האם אפשר להחליף בורר ? יש לשקול בקשה להעברת בורר מתפקידו בזהירות מרובה ובכובד ראש ולבחון האם אכן טענות המבקש חזקות דיין כדי להצדיק העברת הבורר מתפקידו. כשבית המשפט בוחן האם להעביר בורר מתפקידו עליו לשקול שיקולים שונים כשהעיקרים שבהם פורטו ברע"א 6171/99 ת.ס תעשיות סיליקט בע"מ נ' גבור, עו"ד, פ"ד נז (1) 193 (1999) כדלקמן: "....בית המשפט ישקול אם קמה עילה להפסקת הבוררות או להעברת הבוררים מתפקידם. לשם כך ישקול, לפי המקרה, את כל השיקולים הרלוונטיים, בין השאר את סבירות משך הזמן שחלף, את התנהגות הבוררים, את התנהגות הצדדים, את הנזק שייגרם אם תיפסק הבוררות לאור התועלת שבהמשכתה, את השאלה אם נגרם עיוות דין לצד המבקש להפסיק את הבוררות, את שיקולי הצדק ואת כל השיקולים הבאים בחשבון כאשר מבקשים להעביר בוררים מתפקידם". קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא העברת בורר מתפקידו / החלפת בורר: זוהי תובענה להורות על העברת בוררים מתפקידם בהתאם לסעיף 11 לחוק הבוררות, התשכ"ח - 1968 (להלן:-"החוק"), וכן לצוות על פינוי מבנה המבקשת שנמצא בשימוש המשיבה, ולחלופין עותרת המבקשת להורות על החזרת הדיון לבית משפט השלום, שדן במחלוקות בין הצדדים במסגרת ת.א 2331/06.. הרקע העובדתי הרלוונטי הסמינר למורות "בית רבקה" (להלן:-"המבקשת") הוא מוסד חינוכי של חב"ד לבנות, המחזיק בקמפוס בכפר חב"ד ב'. במתחם בין היתר בתי פנימייה, שאחד מהם (להלן:-"המבנה") הועמד על ידי המבקשת לרשות המשיבה, לצורך מגורי בנות במסגרת פרויקט להצלת ילדי צ'רנוביל (להלן:-"הפרויקט"). במסגרת הפרויקט הוטסו ארצה בנות מאזור צ'רנוביל לצורך טיפולים רפואיים וחינוך ברוח חב"ד. בחלוף זמן טענה המבקשת שהפרויקט הסתיים ושבפועל אין למשיבה עוד צורך במבנה להפעלתו. המבקשת דרשה מהמשיבה לפנות את המבנה, וטענה שמספר הבנות ששיכנה בו המשיבה נמוך בהרבה מקיבולתו. המשיבה סירבה לפנות את המבנה, והמבקשת הגישה תביעה לפינויה לבית משפט השלום בפתח תקווה. במסגרת הליך ערעור על החלטת ביניים עוכבו ההליכים בתובענה והצדדים פנו, בהסכמה, לבוררות לפני שלושה מרבני חב"ד (להלן:-"הבוררים"). שטר בוררות נחתם ביום 12.8.07. ביום 31.1.08 ניתנה החלטת ביניים (להלן:-"ההחלטה הראשונה"), שלפיה "אין דוחין נפש מפני נפש" ולכן אמנם המבנה שייך למבקשת, אולם למשיבה מותר להחזיק במבנה לצורך פרויקט ילדי צ'רנוביל. עוד נקבע, שככל שלמבקשת יש טענה שמספר הבנות בבניין נמוך מהצהרות המשיבה, ואין הצדקה להשתמש בבניין בסדר גודל כזה, תתקיים הבוררות שוב לפני תחילת שנת הלימודית הבאה. כן נקבע שהמשיבה תשלם דמי שימוש חודשיים בסך של 4000$, ותשא גם בדמי שימוש רטרואקטיביים במבנה מיום דרישת הפינוי הראשונה בגובה של 80,000$. לאחר מתן ההחלטה הראשונה הוגשו ע"י שני הצדדים בקשות לבוררים למתן צווי ביניים