בית המשפט פסק כי ראוי במקרה דנן להטיל על המערער הוצאות על שניסה לעקוף את פסק הדין ומכלה את זמנו של בית המשפט ושל נציג היועץ המשפטי לממשלה בבקשות ובערעורי סרק. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשות סרק לבית המשפט: 1. הערעור בתיק ע"א 1404/00 הוא על החלטת כב' הרשמת מרים מזרחי (להלן - הרשמת), שדחתה את בקשת המערער (בבש"א 3370/00) לפטור אותו מאגרה בערעור שהגיש בתיק ע"א 1339/00 על החלטתה למחוק מחוסר מעש חמש תובענות שהגיש. ערעור זה הוא חוליה בשרשרת בקשות חוזרות ונשנות לפטור את המערער מאגרה מחמת "עוני", מבלי לעמוד בתנאי של הוכחת עילת תביעה כנדרש בתקנה 13 לתקנות בית משפט (אגרות), תשמ"ח1987- (להלן - התקנות). א. תחילה הוגשו על ידי המערער חמש התובענות בביהמ"ש המחוזי בבאר שבע כנגד עשרות נתבעים ונתבעים פורמליים. מהות כל תביעה: "נזקין! נזקים! פיצויים! חבלה חמורה! גרימת עוורון! התנכלות! התעללות! נישול! הרס רכוש! ביזה ושוד רכושנו...." ועוד כהנה וכהנה. בתובענה גופה טען "כל הנבלות! נגדי! נגד משפחתי! נגד רכושנו! נמשך במשך 20 שנה!!!... מין הדין, היושר, המוסר והצדק!!! לקבל תביעתי, לקבוע את סכום תביעתי! ולחייב את המדינה, את כל הנתבעים - אישית ואת כל המוסדות - כולם ביחד יחסית! לפי שיקול כבוד בית המשפט". לכל תביעה צרף המערער בקשה לפטור מאגרה. הבקשות נדונו במאוחד בפני כב' הרשמת בבית המשפט המחוזי בבאר שבע רויטל יפה כ"ץ (להלן - הרשמת יפה-כ"ץ), ונדחו על ידה בהחלטה מפורטת. הרשמת יפה-כ"ץ קבעה כי המערער לא עמד בנטל להוכיח כי מצבו הכלכלי מצדיק מתן פטור. מעבר לכך המערער לא הצביע על עילת תביעה טובה בנוגע להליך, אשר לגביו הוא מבקש פטור מאגרה, ובודאי שאין הצדקה להעניק פטור בגין סכום כה גבוה ומופרז, מבלי שפורטו בכל תובענה עילות התביעה או הטענות הספציפיות בגינן תובע המערער סכום של 1,300,000,000$ בכל תובענה. ב. על החלטת הרשמת יפה-כ"ץ הגיש המערער ערעור שבא בפני נשיא ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע, כב' השופט לרון. לאחר שתשומת לבו הופנתה לכך שהוא מופיע כאחד "הנתבעים הפורמליים", כמו גם שופטים נוספים מביהמ"ש המחוזי בבאר שבע, החליט להביא את העניין בפני נשיא ביהמ"ש העליון, כב' השופט ברק, על מנת שיעשה שימוש בסמכותו שלפי סעיף 78 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984- (להלן - חוק בתי המשפט), ויעבירו לבימ"ש אחר. כב' הנשיא ברק העביר את הדיון הן בתובענות והן בערעור על החלטת הרשמת יפה-כ"ץ לביהמ"ש המחוזי בירושלים. מספרי התובענות הומרו לת"א 1448-1452/98, מספרי הבקשות לפטור מאגרה הומרו לבש"א 1163-1167/98, והערעור על החלטת הרשמת יפה-כ"ץ קיבל מספר ע"א 4247/98. ג. ע"א 4247/98 בדיון בערעור זה שהתקיים בפני הח"מ נעשה מאמץ לדלות מפי המערער את עילות התביעה או פרטיה