דמי שימוש בקרקע עקב סלילת דרך

עיון בכתב התביעה מעלה, כי המערער עותר ל"דמי שימוש" בחלקתו, על שום שסלילת הדרך שללה ממנו את השימוש בה. הוא סמך את תביעתו על ההתחיבות, שניתנה לו ולאחיו בשנת 1984 על ידי המשיבה (עיריית טבריה), ליתן להם חלקה חליפית ופיצוי. הוא סמך את תביעתו גם על פסק הדין של בית משפט השלום בעכו, שחייב את המשיבה ליתן לו חלקה חליפית. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דמי שימוש בקרקע עקב סלילת דרך: השופט אברהם אברהם רקע 1. המערער (הוא גם המשיב שכנגד, ולהלן נכנה אותו - המערער) הוא בעלים של מחצית הזכויות בחלקה 26 בגוש 15035 המצויה בטבריה (אחיו היה בעליה של המחצית האחרת של החלקה). בשנת 1982 החלה נבנית שכונה כלשהי בסמוך לחלקה. הדרך, שנפרצה על מנת לאפשר גישה לשכונה החדשה, עברה בחלקה. מכאן תביעתו של המערער בבית משפט קמא, בה הוא עתר לפיצוי, על שום שסלילת הדרך מנעה ממנו את השימוש בחלקה.   2. אף שלשיטת המערער - הדרך נפרצה כבר בשנת 1982, הוא תבע לפצותו עבור התקופה שמשנת 1984 ואילך, מתוך שהוא נסמך על התחייבות כלשהי שניתנה, לטענתו, לו ולאחיו על ידי המשיבה (היא גם המערערת שכנגד, ולהלן נכנה אותה המשיבה) ליתן לו חלקה חליפית, ופיצוי כספי עד כי החלקה החליפית תינתן להם.   פסק הדין קמא 3. בית משפט קמא קיבל אך באופן חלקי את תביעת המערער. הוא פסק לו פיצוי עבור תקופה אחת בלבד מתוך התקופה שבגינה הוא עתר לפיצוי בתביעתו. פסיקה זו לפיצוי חלקי באה מתוך קביעות מספר שקבע בית משפט, ואלה הן, בעיקרי הדברים: א. התביעה התישנה, ככל שהתיחסה לתקופה שעד שבע שנים טרם הגשתה (התביעה הוגשה ביום 17.12.1996). ב. לא ניתנה כל התחיבות בשנת 1984 על ידי המשיבה לשלם למערער ולאחיו דמי שימוש כלשהם. ג. בפסק דין שניתן בהליך כלשהו בין בעלי הדין (בבית משפט השלום בעכו) חוייבה המשיבה ליתן למערער ולאחיו חלקה חליפית (בתוך 60 יום מיום מתן פסק הדין, 23.05.90). ד. רק ביום 21.7.1992 העמידה המשיבה לרשות המערער את החלקה החליפית שהובטחה לו בפסק הדין בעכו.   4. פועל יוצא מקביעות אלה פסק בית משפט קמא: א. למערער אין זכות לפיצוי עבור התקופה שבה עילת התביעה נתיישנה. ב. המערער זכאי לפיצוי עבור התקופה שמיום 18.12.1989 (תום תקופת ההתישנות) ועד ליום 21.7.1992 (יום בו נמסרה לרשותו החלקה החליפית שהובטחה לו בפסק הדין בעכו). ג. החל מיום 21.7.1992 לא זכאי המערער לכל פיצוי, משהחלקה נמסרה לו כמובטח.   ערעור וערעור שכנגד 5. ערעורו של המערער בפנינו נסב על קביעותיו של בית המשפט, שתוצאתן - דחית תביעתו לפיצוי עבור התקופות שנזכרו בסעיפים קטנים א' ו-ג' לפסקה הקודמת. והמשיבה ערערה אף היא, מצידה, על פסק הדין בערעור שכנגד, על שום שחויבה בפיצוי בגין התקופה שנזכרה בסעיף קטן ב' לפסקה הקודמת.   