ולהבהרת פסק הדין. המבקשת עתרה לפינוי מיידי של המבנה, ולצו מניעה זמני למניעת אכלוסו. המשיבה ביקשה הבהרה בעניין דמי השימוש ובשאלה אם אלה כוללים עלויות חשמל ומים. לבקשות הוגשו תשובות. ביום 7.5.08 ניתנה החלטת ביניים נוספת (להלן:-"ההחלטה השנייה") בה נקבע שהשימוש הסביר במבנה לצורך הפרויקט הוא לא פחות מ-35 בנות, וכל עוד לא יפחת מספר הבנות ששוהות במבנה במסגרת הפרויקט ממספר זה, יש לאפשר למשיבה להמשיך ולהשתמש בו. עוד נאמר על-ידי בית הדין שבית הדין יבדוק את מספר הבנות "במועדים שימצא לנכון". עוד נקבע שהתשלום אינו כולל את עלויות החשמל והמים. החלטה זו הוכתרה בכותרת "החלטת ביניים" ולכך חשיבות בהמשך. המחלוקת לא נפתרה גם לאחר ההחלטה השנייה. לאחר שקבעו הבוררים את מספר הבנות המינימאלי שאכלוסן ייחשב כשימוש סביר במבנה, התעוררה מחלוקת בעניין מספר בנות הפרויקט שנמצאות במבנה בפועל. המבקשת טענה שהוא עומד על 11, וכי על הבוררים להורות למשיבה לעזוב את הבניין תוך חודש. בהמשך טענה המבקשת שבבדיקה נוספת שנערכה על-ידי הבוררים ושבמהלכה כל הבנות היו בטיול, נספרו ע"י הבוררים 35 מיטות, ואלה הסתפקו בכך לקביעת מספר הבנות ששוהות במבנה דרך קבע. באחת מפניות המבקשת לבוררים סביב המחלוקות שהתעוררו לאחר ההחלטה השנייה, ציין ב"כ המבקשת, שנוכח פניות חוזרות ונשנות לבוררים שלא נענו, ומאחר שבבניין רק 11 בנות ולא 35, הרי שאם "כבוד בית הדין משיקולים שאינם ברורים לנו, אינו יכול להכריע וליתן פס"ד לפינוי מיידי בהתאם להחלטתו, נאלץ - בלית ברירה - לפנות לערכאות, על מנת להביא לביצוע מיידי של פסק הדין" (נספח 12 לתובענה). ביום 8.7.08, ענו הבוררים במכתב למבקשת (נספח 13 לתובענה) ולבא כוחה, וציינו שהצדדים התחייבו בשטר הבוררות שלא לפנות לערכאות ללא רשות מפורשת בכתב מהבוררים. וכן נאמר "אנו דוחים בשאט נפש כל טענות ופקפוקים אודות שיקול הדעת של בית הדין". הבוררים ציינו שבכוונתם לבקר במקום במהלך החודש הקרוב "בנוכחות שני הצדדים". למרות החלטה זו פנתה המבקשת לבית משפט השלום בפתח תקווה, בבש"א 2561/08 בת.א 2331/06 בבקשה לחידוש הליכים ומתן צו פינוי תוך הסתמכות החלטת הביניים כמעשה בית דין המחייב פינוי. בקשה זו של המבקשת נדחתה ובית המשפט קבע שטענותיה הרבות של המבקשת נגד תפקוד הבוררים, מקומן בהליך לפי סעיף 11 לחוק, והסמכות לדון בו קנויה לבית המשפט המחוזי. המבקשת, כמו גם המשיבה, פנו שוב לבוררים בבקשות ובתשובות, ואף נתקיים דיון. עם זאת, עד למועד הגשת התובענה דנן, לא ניתן פסק בוררות סופי, ולא בכדי. הבוררים הבהירו למבקשת, במספר הזדמנויות, שהם רואים בחומרה את פנייתה לערכאות, והודיעו שעד שתחזור בה מהפנייה כאמור, לא ייתנו הבוררים החלטה בעניין (נספח 13א לתובענה, למשל). נוכח אי יכולתה של המבקשת לקבל פסק סופי אצל הבוררים, פנתה