דחיית תביעה או הפסקת תביעה

בהכרעתו בשאלה אם ידחה את התביעה או ינקוט בדרך שפגיעתה בתובעת פחותה, אמור ביהמ"ש לתת דעתו לאינטרסים של התובע, של הנתבע וכן לשיקולי מדיניות שיפוטית. (ע"א 1628/92 גינזבורג נ. קרת ואח', פד"י מ"ח(2)372, פסקה 10 לפסה"ד. כך למשל, בית משפט יסרב לבקשה להפסקת תובענה, אם היעתרות לבקשה יהיה בה כדי לשלול מנתבע יתרון של ממש שרכש תוך כדי ההתדיינות, או אם יש בבקשה להפסקת תובענה משום שימוש לרעה בהליכי בית המשפט (עניין גינזבורג לעיל, פסקה 7 לפסה"ד). השאלה המשפטית המצריכה הכרעה בפסק הדין להלן: האם לדחות את התביעה ובכך ליצור מעשה בי"ד, החוסם את דרכה של התובעת מהגשת תביעה חדשה בעתיד, או שמא אך להפסיק את התביעה, תוצאה שאין בה משום מעשה בי"ד? קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דחיית תביעה: 1. ביום 6.4.00 ביקשו הנתבעים לחייב את התובעת, אשר הינה חברה בע"מ, ליתן ערובה להבטחת הוצאות הנתבעת וזאת עפ"י ס' 232 לפקודת החברות (נוסח חדש), תשמ"ג - 1983. הבקשה התקבלה, והתובעת חויבה בהפקדת ערבות בנקאית בסך 18,000 ₪ בקופת ביהמ"ש כערובה להוצאות הנתבעת באם תידחה התביעה וזאת עד ליום 7.5.00. בהחלטה נאמר במפורש, ש"אם לא יופקד הסך הנ"ל עד למועד האמור תידחה התביעה". כן נאמר, שבמידה והתובעת תגיש עד 21.4.00 תצהיר ותיעוד של מר נאיף זועבי, מנהל החברה, שאליו יצורף כל התיעוד הרלבנטי לתמיכה באמור בו, באשר ליכולתו הכלכלית לערוב להוצאות הנתבעת, תישקל האפשרות להפקדת ערבות אישית של הנ"ל כערובה להוצאות הנתבעת (חלף הערבות הבנקאית או חלקה). 2. התובעת הגישה בקשת רשות ערעור על החלטה זו לביהמ"ש המחוזי, וביום 31.5.00 ניתן פס"ד המחייב את התובעת ליתן ערבות של מנהל התובעת וכן של עוד 3 ערבים טובים לשביעות רצון רשם הערכאה הראשונה, כאשר ערבות זאת אם תהיה לשביעות רצונו, תבוא במקום הערבות הבנקאית. כן צויין שהערבות תיחתם בפני עו"ד אזולאי, אשר יפרט בערבות את כל הפרטים הנוגעים למצבם הכספי והרכושי של אותם הערבים, ומקום עבודתם וכן כי שוכנע לפי מיטב ידיעתו ואמונתו שהם יכולים להיות ערבים טובים לשביעות רצונו של הרשם של הערכאה הראשונה. 3. ביום 19.6.00 הוגשה בקשה לדחיית התביעה עקב אי הפקדת ערבות כמבוקש, ובהחלטתי מיום 26.12.00 העברתי את הבקשה לדיון בפני כב' הרשם, שיקבע האם הערבות שהופקדה תקינה, ואם לא - יורה מה בדיוק טעון תיקון, תוך שיתן ארכה סבירה לפי שיקול דעתו לתיקון הפגמים עפ"י הנחיותיו. אם לאחר מכן לא יתוקנו הפגמים (אם יש כאלה), תוגש אז בקשה לדחיית או מחיקת התביעה בשל כך. 4. בהחלטה מנומקת מיום 12.3.01 קבע כב' הרשם כי לא הומצאה ערבות, לא במועד ולא בכלל, וסבר כי ראוי אף היה לדחות את התביעה. אך כיוון שדחיית התביעה אינה בסמכותו, וכן לאור העובדה שהוא נתבקש ליתן ארכה להגשת ערבות מתאימה, הוא נאות להאריך המועד להגשת כתב ערבות חדש ב - 30 יום. 5. גם בחלוף 30 יום לא הוגשה הערבות, ובהחלטה מיום 30.4.01 קבע כב' הרשם שבפני ב"כ הנתבעת פתוחה הדרך להגיש בקשה מתאימה. במסגרת בש"א 2481/00 הוגשה בקשה חוזרת לדחיית התביעה, אשר הומצאה עוד באותו יום לב"כ התובעת. ב"כ התובעת לא שלח תגובה לבקשה, אלא בחר להגיש בקשה להפסקת התביעה במסגרת בש"א 2314/01. ב"כ הנתבעת הגיש תגובה לבקשה הזו, וכן הגיש בקשה למתן פס"ד במעמד צד אחד במסגרת בש"א 2481/00. 