קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בניה באסבסט ללא אישור: השופט י. צלקובניק: ערעור כנגד זיכוייה של המשיבה, על פי פסק דינו של בית משפט השלום בקרית גת (כב' השופט י' פבלו אקסלרד), מיום 13.12.2011. נגד המשיבה, חברת פריאור בע"מ, שהינה תאגיד העוסק, בין היתר, בהשכרת נכסים; מר טוביה מילנר, אחד המנהלים אצל המשיבה (להלן: "מילנר"), ומר תיאודור אזולאי, בעל עסק עצמאי של הרכבה ופרוק גגות של מבני תעשיה (להלן: "אזולאי" או "הקבלן"), הוגש כתב אישום לבית משפט השלום, בגין עבירות של ביצוע עבודות בניה באסבסט ללא אישור, בניגוד לתקנה 29(ה) לתקנות הבטיחות בעבודה (גיהות תעסוקתית ובריאות הציבור והעובדים באבק מזיק) תשמ"ד -1984 (להלן: תקנות הבטיחות בעבודה"), וסעיפים 71א-7ד לפקודת בריאות העם. לאזולאי, יוחסו, בנוסף, עבירות של ביצוע בניה באסבסט ללא ציוד מגן אישי, וללא שילוט אזהרה, בניגוד לתקנות 5 ו- 11(ב), לתקנות הבטיחות בעבודה, וסעיף 71א לפקודת בריאות העם. ההליכים הפליליים נגד מילנר עוכבו על פי הוראת היועץ המשפטי לממשלה מיום 25.8.2009; אזולאי הורשע לאחר שהודה במעשי העבירה שפורטו, ובגזר הדין שניתן ביום 11.5.2011, הוטל עליו קנס בסך של 12,000 ₪ או 120 ימי מאסר תמורתו, והוא חוייב בחתימה על התחייבות בסך של 30,000 ₪. המשיבה כפרה באישום המיוחס לה, ולאחר ניהול הוכחות, קבע בית המשפט קמא, בהכרעת דין ראשונה, שניתנה ביום 13.12.2010, כי לא עלה בידי המאשימה להוכיח כי "הלוחות שפורקו מבית האריזה היו לוחות אסבסט", וכי די בטעם זה, כדי להביא לזיכוייה של המשיבה. ערעורה של המדינה כנגד החלטת הזיכוי התקבל, ובהחלטה שניתנה ביום 22.6.2011 (ע"פ 4758-02-11), נקבע, כי עלו ראיות מספיקות לכך שמדובר באסבסט. הדיון הוחזר לבית המשפט קמא, לבחינת טענות נוספות שעלו על ידי המשיבה, שטרם התבררו עד אותו שלב. בית המשפט קמא חזר והחליט על זיכוייה של המשיבה, גם בגלגול השני, לאחר בחינת הטיעונים הנוספים שהועלו בפניו, ועל כך נסב הערעור בפנינו. על פי הנסיבות שעלו בפני בית המשפט קמא, ביום 26.7.2004 נערך הסכם בין המשיבה, באמצעות מילנר, לבין אזולאי, לפיו יפרק אזולאי קירות וגג העשויים אסבסט בשטח של 6000 מ"ר, ממבנה של בית אריזה השייך למשיבה, במושב כפר אביב (להלן: "המבנה"). יצויין כי המבנה נועד להשכרה, תוך פרק זמן קצוב של 45 ימים, ופרוק האסבסט נועד לצורך החלפת הגג והכשרת המבנה לשימוש השוכרים החדשים. בהסכם נקבע כי "כל עבודה שיבצע הקבלן תהיה כפופה לאישור הסופי של האחראים, והיא תיחשב כמבוצעת וכמושלמת רק לאחר שתיבדק ותאושר על ידי אחראי שייקבע על ידי החברה" (סעיף 10). בנספח ("א") להסכם, נקבע כי העבודות כוללות 1. "פירוק פלטות אזבסט...", 2. "פינוי כל האזבסט שפורק. הפינוי יש לבצע בהתאם לחוק ולתקנות". נספח אחר ("ה"), כולל "הנחיות לעבודה עם מוצרי אסבסט...", ועיקרו נקיטת אמצעי בטיחות בעת ביצוע הפירוק, הפינוי וההטמנה של האסבסט. עוד יש לציין, כי מילנר לא הכיר את אזולאי קודם שהחליט להעסיקו, ובמסגרת אמרתו, ת/12, מסר כי "הגיע אליו דרך דפי זהב". אזולאי הציג בפניו תעודה "שהוא סיים קורס באיכות הסביבה בעניין אסבסט" (מדובר בתעודה על השתתפות בקורס קבלנים ומפקחים בעבודות