היא לבית משפט זה בתובענה דנן, בבקשה להעביר את הבוררים מתפקידם. טענות הצדדים טענות המבקשת הנושא שהובא לפני הבוררים היה פינוי המבנה והתביעות הכרוכות בו. נושא זה הוכרע בפסק הבוררות. משהתברר שמספר הבנות במבנה נמוך מ-35 בנות, הרי שמכח ההחלטה השנייה היה על המשיבה לפנות המבנה באופן מיידי. ההחלטה השנייה הומצאה לה רק ביום 20.5.08, למרות שניתנה 13 ימים קודם לכן. בכך, לטענתה, הפגינו הבוררים התנהגות בלתי ראויה ולא חוקית, שכן עיכבו את מסירת ההחלטה, שהורתה על ספירת הבנות במבנה, כדי ליתן סיפק בידי המשיבה לאכלסו, להגיע למספר המינימאלי של 35 בנות ולעמוד בתנאי ההחזקה בו. לטענת המבקשת, בביקור שערכו הבוררים נספרו רק 11 בנות, והבוררים המתינו עד שהמשיבה הביאה 17 בנות נוספות, באופן זמני, כדי לנסות ולעמוד במכסה המינימאלית. לבוררים אין סמכות להורות על החזקת בניין ריק ע"י המשיבה, אלא להורות על המשך שימוש בו כל עוד יש לכך הצדקה עניינית. עבודת הבוררים הסתיימה עם מתן שתי ההחלטות, גם אם לא נקבעה דרך אופרטיבית לביצוען, ובמיוחד נוכח ההחלטה השנייה, אליה מתייחסת המבקשת כאל החלטה מכרעת. פנייתה האחרונה לבוררים נעשתה משיקולי יעילות בלבד, למרות שהייתה סבורה שאלה נעדרי סמכות ולמרות שחששה מהשפעת המשיבה על חב"ד ועל הבוררים. לבסוף, טוענת המבקשת שהבוררים כבר פסקו למעשה בסכסוך, ומבקשת שיינתן צו פינוי למשיבה וחיובה בהוצאות. לחלופין, מבקשת המבקשת להשיב את התיק לבית משפט השלום למתן פסק דין בתביעת הפינוי המקורית בהתאם להחלטות בפסקי הבוררות. בתשובתה טוענת המבקשת שכתב התשובה של המשיבה לוקה בחוסר דיוק קיצוני בקשר לעובדות המופיעות בו. כך למשל, הפסק בבוררות הקודמת קבע אמנם את זכותה של המשיבה להשתמש במבנה, אך קבע שהנושא יידון מחדש תוך שנה. לטענת המבקשת, בחלוף אותה שנה נחתם הסכם שכירות בין הצדדים, ותם תפקידו של הפסק הקודם. המבקשת אף טוענת שטענות המשיבה בהקשר לצורך שלה בנכס שגויות ואינן רלוונטיות. שגויות - שכן צורכו בנכס הוא חיוני, ואינן רלוונטיות - שכן בעל נכס לא צריך להוכיח את הצורך שלו בנכס בתביעה לסילוק פולש שפקע רישיון השימוש שלו בו. טענה נוספת של המבקשת היא שעבודת בילוש במטרה להתחקות אחר מספר הבנות שבפועל מאכלסות את המבנה אינה בסמכות הבוררים. המבקשת אינה כופרת בפסק הבוררים, אלא להיפך, מבקשת את קיומו כחוק. באשר לטענת המשיבה בדבר איסור הפניה לערכאות מכח שטר הבוררות, טוענת המבקשת שאיסור זה חל כל עוד הבוררות בתוקף. משנתנו הבוררים פסק דין המסיים את הסכסוך, הסתיים תפקידם. טענות המשיבה למרות שהמבקשת הגישה בקשתה מכח סעיף 11 לחוק, שעוסק בהעברת בורר מתפקידו, הרי שבפועל מבוקש בה לבטל את ההחלטות של הבוררים שאינן לרוחה. המבקשת עצמה בחרה הרכב ספציפי זה של בוררים, ואין לה להלין עליהם כעת. לטענתה, אותן החלטות