6. השאלה המשפטית המצריכה הכרעה בענייננו היא: האם לדחות את התביעה ובכך ליצור מעשה בי"ד, החוסם את דרכה של התובעת מהגשת תביעה חדשה בעתיד, או שמא אך להפסיק את התביעה, תוצאה שאין בה משום מעשה בי"ד? 7. בהכרעתו בשאלה אם ידחה את התביעה או ינקוט בדרך שפגיעתה בתובעת פחותה, אמור ביהמ"ש לתת דעתו לאינטרסים של התובע, של הנתבע וכן לשיקולי מדיניות שיפוטית. (ע"א 1628/92 גינזבורג נ. קרת ואח', פד"י מ"ח(2)372, פסקה 10 לפסה"ד - להלן: עניין "גינזבורג"). כך למשל, בית משפט יסרב לבקשה להפסקת תובענה, אם היעתרות לבקשה יהיה בה כדי לשלול מנתבע יתרון של ממש שרכש תוך כדי ההתדיינות, או אם יש בבקשה להפסקת תובענה משום שימוש לרעה בהליכי בית המשפט (עניין גינזבורג לעיל, פסקה 7 לפסה"ד). 8. בענייננו הטריחה התובעת שני שופטים (בשתי ערכאות שונות) וכן הטריחה פעמיים את רשם הערכאה הראשונה בסוגיית הערבות. כולם ניסו לבוא לקראתה ולהקל עימה, וכפי שנאמר בהחלטתו של ביהמ"ש המחוזי מיום 31.5.00: "ראוי שלא יימנע מאת המבקשת יומה בביהמ"ש קמא, בגלל אי האפשרות להפקיד את הערבות הנ"ל", וע"כ נקבעה לה ערבות קלה יותר. התובעת זלזלה בהחלטה זו, ובמקום לתת ערבות של 3 ערבים טובים היא נתנה ערבות של ערב מוגבל באמצעים שחובותיו מגיעים ל - 4,000,000 ₪ וערבותו אינה יכולה להתקבל, וכן נתנה ערבות של ערב בעל תיקי הוצל"פ רבים בסכומים גבוהים, שגם ערבותו אינה יכולה להתקבל. כמו כן לאורך כל הדרך, לא טרחה התובעת - ולו פעם אחת - לציין שייתכן שגם בדרישות המקלות כפי שנקבעו בביהמ"ש המחוזי, לא תוכל לעמוד, וכן לא ניסתה לערער על ההחלטה המורה על דחיית התביעה אם לא תופקד הערבות. 9. התרשמתי כי בהתנהגותה של התובעת יש משום שימוש לרעה בהליכי בית המשפט, וכי זכאית הנתבעת כי לא תטולטל שוב ושוב לביהמ"ש, וכי משפטה לא יימשך עוד ועוד. כן התרשמתי שאחרי אותן ארבע פעמים בהן הטריח עצמו ביהמ"ש בסוגיה זו שוב ושוב, קנתה הנתבעת יתרון דיוני, והוא - שביהמ"ש יהיה רשאי להורות על דחייתה של התביעה. זאת ועוד: כאשר ניתנה בזמנו ההחלטה בעניין הערובה, היה בתוקף ס' 232 לפק' החברות (נוסח חדש). כיום אין סעיף זה בתוקף עוד. אם תופסק התובענה ותחודש אח"כ, והנתבעת תבקש לעורר שוב את שאלת הערובה, תידון שאלה זו שלא לפי ס' 232 הנ"ל אלא לפי תק' 519 לתסד"א, ובכך עשוי מצב הנתבעת במישור זה להיות נחות ממצבה בתובענה הנוכחית. התנהגותה של התובעת פגעה אף בדרך הילוכו של בית המשפט - קרי: באינטרס הכלל - וגם חשבון זה עליה לפרוע. אכן בדחיית התביעה בגין אי הפקדת ערבות יש משום סנקציה מרחיקת לכת, אך זו סנקציה ראויה בנסיבות העניין שבעזרתה ניתן למנוע בזבוז זמנה של המערכת השיפוטית, ולשים קץ למשפט, אשר התובעת מגלה חוסר עניין בו. 10. התובעת מרמזת כי סיכויי ההצלחה שלה בתביעה גבוהים. אינני מביע דעה על כך, אך עדיין אין בכך להקנות לה זכות לעשות ככל העולה על רוחה, ולהפר כל החלטה שניתנה והמחייבת אותה. 11. אשר על כן נחה דעתי, כי דין התביעה להידחות. בש"א 2481/00 מתקבלת, ובש"א 2314/01 נדחית. אין צו להוצאות, ולו משום שנראה בעליל כי לא יהיה ממי לגבותן.הפסקת תביעה