אסבסט, בהיקף של 48 שעות, נ/2), ובעקבות כך החליט להעסיקו. לצורך תחילת עבודות הבניה באסבסט נדרש היתר של הועדה הטכנית, על פי תקנה 29(ה) לתקנות הבטיחות בעבודה, הקובעת כי "לא יבצע אדם עבודת בניה באסבסט, אלא באישור הועדה הטכנית". אין חולקין כי הוחל בעבודות ללא מתן האישור, ביום 28.7.2004, על אף שאזולאי הכין, ככל הנראה, בקשה למתן האישור, אולם לא העבירה לועדה. בביקורת שנערכה במבנה ביום 5.8.2004, על ידי מפקחי המשרד לאיכות הסביבה, נדרש אזולאי להפסיק את העבודה במבנה, ולא לחדשה עד קבלת האישור. בביקורת חוזרת של המפקחים ביום 10.8.2004, הסתבר כי אזולאי ועובדים אחרים, ממשיכים בעבודתם במבנה, חרף אי קבלת האישור. נוכח האמור, הוצא נגד המשיבה צו בטיחות שנמסר לידיו של מילנר, המורה לה להפסיק את העבודות. ביום 12.8.2004 המשיך אזולאי בפירוק לוחות אסבסט במבנה, בניגוד להוראה ולצו שניתנו לו. המשך ביצוע העבודות במועדים אלה, תועד בדוחות פיקוח ובצילומים שהוגשו בבית המשפט קמא, וגם על כך לא היה חולק (ע' 3 להכרעת הדין). עוד יצויין, כי בעקבות צו הפסקת העבודות הגישה המשיבה, באמצעות מילנר, ביום 19.8.2004, בקשה לאישור העבודה, לועדה הטכנית לאבק מזיק, שמצורפת לה תכנית לדרך ביצוע העבודות. הבקשה אושרה בכפוף להנחיות הועדה כמפורט במסמך האישור, נ/3. עבודות הבניה בוצעו בנוסף, ללא ציוד מגן אישי וללא שילוט אזהרה, בניגוד לתקנות, ועל כך הואשם והורשע אזולאי, בנפרד, כמתואר. בית המשפט קמא קבע בהכרעת הדין נשוא הערעור, כי חרף העובדה כי המשיבה הינה הבעלים של המבנה ומי שהזמינה את העבודות באסבסט, אין לראותה כמבצעת העבודה, במובנו של סעיף 29(ה) לתקנות הבטיחות בעבודה, שכן "האיסור הוא על המבצע בפועל" ולא על הבעלים או מזמין העבודה. בהקשר זה צויין, כי מקום שמתקין התקנות ביקש להטיל אחריות על "בעל המבנה או האתר", עשה זאת במפורש, כעולה מתקנות 4 ו- 24(ד), ויש לפרש על דרך הצמצום את התקנה, שהפרתה מהווה עבירה. בית המשפט קבע בנוסף, כי אינו דן בשאלה אם המשיבה נושאת באחריות להפרת התקנה, מכוח שידול או כמבצעת בצוותא של העבירה, משטענה זו לא נטענה במסגרת כתב האישום ולא עלתה בסיכומי ב"כ המשיבה. עם זאת, צויין, כי גם אם היה נקבע כי יש לראות במשיבה "מבצעת עבודת בנייה באסבסט", ואף אם נשאה באחריות קפידה, במובנה של הוראת סעיף 22 לחוק העונשין, תשל"ז- 1977, הרי שלא היה מקום להרשיעה בהפרת התקנה; זאת, באשר המשיבה התקשרה עם אזולאי, "בעל מקצוע אשר עיסוקו בפירוק גגות אסבסט", בהסכם כתוב, שבמסגרתו התחייב לבצע את העבודות באופן חוקי, ובנסיבות אלה, ניתן לקבוע כי המשיבה פעלה "באופן סביר למניעת ביצוע העבירה". ב"כ המדינה טען בהודעת הערעור, ובכתב התשובה לטענות המשיבה, כי יש לראות במשיבה מבצעת בצוותא של העבירה, נוכח כך שעבודות האזבסט בוצעו בהזמנתה של המשיבה, ומשכך היא שותפה לאזולאי שהחל בביצוע העבודות לפני קבלת ההיתר. דיון סבור אני כי ניתן לקבל את עמדת המשיבה, לפיה, תקנה 29(ה) אינה קובעת במפגיע, כי בעל המבנה, ייחשב כמבצע העבירה, משהתקנה אינה מטילה אחריות מפורשת על הבעלים, בניגוד למקרים אחרים המפורטים בתקנות, בהם בחר מתקין התקנות להטיל אחריות מעין זו על הבעלים, במילים ברורות. בנוסף, אין