שאינן לרוחה של המבקשת ניתנו זה מכבר, המבקשת לא ביקשה לבטלן והמשיכה בהליך הבוררות. העניינים שהועברו לבוררים שנויים במחלוקת מזה 11 שנים, ואף נידונו בעבר בבוררות בין הצדדים (להלן:-"הבוררות הקודמת"). אז, ניתן ע"י הבורר - בית דין רבני חב"ד, פסק סופי (להלן:-"הפסק הקודם") שלפיו אין להעדיף את צורכי המבקשת על הצורך בפרויקט צ'רנוביל שמנהלת המשיבה. המשיבה טוענת שמדובר בסכסוך פנימי ומורכב בתוך תנועת חב"ד, וששיקולי המבקשת הם שיקולים זרים ופסולים. לטענתה אין למבקשת צורך אמיתי במבנים לשם ניהול פנימייה, פינוי המבנה מבוקש אך למטרות רווח כלכלי ומטרת הבקשה דנן היא רק הכפשת הבוררים וניסיון לכפות אותם ליתן פסק דין לפי מבוקשה. בתשובתה לתשובת המבקשת טענה המשיבה שאינה יכולה לטעון לאובדן אמון בבוררים שהיא עצמה בחרה את זהותם. דיון והכרעה (א) בטרם דיון בבקשה להעברת הבוררים מתפקידם יש ראשית ליישב קושי ניכר שעולה מטענות המבקשת. המבקשת טוענת שהבוררים סיימו את תפקידם במתן פסק בוררות סופי. כך מציינת המבקשת בבקשתה ש"מאחר שהבורר כבר פסק למעשה בסכסוך, יתבקש ביהמ"ש לסיים את הסכסוך במתן צו פינוי למשיבה...". גם בתשובתה טענה המבקשת ש"משנתן בית הדין פסק דין המסיים את הסכסוך, הסתיים תפקידו". הקושי טמון בכך שבקשה להעברת בורר מתפקידו יכולה להיות מוגשת לבית המשפט רק כל עוד לא ניתן פסק הבוררות. כפי שמציינת פרופ' אוטולנגי בספרה בוררות דין ונוהל, מהדורה רביעית מיוחדת, כרך ב' עמוד 753 (2005), "דומה שהדבר מובן מאליו: לאחר מתן הפסק כבר אין כל הגיון בהעברת הבורר מתפקידו". אם כבר ניתן פסק סופי, והמבקשת רוצה לתקוף אותו, הרי שדרך התקיפה הנכונה נגדו היא בבקשה לביטול פסק בוררות. רוצה המבקשת לאכפו - תגיש בקשה לאישורו. נראה, אם כן, שטענות המבקשת, במובן זה, לא יכולות לדור יחדיו. אם פסקי הבוררים סופיים הם, לא ניתן להעבירם מתפקידם, שכן זה תם. רק אם לאו - ניתן לדון בהעברתם מתפקידם. האם פסקי הבוררים הם אכן פסקים סופיים? (ב) המבקשת טוענת שהבוררים נתנו פסק סופי ושהסכסוך יושב, אך בחינת העובדות מלמדת שהמחלוקות עדיין לא נפתרו. המשיבה עדיין משתמשת במבנה, והמבקשת עדיין טוענת שהיא עושה כן שלא כדין. בדיון שנתקיים לפני, כמו גם בתכתובות המבקשת עם הבוררים, הסתמנה עמדת הבוררים שלפיה עדיין לא ניתן פסק סופי, ולא יינתן אחד כזה עד אשר תמחק המבקשת את תובענתה זו שלפני. כך למשל ציינו הבוררים במכתבם למבקשת מיום 31.1.10: "בית הדין מנוע הלכתית ומעשית לתת החלטה סופית בתביעות הצדדים כל עוד פנייתכם לבית המשפט תלויה ועומדת. .. אם תסורו מדרככם הנלוזה ותבטלו את כל התביעות לערכאות, יתן ביה"ד בל"נ את החלטתו הסופית תוך חודשיים ימים". מהנוסח האמור עולה שהבוררים סבורים שעבודתם עדיין לא תמה. חיזוק לכך ניתן למצוא גם בכך שהבוררים בחרו להכתיר