או למקד את טענותיו. תחת זאת מנה שורה ארוכה של הליכים משפטיים שננקטו נגדו והליכים משפטיים בהם הוא נקט שנסבו על שטח של 30 דונם שלפי טענתו רכש בשנת 1967 ומאז הכל מתנכלים לו ולמשפחתו ובעיקר מינהל מקרקעי ישראל (להלן - ממ"י) שהפעיל בריונים שהגישו נגדו תביעה בשנת 1982 שפינו אותו משטח של 2.5 דונם שלא כדין, נפתחו נגדו תיקי הוצל"פ במהלך הפינוי רכושו ניזוק הוא עצמו נעצר עשרות פעמים ובעלי עניין לוטשים עיניהם לזכות בקרקע בה הוא מחזיק שנים רבות ומתגורר בצריף, מטלטל מבית משפט למשנהו בריאותו ניזוקה הוא התעוור, אשתו נפגעה ועוד כהנה וכהנה טענות אין ספור כנגד בעלי תפקידים שונים וכנגד הרשויות (עמ' 1 - 5 בפרוטוקול). לבסוף, בעקבות שאלות בית המשפט התברר כי לכאורה מדובר בקרקע בבעלות ממ"י, לגביה אין בידי המערער חוזה עם ממ"י, והוא טוען לבעלות עליה. על השאלה: "יש לך איזשהו נייר עם ממ"י" השיב המערער: "אין לי חוזה עם המינהל. סעיף 72 של החוק נותן לי זכות להחזיק בקרקע. ביום 15.2.67 עליתי על הקרקע לפני ההתיישנות ולפני חוק המקרקעין. יש הרבה חלקות אבל 3 גושים. השטח מוסדר. הוא לא עבר הליכי הסדר. קניתי את האדמה מאדם שעלה ארצה וקיבל מהמושל את הקרקע הזאת...". "אני לא יכול להגיש תביעה יותר מסודרת ממה שנתתי. אין לי כוח יותר לפרט. אני חי את זה כבר 30 שנה... אני מציע שהתביעות יישארו ובית המשפט יתן לי זמן של חודשיים שלושה ואוסיף פירושים לעניינים שקרו לכל תביעה ותביעה. אני מבקש להשאיר את זה פתוח לכמה חודשים ולא לתת החלטה. אני מבקש לתקן את פרשת התביעה" (עמ' 5 סיפא עמ' 6 רישא בפרוטוקול). בפסק דין שניתן ביום 8.9.98 בע"א 4247/88 נקבע כי אין עילה להתערב בהחלטת כב' הרשמת יפה-כ"ץ, והערעור על החלטתה נדחה. באשר לבקשת המערער לתקן את תביעותיו על מנת לפרט את עילות התביעות שלו כנגד כל אחד מהנתבעים, ולפרט את נזקיו כנדרש בתקנות, נקבע שהתיקון אינו מועיל לנושא הערעור שדינו להידחות (להלן - פסק הדין). 2. בעקבות הערעור הנוכחי ע"א 1404/00, שהועבר לטיפול הח"מ, התברר כי: א. המערער לא נקט בהליך מתאים לביטול פסק הדין. ב. המערער לא שילם את האגרות כמתחייב מפסק הדין שדחה את ערעורו על החלטת הרשמת יפה-כ"ץ. ג. למערער נשלחה הודעת חוסר מעש על פי תקנה 156 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד1984-, ומשלא נתקבלה תגובה, נמחקו חמש התובענות בהחלטת הרשמת מיום 9.7.00. ד. על מחיקת התובענות הגיש המערער ערעור (ע"א 1339/00) בצירוף בקשה לפטור מתשלום אגרת הערעור (בש"א 3370/00). ה. הבקשה לפטור מאגרת הערעור הועברה לתגובת ב"כ היוהמ"ש, שביקש לדחותה נוכח ההליכים הקודמים ופסק הדין. ואכן בהחלטה מיום 24.8.00 דחתה הרשמת את הבקשה "מהטעם שהליך הערעור אינו מגלה עילה כמפורט בתגובת המשיבה". 