלמדות כי מקרה זה אינו בא בגדרם של המקרים המצדיקים צו הרחקה, וודאי לא לצמיתות. אכן, בהחלטה מיום 21.06.07 (במסגרת תמ"ש 3854/99) ציין בית משפט קמא כי הוא נותן אימון בעדות המשיבה כי בהתקפים הפסיכוטיים שעוברים על המערער הוא מתנהג באופן שמעמיד את בני המשפחה בסכנה. ברם, האירוע האלים בגינו ניתן צו ההגנה במעמד צד אחד ביום 17.06.07 ולאחר מכן במעמד שני הצדדים ביום 21.06.07, התייחס למעשים הנטענים של המערער כלפי בנו לפני כשלוש שנים, ביום 13.06.07. יתר על כן, בית משפט קמא אף ציין בהחלטתו מיום 28.01.08 (במסגרת בש"א 58004/07) כי טענות המשיבה אודות ההתנהגות האלימה מצד המערער בגינה ניתן צו ההגנה "מעולם לא נבדקו לגופם". גם חוות הדעת מיום 9.11.07 של הפסיכיאטר ד"ר לאוניד קרגיצ'ב ושל העו"ס הגב' מיכל ליפשין מהמרכז הירושלמי לבריאות הנפש, מלמדת כי המערער אינו סובל ממחלת נפש כלשהי ו"רמת הסיכון הצפוייה ממנו דומה לרמת הסיכון הצפויה מכל אדם סביר אחר". גם מחקירת המשיבה בבית המשפט ביום 23.06.08 (במסגרת בש"א 54612/08) עולה כי לטענתה התקופה בה השתמש המערער בסמים קשים כמו הרואין הייתה "לפני 9-10 שנים", והאסמכתא המאוחרת ביותר לטענתה כי היא סובלת מאלימות "במשך עשרים שנה" הייתה תעודה רפואית שניתנה ארבע שנים קודם לאותה עדות. 8. זאת ועוד, אין מחלוקת כי מאז אותו אירוע בגינו ניתן צו ההגנה האמור, המערער לא פעל באלימות כלשהי כנגד המשיבה או בנם. בחקירת המשיבה בבית המשפט ביום 24.06.09 היא ציינה במפורש כי מאז הרחקתו של המערער מהדירה היא לא ראתה אותו. במהלך תקופה זו היא שמעה ממנו אך פעם אחת בשיחת טלפון שהתקיימה בראשית שנת 2009 ולא נטען כי במהלכה הוא השמיע כנגדה דברי איום וכיוצא בזה. 9. במקרה זה אפוא, לא זו בלבד שעצם התמשכותה של התקופה שחלפה מאז מתן צו ההרחקה המקורי, כשלעצמה, יש כדי לשמש גורם כבד משקל כדי להכריע כנגד מתן הצו (וראה ע"א 410/80 ברזני נ' ברזני, פ"ד לה(2) 317), אלא שגם לא מתקיימים התנאים הנדרשים למתן צו שכזה, כאמור. התרשמותו של בית משפט קמא מהמערער כי הוא אינו מסוגל לעמוד בהבטחותיו לשלוט בעצמו, כמו גם הסברה שהמערער אינו נקי מסמים והוא אינו משתף פעולה על מנת להיגמל מכך, אינה מבוססת כדבעי ומכל מקום אין בה כדי לשלול את זכות קניינו של המערער מחלקו בדירה. 10. יצוין גם, שבפני המשיבה עומדת האפשרות לפרק את השיתוף בדירה לאחר רכישתה, והטענה כי במחצית התמורה שתתקבל בעד חלקה בדירה לא תוכל למצוא מקום מגורים חלופי, אינה מצדיקה את נישול המערער מדירת מגוריו. 11. הערעור מתקבל, אפוא, ואנו מבטלים את פסק דינו של בית משפט קמא ואת צו ההרחקה שניתן כנגד המערער בהתאם. 12. נוכח פרק הזמן שעבר מהמועד בו הוצא המערער מן הדירה, ועל מנת ליתן סיפק בידי המשיבה להתארגן לקראת חזרתו של המערער לדירה, הרשות בידי המערער להיכנס לדירה לא לפני יום 1.6.10. המשיבה תישא בהוצאות המערער בסך של 5,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין. הערבון שהופקד על ידי המערער יוחזר לו. צו הרחקהצווים