החלטותיהם כהחלטות ביניים. ודוק: טיבה של החלטת ביניים שיתכן שהיא מכריעה באופן סופי בחלק מוגדר ומתוחם מן המחלוקות נושא הבוררות, חלק העומד בפני עצמו. מנגד, יש לזכור, שהכותרת שבחר הבורר לתת להחלטתו אינה מחייבת את הגדרת המסמך. נראה, אם כן, שמעמד החלטות הבוררים אינו ברור. כדי להכריע האם החלטות הבוררים הן פסקי ביניים, או שמא הם מהווים ביחד פסק סופי החותם את הבוררות, אבחן את המערכת העובדתית שהובילה לפסקים האמורים, והאם תוכנם מהווה פסיקה בסכסוך או בחלקים מסוימים ומוגדרים בו, כמו גם האם אלה מכילים הוראות אופרטיביות ליישומם. ג) בשטר הבוררות עליו חתמו הצדדים הוגדר הסכסוך שהובא לפני הבוררים כך: "פינוי בניין בבית רבקה שמוחזק ע"י צא"ח ותביעה ממונית" ואכן, הבוררים הכריעו שהמבנה הוא בבעלות המבקשת, קבעו דמי שימוש ראויים ופיצוי בגין שימוש עבר וקבעו קריטריון ברור שבהתקיימו יישאר המבנה בשימוש המשיבה ובאי התקיימו יפונה. הקריטריון שנקבע הוא מספר הבנות שמאכלסות את המבנה - אם זה יפחת מ-35, תפונה המשיבה. קביעות אלו אכן קביעות סופיות הן שהכריעו במחלוקת האמורות. לו היו מסתיימות כאן קביעות הבוררים, ניתן היה לומר שסיימו את תפקידם. אך הבוררים המשיכו וקבעו דרך לביצוע ההחלטה השנייה. נקבע, שמספר הבנות ששוהות במבנה ייבחן על פי בדיקה של הבוררים עצמם, במועד ובתנאים שהם יקבעו. דהיינו, אליבא דבוררים, עבודתם עדיין לא תמה, שכן הגם שנקבע מתווה לסיום הסכסוך, עדיין לא הוכרע בפסק סופי שמכריע בשאלה האופרטיבית האם בפועל על המשיבה לפנות את המבנה - אם לאו. (ד) אעיר כי בטענותיה לפני כפרה המבקשת בעצם סמכותם של הבוררים לקבוע כאמור ולבדוק בעצמם, בשטח, את מספר הבנות ששוהות במבנה. אלא שבתכתובת שקדמה להליך דנן, לא מצאתי זכר לכפירה כזו. מהתנהלות המבקשת עולה כי היא קיבלה על עצמה את הסמכות שהבוררים נטלו לעצמם לספור את הבנות ולהיות אלה שיכריעו, עובדתית, במספר הבנות שלוקחות בפועל חלק בפרויקט. על כן, ובשים לב לכך שמוסד הבוררות נשען על הסכמת הצדדים, לא אדון ולא אכריע בסמכותם של הבוררים לספור את הבנות בעצמם ומאחר שמצאתי שלא ניתן פסק בוררות סופי, אדון בצורך להעביר את הבוררים מתפקידם, נוכח התנהלותם הנטענת מאז מתן ההחלטה השנייה וסביב ספירת בנות הפנימייה. העברת הבוררים מתפקידם (ה) סע' 11 לחוק קובע כדלקמן: "בית המשפט רשאי להעביר בורר מתפקידו באחד המקרים האלה: (1) נתגלה שהבורר אינו ראוי לאמון הצדדים; (2) התנהגותו של הבורר במהלך הבוררות גורמת לעינוי דין; (3) נבצר מהבורר למלא את תפקידו." כשבית המשפט בוחן האם להעביר בורר מתפקידו עליו לשקול שיקולים שונים כשהעיקרים שבהם פורטו ברע"א 6171/99 ת.ס תעשיות סיליקט בע"מ נ' גבור, עו"ד, פ"ד נז (1) 193 (1999) כדלקמן: "....