3. נחזור לערעור שלפנינו (ע"א 1404/00) שנסב כאמור, על החלטתה של הרשמת שדחתה בקשת המערער לפטור מאגרת ערעור. א. לאחר שהשמיע את טענותיו בעל פה הגיש המערער בקשה לעכב את מתן פסק הדין, לקבוע מועד נוסף לדיון בערעור. הבקשה נדחתה, אולם הותר למערער להוסיף בכתב על טענותיו שטען בע"פ תוך 15 יום מקבלת ההחלטה. ביום 17.12.00 התקבלו במזכירות ביהמ"ש שתי הודעות מאת המערער. לראשונה צירף עותק מפסק דינו של ביהמ"ש הגבוה לצדק בבג"צ 8391/00, בו נדחתה עתירתו של המערער למתן צו על תנאי כנגד מנהל מקרקעי ישראל ועוד 7 אחרים, מן הטעם שאינה מגלה עילה. עוד נאמר בו, כי "אם בידי העותר עילה המקימה זכות לקבלת סעד הצהרתי בדבר זכותו להחזיק בנכס המקרקעין או לקבלת סעד של סילוק ידי המשיבים מאותו נכס - ועל כך איננו מביעים כל דעה - בידו להגיש תביעתו לבית המשפט המוסמך". בהודעה השנייה חזר על בקשתו לקיום דיון נוסף בערעור, וציין כי הוא מבקש לתקן את כתבי הטענות שלו. בקשתו נדחתה בשנית. לפנים משורת הדין הוארך המועד להגשת טענות המערער בכתב ב15- ימים נוספים. ביום 23.1.01 התקבלה הודעה נוספת מאת המערער במזכירות ביהמ"ש, ממנה ניתן היה להבין כי כתוצאה מהשביתה במזכירויות, נבצר מן המערער להגיש את טענותיו בכתב. בהחלטה מיום 29.1.01 הוריתי למערער להגיש טענותיו בכתב עד 48 שעות מתום השביתה, ולא, יינתן פסק דין בהתבסס על טענותיו בכתב הערעור, ועל טענות הצדדים שהועלו בע"פ. ב. ביום 4.2.01 (לאחר תום השביתה) במקום להגיש השלמה לטיעוניו בעל פה, הגיש המערער צרור הנושא את הכותרת "כתב תביעה מתוקן", ובקשה לפטור מאגרה. משטרם הוכרע הערעור, דין "כתב התביעה המתוקן" והבקשה לפטור מאגרה שהגיש להימחק על הסף. מה גם שמעיון בו עולה, כי המערער מכוון חיציו לכל עבר, במקום לבסס זכות קניין לה הוא טוען, או עילה לסילוק יד בערכאה המוסמכת. ג. באשר לע"א 1404/00 לגופו - במהלך הדיון שהתקיים בערעור ביום 28.11.00 חזר המערער בע"פ על הטענות שהעלה בכתב הערעור, ביקש הטלת חיסיון על כל ההליכים, מטעמים של "צנעת הפרט וזכויות כבוד האדם וחירותו". עוד חזר על הטענות הכלליות המופיעות בתובענות לפיהן כל המשיבים גרמו לעיוורונו; המשיבים גרמו להתנכלות ולהתעללות בו ובמשפחתו וברכושו; הוא ומשפחתו מאוימים ברצח ע"י "כל הגורמים"; שופטים עשו קנוניה עם בעלי הון נגדו; שרפו לו ושדדו לו רכוש רב ועוד טענות החורגות מן העניין. (1) טענת החיסיון שהעלה המערער נדחתה, משלא הצביע המערער על עילה מן העילות המנויות בסעיף 68(ב) לחוק בתי המשפט. הכלל בסעיף 68(א) לחוק בתי המשפט קובע כי "בית המשפט ידון בפומבי". (2) באשר לטענות המערער, כי הדיון ופסק הדין בע"א 4247/98 נגועים בחוסר סמכות ובחריגה מסמכות: חוסר הסמכות - משום שמלכתחילה ערעורו על החלטת הרשמת יפה-כ"ץ בא בפני נשיא ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע ולאחר מכן בפני נשיא ביהמ"ש