אני רואה מקום לאמץ את עמדת המערערת, לפיה ניתן לראות במשיבה כמי שביצעה עבירה בצוותא עם אזולאי. המשיבה פנתה לאזולאי לצורך ביצוע עבודה קבלנית, שאינה אסורה על פי טיבה. ביצוע עבודות באזבסט אינו מהווה עבירה. ביצוע העבודות ללא קבלת היתר, הינו בבחינת עבירה, אולם המשיבה לא שידלה את אזולאי לבצע עבודה ללא אישור, ולא עלה מהראיות כי הייתה שותפה מודעת בשלב כלשהו, לביצוע העבודות בלא שנתקבל קודם לכן אישור זה. אין לפיכך, מקום לקביעה כי נטלה חלק מדעת, או אף בעצימת עיניים, לפעילותו האסורה של אזולאי. חרף העובדה כי המשיבה אינה אחראית אחריות ישירה כמבצעת ההפרה, חלה עליה אחריות לנקוט באמצעים סבירים למניעת ההפרה, מכוח הוראת סעיף 223 לפקודת הבטיחות בעבודה (נ"ח) תש"ל- 1970, שמכוחה (וכן מכוח פקודת בריאות העם), הותקנו תקנות הבטיחות בעבודה. על פי סעיף 223- "... כל אדם שהפר תקנה לפי פקודה זו המטילה עליו במפורש חובה פלונית - הוא יהיה אשם בעבירה, ותופש המפעל או בעל המפעל לא יהיו אשמים בה אלא אם הוכח שלא נקטו אמצעים סבירים למניעת ההפרה." המבנה בו בוצעו העבודות אינו תואם אומנם את הגדרת "מפעל" על פי ההגדרות בפרק ה"פרשנות" בפקודת הבטיחות בעבודה (פרק א' סימן א'). עם זאת, הוראת סעיף 223 לפקודה זו, המצוייה בפרק ט' לפקודה, חלה על תקנות הבטיחות בעבודה - שתוקנו מכוחו של סעיף 173 המצוי בפרק ה' סימן ט' לפקודה, שעניינו "תקנות בטיחות ובריאות" - נוכח הוראת סעיף 174 לפקודה, לפיו - "מקום עבודה שחלות עליו תקנות שהותקנו לפי סימן זה, רואים אותו כמפעל לענין סעיף 200... ולענין סעיפים 201 עד 204 ו-212 ופרק ט'". מכאן, שהמבנה בו בוצעו עבודות האסבסט הינו בבחינת "מפעל", לצורך בחינת אחריותה של המשיבה למניעת הפרת התקנה הנוגעת לחובה לקבלת האישור, בטרם הוחל בביצוע העבודות. אין אני שותף לעמדתו של בית המשפט קמא, כי התנהלותה של המשיבה, באמצעות מילנר, מלמדת על נקיטת אמצעים סבירים, כנדרש על פי סעיף 223 לפקודה. מילנר העסיק את אזולאי, לצורך ביצוע עבודות נרחבות של פירוק והטמנת אסבסט, והסיכון הרב הכרוך בעבודות אלה, ללא אישור ופיקוח מקצועי, למניעת נזקי האסבסט היה ידוע לכל, ומצא ביטויו בהסכם בין המשיבה לאזולאי. עם זאת, אישר מילנר באופן נחרץ, באמרתו, ת/12, בתשובה לשאלה "באילו דרכים ובאילו פעולות נקט על מנת לפקח על העבודות...", כי לא נקט "בכל אמצעים ופעולות מאחר ואני לא יכול להכתיב לבעלי מקצוע ספציפיים כיצד לעבוד" (ע' 3 ש' 14-15). מילנר התבקש להתייחס בעדותו להיעדרו של אישור הועדה, טרם תחילת העבודות, והעיד כי אזולאי אמר לו "שקיימת פרוצדורה, שהוא מודע לה ולכל, והוא יטפל" (ע' 25 לפר'), עוד מסר בעדותו כי מספר ימים לאחר תחילת העבודות, דיווח לו אזולאי "שהיה מישהו מאיכות הסביבה ואמר שהזמין מעבדה", וכי לאחר מספר ימים נוספים, נקרא הוא עצמו לחקירה, קיבל לידיו את צו בטיחות להפסקת העבודות, והתברר לו שאזולאי כבר נחקר ו"גם קיבל צו", "...ואמרתי לו אתה מפסיק לעבוד, ומסתבר שלא עשית מה שצריך לעשות, וכעסתי עליו" (ע' 23 לפר'). רק בשלב זה, כך טען, התחוור לו כי אזולאי לא הגיש כלל בקשה לאישור העבודות: "הוא רץ איתי אחרי שנגמרו החקירות, עם טופס בקשה שהייתה לו ועשה משלוח מהר מפקס...