בית המשפט ישקול אם קמה עילה להפסקת הבוררות או להעברת הבוררים מתפקידם. לשם כך ישקול, לפי המקרה, את כל השיקולים הרלוונטיים, בין השאר את סבירות משך הזמן שחלף, את התנהגות הבוררים, את התנהגות הצדדים, את הנזק שייגרם אם תיפסק הבוררות לאור התועלת שבהמשכתה, את השאלה אם נגרם עיוות דין לצד המבקש להפסיק את הבוררות, את שיקולי הצדק ואת כל השיקולים הבאים בחשבון כאשר מבקשים להעביר בוררים מתפקידם". בנוסף לשיקולים אלה על בית המשפט לשקול את העובדה כי העברת בורר מתפקידו אינה עניין של מה בכך. זוהי החלטה חריגה שתיעשה רק בנסיבות קיצוניות, מאחר שיש בה כדי לפגוע הן במוסד הבוררות עצמו הן בכבודו ושמו הטוב של הבורר (רע"א 9812/04 דוד עברי נ' המועצה המקומית רמת ישי, (לא פורסם, 15.11.2004), הפ (ת"א) 193/08 אור עוז בע"מ נ' תחכום ט .מ. טכנו (לא פורסם, 09.12.2008)). על כן, יש לשקול בקשה להעברת בורר מתפקידו בזהירות מרובה ובכובד ראש ולבחון האם אכן טענות המבקש חזקות דיין כדי להצדיק העברת הבורר מתפקידו. בתובענה שלפני מתבססת המבקשת אמנם על סעיף 11 לחוק אולם בגוף טענותיה אין התייחסות לאיזו מחלופות סעיף 11, והיא מתרכזת דווקא בטענות חוסר סמכות וחריגה מסמכות. בנוסף מעלה היא טענה נגד המנעות הבוררים מהכרעה בבקשתה האחרונה. (ו) סע' 11(1) לחוק קובע שלבית המשפט יש סמכות להעביר בורר אם נתגלה שהוא אינו ראוי לאמון הצדדים. המבחן שלפיו ישקול בית המשפט אם הבורר ראוי או אינו ראוי לאמון הצדדים הוא מבחן אובייקטיבי, ואין די בחשש סתמי של מי מהצדדים. יפים לעניין זה דבריו של הש' אורי שטרוזמן בספרו ספר הבוררות ,עמוד 113 (2001) : ".... מעמדו המיוחד של הבורר, הנושא תפקיד מעין שיפוטי, דורש חוסר נגיעה והעדר כל אינטרס אישי בנושא הבוררות ותוצאותיה. מאידך, ראוי להקפיד על כבודם של בוררים ולמנוע ניצול לרעה של טענת משוא פנים, בכדי לעכב הליכי בוררות או לבטל פסק בוררות שתוצאתו אינה רצויה. המבחן שקבעה הפסיקה למשוא פנים הינו מבחן אובייקטיבי, המציב רף גבוה בפני הטוען טענה זו. עליו להצביע כי קיימת אפשרות ממשית....למשוא פנים להבדיל מקיומו של חשש סביר גרידא. המדובר במקרים חריגים ביותר, כגון מידע שיש בו כדי להטיל צל כבד על כשירות הבורר לשמש בתפקידו ובית המשפט מתבקש להעבירו מהתפקיד מחשש לניגוד אינטרסים ומשוא פנים, הכרוכים מטבעם זה בזה. מגמה זו עולה בקנה אחד עם התכלית החקיקתית של חוק הבוררות, בהפניית סכסוכים להכרעה עניינית ומהירה. על מנת לשמור על יציבותו של מוסד זה, בית המשפט גוזר על עצמו איפוק ואין הוא מתערב על נקלה בהליכים המתנהלים בפני בורר". עוד מוסיפה לעניין זה פרופ' אוטולנגי בספרה בוררות דין ונוהל, מהדורה רביעית מיוחדת, כרך א' עמוד 509 (2005): "צריך שיוכח כי נתגלתה לבעל הדין עובדה מסוימת, אשר לא זו בלבד שתתן לו תחושה סובייקטיבית של איבוד אמון בבורר, אלא גם ניתן יהיה לומר