עילת התביעה 6. את הדיון בערעור אנו רואים לפתוח בבירור טיבה של עילת התביעה. עיון בכתב התביעה מעלה, כי המערער עותר ל"דמי שימוש" בחלקתו, על שום שסלילת הדרך שללה ממנו את השימוש בה. הוא סמך את תביעתו על ההתחיבות, שניתנה לו ולאחיו בשנת 1984 על ידי המשיבה, ליתן להם חלקה חליפית ופיצוי. הוא סמך את תביעתו גם על פסק הדין של בית משפט השלום בעכו, שחייב את המשיבה ליתן לו חלקה חליפית. תחילה נציין, כי חרף השימוש במונח "דמי שימוש", לא זו תביעתו של המערער. דמי שימוש משמעם דמים שפלוני משלם לאלמוני, על השימוש שעשה פלוני בקרקע של אלמוני. לא זה ענייננו, כיוון שהמערער לה תבע את המשיבה כי תשלם לו תמורה על השימוש שהיא עשתה בקרקע. תביעתו היא תביעה לפיצוי על נזק, שנגרם לו כתוצאה משלילת זכותו שלו להשתמש בחלקה, זכות שנגרעה ממנו כתוצאה מסלילת הדרך בתוככי החלקה. תביעתו היא גם לפיצוי על נזק שנגרם לו כתוצאה מכך שהמשיבה לא נתנה בידו את החלקה החליפית, כפי שחויבה בפסק הדין של בית משפט השלום בעכו. יוצא איפוא, הפיצוי שתבע המערער בתביעתו בבית משפט קמא מקורו בהתחיבות חוזית שהתחיבה כלפיו המשיבה (כטענתו) בשנת 1984 לפצותו אם לא תיתן לו חלקה חליפית; מקורו בעילה נזיקית או קניינית, משום גריעת זכותו לעשות שימוש במקרקעיו, כתוצאה מסלילת הדרך; ומקורו בפסק הדין של בית השלום בעכו, מתוך שהמשיבה לא קיימה אחר פסק הדין, ולא נתנה למערער קרקע חליפית כפי שחויבה, וכתוצאה מכך נשללה ממנו הזכות להשתמש באותה חלקה חליפית.   עילת התביעה, הנסמכת על ההתחיבות משנת 1984 7. בית משפט קמא דחה את טענת המערער, לפיה המשיבה התחייבה כלפיו וכלפי אחיו עוד בשנת 1984 כי תיתן להם קרקע חליפית, ואם לא תעשה כך - תשלם להם "דמי שימוש". בקביעה זו, שהמערער מבקש להשיג על נכונותה בפנינו, אין לנו להתערב. עניין לנו בקביעה עובדתית, הנסמכת, בין היתר על התרשמות של הערכאה הדיונית מן העדים שהעידו בפניה, ועל פירוש שנתן השופט קמא אודות המסמך משנת 1984, שלדעתו לא הגיע כדי גמירות דעת ומסוימות, ומכאן שלא הגיע כדי גיבוש הסכם, המחייב את המשיבה. הפירוש הוא ראוי, ודאי על רקע ההתרשמות שהתרשם השופט קמא מן העדים הנוגעים לאותו מסמך, ואין לנו להתערב בקביעותיו אלה של בית משפט קמא.   יוצא איפוא, ככל שהתביעה נסמכה על אותה התחייבות נטענת משנת 1984 - דינה היה להידחות, וכך אמנם קבע בית משפט קמא.   העילה הנזיקית-קניינית (באשר לחלקה 26) 8. עילת התביעה האחרת שעומדת למערער היא זו הנסמכת על טענתו, כי סלילת הדרך בחלקתו גרמה לו נזק, משום שלילת זכותו לעשות שימוש בחלקתו (חלקה 26). ואמנם, מיום שנפרצה בחלקת המערער הדרך המוליכה לשכונה החדשה - נגרעה זכותו של המערער בחלקתו, והוא זכאי לפיצוי על גריעה זו, עבור תקופה זו שמיום פריצת הדרך.   9. ראינו, כי בית משפט קמא קבע, כי המשיבה נתנה למערער חלקה חליפית לחלקתו, כפי שחויבה לעשות בפסק הדין של בית משפט השלום בעכו ולכן פסק לו פיצוי עד ליום מסירת החלקה החליפית (21.7.92). אלא שחלקה חליפית שכזו מעולם לא ניתנה למערער: המשיבה נתכוונה ליתן למערער חלקה שבבעלות מינהל מקרקעי ישראל (ראו פסק הדין של ביהמ"ש בעכו, וכן עדות מהנדס העיריה המשיבה, ע' 24 לפרוטוקול), שהמשיבה התחייבה לעשות לרישומה ע"ש המערער. אנו יודעים, כי לא נעשה דבר באשר לרישום, משמע החלקה היתה ונותרה בבעלות מינהל מקרקעי ישראל, ולעיריה אין זכות בה, והדברים אושרו, בהגינות, בידי ב"כ המשיבה בדיון שנתקיים בפנינו. יוצא איפוא, החלקה החליפית שהציעה המשיבה למערער היא בבעלות מינהל מקרקעי ישראל, ולמשיבה עצמה אין זכות בה, ועל כן יש לומר על המשיבה, כי לא קיימה את מחויבותה שבפסק הדין בעכו ולא מסרה למערער קרקע חליפית.   