החתים אותי כי הבעלים צריך לחתום על הבקשה לעבודות אסבסט. חתמתי וזה יצא. רק אחרי שהייתה החקירה הוא נזכר שהוא צריך לעשות את האישור הזה, אבל לי כל הזמן הוא אמר הכל בסדר, הוא עושה הכל מה שצריך". (ע' 23). די בתיאורו זה של מילנר, כדי להביא לדחיית הטענה כי ננקטו אמצעים סבירים למניעת ההפרה. נוכח עדותו של מילנר, ברי, כי לא עשה דבר, כדי לעמוד, למצער, על קיומו של האישור הנדרש לתחילת העבודות. מילנר לא יכול היה לסמוך בעניין זה על אזולאי. בין השניים לא הייתה כל היכרות מקצועית קודמת, ולא ניתן היה בידו לעמוד מראש על מידת הקפדתו של הקבלן על מילוי הדרישות הטכניות לתחילת העבודה, ועל רמתו המקצועית הכללית. קיומו של ההסכם הכתוב בין המשיבה לאזולאי, לביצוע העבודות, אינו יכול להוות תחליף לוידוא כי הדרישות הטכניות, ובכללן אישור הועדה טכנית לביצוע עבודות אסבסט, שאין צורך להרחיב בעניין הסיכונים הנשקפים מהן, מבוצעות כהלכתן. ההסכם עצמו אינו מעמיד כלל את אזולאי במפורש על הצורך בקבלת אישור לביצוע העבודות, ונספח "ה" להסכם מדבר על הצורך לעמוד בדרישות התקנות, רק לעניין פינוי פסולת האסבסט. בהקשר זה, יצויין, כי המשיבה עצמה קבעה בהסכם, כי העבודות יהיו ניתנות לפיקוח "אחראי" מטעמה, ואולם לא נעשה דבר גם בעניין זה, ונראה כי מילנר הסתמך על אזולאי ב"עיניים עצומות", בלא להידרש לכל פעולה של פיקוח על הנעשה, ובכלל זאת, גם לאחר שהקבלן דיווח לו בפעם הראשונה, על הגעת מפקחי איכות הסביבה למבנה. נוכח האמור אין לקבל מסקנתו של בית המשפט קמא כי המשיבה, באמצעות מילנר, עשתה די למניעת הפרתה של תקנה 29(ה). ב"כ המשיבה, סבור כי ניתן להימנע מהרשעתה של המשיבה בהפרת התקנה, בין היתר משום אפשרות פגיעה בעסקיה של המשיבה והרשעת הקבלן. אין בידינו להיעתר לבקשה זו. נוכח מחדליו של מילנר שהינו נושא משרה אצל המשיבה, בוידוא קבלת ההיתר מטעם הגורם הטכני המוסמך, חרף ידיעתו כי מדובר בעבודה רחבת היקף הכרוכה בפרוק אסבסט העלול להמיט נזקים קשים לסביבה, ומתוך הצורך בהעברת מסר מתאים שיש עימו כדי להמחיש את החשיבות הרבה שבהקפדה על תקנות הבטיחות בעבודה, בנושאים בעלי סיכון ורגישות גבוהים, אין אנו רואים מקום להימנע מהרשעה. עוד נציין, כי הטענה לעניין הפגיעה במעמדה או חוסנה של המשיבה, במקרה של הרשעה, לא הוכחה כלל, וענישתו של הקבלן אינה מאיינת את הצורך להעמיד את המשיבה שהזמינה את העבודה והייתה בעלת המבנה, על אחריותה לביצוע העבירה, גם בדרך של הרשעה. בנסיבות אלה, אציע לחבריי לקבל את הערעור ולהרשיע את המשיבה בהפרת תקנה 29(ה) לתקנות הבטיחות בעבודה, (גיהות תעסוקתית ובריאות הציבור והעובדים באבק מזיק) תשמ"ד -1984. לזכותה של המשיבה עומדת העובדה כי ההפרה נעשתה למשך זמן קצר יחסית, ובסופו של דבר ניתן ההיתר לעבודות, ולא עלה כי נגרם נזק עקב מחדלי המשיבה בפירוק האסבסט, עד שנתגלתה ההפרה. המשיבה הינה תאגיד, וניתן להענישה בדרך של הטלת קנס, ובנסיבות שתוארו, אציע להעמיד את הקנס המוטל על סך של 10,000 ₪. השופט י. צלקובניק הנשיא י. אלון: אני מסכים. הנשיא י. אלון - אב"ד השופט י. שפסר: אני מסכים. השופט - י. שפסר לפיכך הוחלט, פה אחד לקבל את הערעור, כקבוע בפסק דינו של השופט י. צלקובניק. בניהאסבסט