שאיבוד האמון ניתן לביסוס גם מבחינה אובייקטיבית". כלומר, אין די בחשש של מי מהצדדים למשוא פנים אלא על בית המשפט לנקוט במבחן אובייקטיבי תוך שהוא משמש כמשקיף הסביר מהצד שאינו מעורב אישית בעניין ( ב"ש 48/75 רחמים ידי נ' מדינת ישראל פד"י כט (2) 375 (1975)). העברת בורר תעשה במקרים חריגים ובנסיבות קיצוניות כאמור, ועל מבקשה מוטל הנטל לשכנע את בית המשפט שהתקיימו נסיבות קיצוניות של משוא פנים וחוסר נאמנות למי מהצדדים המצדיקות את העברתו של בורר מתפקידו והפסקת הבוררות לפי סעיף 11(1) לחוק. (ז) בענייננו טוענת המבקשת שאיבדה אמון בבוררים כתוצאה מהתנהלות הבוררים שבאה לידי ביטוי ביישום החלטתם לבדוק בעצמם את מספר הבנות שמאכלסות את מבנה הפנימייה, ובממצאם שלפיו המבנה אכן מאוכלס ב-35 בנות. מכאן כי המבקשת משיגה למעשה על התנהלות הבוררים באשר ליישום ההחלטה השנייה, ודין בקשתה בהקשר זה להידחות ואסביר מדוע. בהחלטה השנייה קבעו הבוררים שיבדקו את מספר הבנות במבנה "במועדים שימצא לנכון". ההחלטה השנייה ניתנה עוד ביום 7.5.08 ולטענת המבקשת, הומצא לה רק ביום 20.5.08, למרות שניתנה 13 ימים קודם לכן. המבקשת טענה בהקשר זה שהבוררים עיכבו את מסירת ההחלטה השנייה בכוונה, כדי ליתן סיפק בידי המשיבה לאכלסו ובכך להגיע למספר המינימאלי של 35 בנות. טענה זו של המבקשת נטענה בעלמא, וממילא לא הוכחה. כאמור, בית המשפט ייזהר מאוד בקביעות המטילות דופי בבוררים, וממילא שלא יעשה כן בהיעדר תשתית ראייתית איתנה. אמנם, אם ההחלטה הומצאה למבקשת באיחור, בעוד שלמשיבה הומצאה בזמן, יש בכך טעם לפגם, תהא הסיבה לאיחור אשר תהא. עם זאת, אין בכך כדי להביא, כשלעצמו, להעברת הבוררים מתפקידם. המבקשת אף טוענת נגד הקביעה העובדתית של הבוררים שלפיה יש במבנה 35 בנות. לטענתה, כל שספרו הבוררים בביקורם במבנה היה מיטות ריקות, שכן התלמידות היו בטיול בעת הביקור. גם טענה זו לא נתמכה בכל ראיה. נוכח היעדר תשתית ראייתית מתאימה, אין ביכולתי לקבל את טענת המבקשת בהקשר זה. אמנם, דעתי אינה נוחה מהתנהלות הבוררים בהקשר של ספירת הבנות, בעיקר נוכח זאת שהמשיבה לא הכחישה בכתבי טענותיה שבנות הפרויקט לא נספרו בפועל, אך נוכח הנטל הכבד על כתפי המבקשת בהקשר זה, ומאחר שלא הוכח כי אכן מדובר בנסיבות ברורות וקיצוניות של משוא פנים, אין בכך כדי להעביר את הבוררים מתפקידם. (ח) באשר לעילה המבוססת על סעיף 11(2) לחוק. העילה מתקיימת בנסיבות בהן התנהגות הבורר גורמת לעינוי דין כשהמדובר בעיכובים שונים בניהול השוטף של הבוררות המונעים פתרון מהיר ויעיל של הסכסוך שהוא ממטרותיו של מוסד הבוררות (סמדר אוטולנגי בוררות דין ונוהל כרך א' עמוד 513 (2005)). השאלה האם הליכי הבוררות נמשכים באופן שאינו סביר היא שאלה התלויה בנסיבות של כל עניין ( רע"א 9535/07 יאיר שרבט נ' שלום שרבט (לא