10. מכל אלה אנו מגיעים כדי כך, שהמערער זכאי לפיצוי עבור התקופה שמיום שנפרצה הדרך, ועד ליום הגשת התביעה; ומתקופה זו יש להמעיט את תקופת ההתישנות, שאז אנו מגיעים לכך, שהמערער זכאי לפיצוי עבור שבע השנים שקדמו להגשת התביעה.   לעניין ההתישנות נציין, כי המערער אמנם השיג על הקביעה, שלפיה בתקופה שקדמה לשבע השנים שלפני הגשת התביעה עילת התביעה התישנה, אלא שערעורו בסוגיה זו אין בו ממש. עילת התביעה בה עסקינן נולדת מידי יום, ובכל יום היא גם מתחילה מירוץ של התישנות, שמסתיים בחלוף שבע שנים. מכאן שהתביעה כולה, ככל שהיא מתיחסת לתקופה שלפני שבע השנים שקדמו להגשתה, התישנה.   עילת התביעה, הנסמכת על פסק הדין של בית משפט השלום בעכו 11. ראינו, כי פסק דין שיצא מלפני בית משפט השלום בעכו חייב את המשיבה ליתן למערער חלקת קרקע חליפית. בית המשפט קמא נסמך על קביעה זו, וחייב את המשיבה בתשלום פיצוי למערער, בגין תקופה כלשהי. ואמנם, גם עילה זו, הנסמכת על פסק הדין של בימ"ש השלום בעכו, מזכה את המערער בפיצוי, אלא רק עבור תקופה שמתחילה בחלוף 60 יום מיום שניתן פסק הדין בעכו (בשנת 1990), ולכן אין בה, בעילה זו, כדי להוסיף פיצוי על זה שאליו הגענו מכוחה של העילה הנזיקית-קניינית, לפיה המערער זכאי לפיצוי עבור 7 שנים.   שיעור הפיצוי 12. עד הלום הגענו לידי כך, שהמערער זכאי לפיצוי עבור שבע השנים שקדמו להגשת תביעתו (18.12.1989 ועד 17.12.1996). בעלי הדין לא נחלקו בדעתם על כי אם מגיע פיצוי - יש לחשבו לפי חוות הדעת של השמאי מטעם המערער, ששם את דמי השימוש (מהם נגזר גם סכום הפיצוי) לפי תשואה שנתית של 6% מתוך 106,000 דולר (ערך הקרקע לפי הערכתו). יוצא איפוא, הפיצוי צריך שיעמוד על סך של 44,500 דולר (106,000x6%x7).   13. בית משפט קמא הורה, כי לפיצוי המגיע למערער יש להוסיף ריבית מאמצע תקופת הפיצוי. על הוראה זו של בית משפט קמא ביקשה המשיבה להשיג בערעורה הנגדי. להשגה זו של המשיבה אין בידינו לשעות. הפיצוי לו זכאי המערער נגזר מהתשואה השנתית מן הקרקע, ולכן חישוב מדויק צריך היה שיוביל לכך, שמידי שנה תיתוסף ריבית לתשואה השנתית (משמע תוצאה טובה פחות מבחינת המשיבה). תחת זאת הלך בית משפט קמא בדרך של חישוב מקורב הנהוג בחישוב נזקים, משמע הוספת ריבית מאמצע תקופה, ובכך לא שגה.   סיכום 14. סיכומו של דבר, אנו מבטלים את פסק הדין של בית משפט קמא, ומחייבים את המשיבה לשלם למערער סך של 44,500 דולר, לפי שער יציג ביום הגשת התביעה (17.12.1996). על סכום זה יש להוסיף ריבית מאמצע התקופה (מיום 17.6.1993) ועד ליום הגשת התביעה, ומיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל - הפרשי הצמדה וריבית כחוק. כמו כן אנו מחייבים את המשיבה לשלם למערער הוצאות משפט ושכ"ט בערעור בסך של 10,000 ₪ ומע"מ.   הערעור הנגדי - נדחה.שימוש במקרקעיןדמי שימוש