העליון, ולפיכך "לא יכול ששופט נמוך מהם ידונו בערעור". בטענה זו אין ממש. חוק בתי המשפט אמנם מייחד סמכויות מסוימות לנשיא הערכאה. כך למשל נדרש אישורו של נשיא ביהמ"ש המחוזי לקיום ישיבת ביהמ"ש במקום שהוא מחוץ לתחום שיפוטו של ביהמ"ש (סעיף 34 לחוק בתי המשפט). כך גם רשאי נשיא ביהמ"ש להורות שבעניין מסוים ידונו שלושה שופטים (סעיף 37(א)(3)). אין זה המקרה שלפנינו. ערעור על החלטה אחרת (שאינה פסק דין) של רשם מצוי בסמכותו של ביהמ"ש בו משמש הרשם, וביהמ"ש רשאי לדון בו בדן יחיד (סעיף 96(ב) לחוק בתי המשפט). לעניין מעין זה אין הבדל בין נשיא ביהמ"ש לשופט מן המניין, וודאי שלמערער אין זכות קנויה להידון בפני נשיא ביהמ"ש, רק משום שבגלגולים קודמים של ההליך הגיע לידי נשיא של בית משפט. חריגה מסמכות בפסק הדין בע"א 4247/98 - משום שבית המשפט, כמו גם הרשמת יפה-כ"ץ, עסקו בשאלת קיום עילה בתובענות בעוד שהערעור נסב על שאלה של פטור מאגרה. למותר לציין כי ביהמ"ש זה אינו יושב כערכאת ערעור על פסק דין שנתן. מכל מקום, וגם בערעור דנן, המערער טועה טעות יסודית, וממאן להכיר בטעותו. תקנה 13(ב) לתקנות, המאפשרת לביהמ"ש לפטור בעל דין מאגרה מחמת עוני, קובעת כדלקמן: "(ב) הוגשה בקשה לפטור מתשלום אגרה וראה בית משפט שאין ביכלתו של המבקש לשלם האגרה - ותעודה של לשכת סיוע משפטי תשמש ראיה לכאורה על כך - ונראה לבית המשפט שההליך מגלה עילה, רשאי בית המשפט - (1) לפטור מתשלום האגרה או חלקה; (2) לפטור מתשלום האגרה עבור סעד מסויים בלבד." (ההדגשה הוספה - י"ה). דהיינו לצורך מתן פטור מאגרה אמורים להתקיים, שני תנאים מצטברים: שבעל הדין יוכיח את עוניו, ושההליך יגלה עילה. מכאן, גם אילו עמד המערער בנטל להוכיח את עוניו, לא עמד בתנאי השני. (3) המערער טוען גם נגד סמכותה של הרשמת לדון בבקשתו (בש"א 3370/00) לפטור מאגרה בערעור (ע"א 1339/00) על החלטתה שלה למחוק את חמש התובענות. אכן, בכל מקרה אחר ראוי שרשם ייעתר לבקשה לפטור מאגרה בערעור על החלטתו, גם אם אין בערעור ממש, וזאת כדי לא לחסום את הדרך לדיון בערעור על החלטתו שלו. אולם נוכח פסק הדין בע"א 4247/98, עליו לא ערער וגם לא שילם את האגרה, לא נותר בסיס לקיומן של התביעות, ובדין נמחקו. 4. התוצאה היא שהערעור בתיק ע"א 1404/00 נדחה, וכנגזר מכך נדחה גם הערעור בע"א 1339/00. כמובן שאין במחיקת התובענות כדי לחסום את דרכו של המערער להגיש תביעות בערכאה המוסמכת בהן יפרט כדין ובאופן מסודר את העובדות המקימות עילה והמצדיקות מתן פטור מאגרה. 5. באשר להוצאות - אכן ראוי היה במקרה דנן להטיל על המערער, שניסה לעקוף את פסק הדין ומכלה את זמנו של בית המשפט ושל נציג היועץ המשפטי לממשלה בבקשות ובערעורי סרק. אף על פי כן החלטתי שלא למצות עמו את הדין ולחייב את המערער לשלם למשיבה סך של 1,500 ש"ח בצירוף מע"מ. תביעת סרק / הליך סרק