פורסם 17.01.2008)). בנוסף, יש להבחין בין עינוי דין לעיוות דין כאשר אמנם האחרון אינו מן העילות המנויות בחוק להעברת בורר מתפקידו (סמדר אוטולנגי בוררות דין ונוהל כרך א' עמוד 513 (2005)). אולם הוא מהווה שיקול במסגרת כלל השיקולים אותם בוחן בית המשפט בהחלטתו האם להעביר בורר מתפקידו. וכאמור, לא כל סטייה מלוח הזמנים תהווה עינוי דין ולא כל פגם בהתנהלות ייצור עיוות דין שיש בהם כדי להעביר בורר מתפקידו. יש לבחון כל מקרה לגופו בהתאם לנסיבותיו, להתנהלות הבורר, התנהגות הצדדים , הנזק שייגרם אם תיפסק הבוררות, ויש לשקול שיקולי צדק שונים, כשכאמור הלכה היא שהעברת הבוררתעשה בנסיבות קיצוניות ובמקרים חריגים. בענייננו, נראה כי יש טעם בטענות המבקשת ונפל פגם בהתנהלות הבוררים, אולם יש ליתן לבוררים הזדמנות להשלים עבודתם ולתקן הפגם. ובמה דברים אמורים? הבוררים אשר דעתם לא הייתה נוחה מפניית המבקשת לערכאות, נמנעו במפגיע מלהשלים הפסק כל עוד לא תחזור בה המבקשת מפנייתה לבית משפט זה. בהתנהלות זו של הבוררים נפל פגם ויש בה כדי לגרום במידה מסוימת לעיוות דין ופגיעה בזכויות בסיסיות של כל אדם כשלאורך זמן יש בה גם כדי ליצור עינוי דין. זכות הגישה לערכאות במדינת ישראל היא זכות בעלת מעמד מיוחד. אין לשלול אותה אלא על פי דין, ואין זה ראוי שהבוררים, הנושאים במשרה מעין שיפוטית, ינקטו מיוזמתם סנקציות נגד מי שפונה לערכאות. ברורה לי בהקשר זה תרעומתה של המבקשת. עם זאת נראה לי שבנסיבות העניין יש לאפשר לבוררים לתקן הפגם ולהשלים הפסק תוך פרק זמן מוגדר ואם לא יעשו כן תהא המבקשת זכאית לנקוט כל הליך שתמצא לנכון בהקשר זה. (ט) יוער עם זאת, שתמוהה בעיני עד מאוד העובדה שהבוררים בחרו להסמיך עצמם גם כמפקחים בשטח ולבחון מפעם לפעם את מספר הבנות. עדיף היה כמובן שהם יותירו חלק זה לגוף האמון על אכיפת פסקי-דין, אולם, משעשו כן, ואף אחד מהצדדים לא התנגד לכך - אין מקום שאתערב ביוזמה זו. תהיתי ביני לביני כיצד יוכל להינתן פסק סופי בבוררות בהתאם למתווה שקבעו הבוררים בפסק השני. ליתר דיוק, הפסק הסופי היחיד שיכול להינתן הוא כזה שיורה על פינוי המשיבה מהמבנה. שהרי בכל רגע יכול להימצא שמספר הבנות נמוך מ-35 ועל כן יתחייב פינויו, אך בשום שלב לא ניתן יהיה לקבוע, באופן סופי, שיש למעלה מ - 35 בנות באופן קבוע במבנה. לכן לא יוכל להינתן פסק סופי שמתיר שימוש בלתי קצוב בזמן של המשיבה במבנה, ומשלא הגבילו הבוררים את עצמם בזמן - נכון יהיה שבית המשפט יעשה כן. 4. סוף דבר לנוכח כל האמור לעיל , אני דוחה את הבקשה להעברת הבוררים מתפקידם אולם, אם בתוך חודשיים לא יינתן פסק בוררות סופי , תפקע סמכותם של הבוררים והמבקשת תהא רשאית לנקוט כל הליך שתמצא לנכון לאכיפת זכויותיה. בנסיבות העניין איני עושה צו להוצאות . יישוב סכסוכיםהחלפת בוררבוררשאלות משפטיות