קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא החמרת מצב אחרי 47 שנים - ביטוח לאומי: 1. הוגשה תביעה בעקבות החלטת המוסד לביטוח לאומי ביום 17.7.08, שלא להכיר בארוע שארע לתובע בשנת 1961, כפגיעה בעבודה כמשמעה בחוק. 2. במכתב הדחייה פורטו הסיבות לדחייה: א. העדר הוכחה לקיומה של פגיעה בעבודה, משהתביעה למל"ל הוגשה כ-47 שנים לאחר התאונה הנטענת. ב. אף לו היה מוכח קיומה של תאונה, הרי שלא הוכח כי זו גרמה לתובע לנזק פזיולוגי או לאי כושר לעבודה. 3. בכתב תביעה מתוקן טען התובע שהגיש בעבר תביעה בעקבות תאונת העבודה משנת 1961 וזו הוכרה, וכי בשנת 2008 פנה בעניין החמרה בגין התאונה משנת 1961. לטענתו, פקידי המל"ל אמרו לו שהתנאי להגשת תביעה להחמרה, הוא שעליו להגיש תביעה לדמי פגיעה וכי מחוסר יודעין - כך פעל. 4. מטעם המוסד לביטוח לאומי הוגשה תעודת עובד ציבור, לפיה על פי המידע שבידי המוסד לביטוח לאומי, לא הוגשה תביעה על ידי התובע בגין פגיעה משנת 1961, עד שנת 2008. 5. כך נאמר בתצהיר התובע: "2. ביקשתי להגיש תביעה להחמרה בגין תאונת עבודה מיום20.11.1961, תאונה שהוכרה ע"י הנתבע כתאונת עבודה כבר ב-1961. 3. למרות שהפגיעה כבר הוכרה ב-1961, נדרשתי להגיש שוב תביעה לדמי פגיעה כהליך מקדים לתביעה אותה ביקשתי להגיש, וזאת למרות שהתביעה הוכרה כבר בעבר, ולמרות שהתביעה אותה ביקשתי להגיש הייתה תביעה להחמרה ולא לדמי פגיעה. 4. למעשה מהותה של תביעה זו היא זכאותי להגיש תביעה להחמרה בגין התאונה משנת 1961 ופועל יוצא מכך: האם כבר הוכרה בעבר פגיעתו מ-1961 ע"י הנתבע כתאונת עבודה. 5. בשנות ה-60 עבדתי על כלים כבדים במכרות הנחושת בתמנע. בשל אופי העבודה והתנאים הקשים נגרמו לי מספר תאונות עבודה באותה תקופה. 6. ביום 20.11.1961 עת שעבדתי על כלים כבדים במכרה הנחושת בתמנע אירעה לי תאונה אשר גרמה למעידה ממדרגה של מכונה ופגיעה ברגל שמאל. 7. פניתי לטיפול רפואי, ואכן ניתנה לי תעודה רפואית ראשונה לנפגעי עבודה ע"י ד"ר וקסלר מקופ"ח אילת ולפיה אני נמצא בטיפול המרפאה בגין פגיעה ביום 21.11.61. 8. בעקבות כך התובע הגשת תביעה לתאונת עבודה והתאונה אכן הוכרה כתאונת עבודה. 9. חלפו השנים וחשתי החמרה המתבטאת בכאבים בתנועה והגבלה בהליכה ממושכת בעליה במדרגות, וביקשתי להגיש תביעה להחמרה בגין אותה תאונה. 10. כאמור פקידי הנתבע הנחו אותי להגיש בקשה להכרה בפגיעה ולדמי פגיעה כהליך מקדים לדרישה לתביעה להחמרה. לא הבנתי את משמעות הדרישה ומאחר וחשבתי שרישום בדבר התאונה קיים אצל הנתבע, ואכן הגשתי ב-29.1.09 את הטפסים לתביעה לדמי פגיעה כפי שהתבקשתי". 6. לתצהיר התובע צורף טופס "תעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה" מיום 23.11.61 בו נכתב: "קיבל מכה ע"י מדרגה של מכונה". 7. בעדותו טען שהאישור להגשת תביעה למל"ל משנת 1961, היא התעודה הרפואית הראשונה לנפגע בעבודה. התובע העיד שהוא יודע את ההבדל בין טופס תביעה לבין טופס החמרה. התובע אישר שהגיש למל"ל תביעות לפגיעה בעבודה, בשנים 1972, 1986. לדברי התובע, כאשר הגיע לסניף המל"ל נאמר לו שלא קיימת תביעה משנת 1961 ושאין להם מסמכים בעניין. 8. התובע הגיש לתיק קבוצת מסמכים, מהם עולה שהגיש תביעה נוספת למל"ל בשנת 2008, בגין פגיעה נטענת משנת 1964, וכי גם תביעה זו נדחתה. במסגרת תביעה שהוגשה לבית הדין לעבודה בעקבות הדחייה (בל 4782/08) הודיע הנתבע כי החליט להכיר בתביעה. 9. חומר הראיות שהוגש לתיק כמו גם עדות התובע, מעלים שהתובע לא הרים את הנטל המוטל עליו ולא הוכיח שפנה למל"ל אי פעם לפני שנת 2008, בהתייחס לפגיעה בעבודה משנת 1961. המסמך שבידי התובע, תעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה, אין בו כדי להוכיח פניה של התובע למוסד לביטוח לאומי בהתייחס לאותה פגיעה. התובע הגיש בעבר תביעות למוסד לביטוח לאומי ומכאן שהוא בקיא בפרוצדורה ובהכרח להגיש תביעה כדי שתוכר פגיעה בעבודה. 10. התובע פנה בשנת 2008 למוסד לביטוח לאומי ולאחר שפנייתו נדחתה, הגיש תביעה להכיר בפגיעה משנת 1961 כפגיעה בעבודה. טענתו כיום, כי פנה בטענת החמרה ולא הבין שאין צורך בהגשת תביעה חדשה, אינה יכולה להתקבל. הובהר שהתובע יודע בדיוק מה הדרך להגשת תביעה למל"ל בגין תאונה בעבודה ומה משמעותה, וכי עשה כן בעבר. כמו כן אישר בעדותו שהוא יודע מהי תביעה להחמרה. טענתו שלא הבין ולא ידע, לא נתמכת בראיה כלשהי. 11. נוכח קביעותינו אלה, יש לבחון האם היה מקום לקבל את התביעה שהוגשה בשנת 2008, בהתייחס לאירוע משנת 1961. 12. ב"כ המל"ל מפנה לפסיקה ענפה העוסקת בהגשת תביעות באיחור. בעניין דב"ע לא/0-73 המל"ל נ' יהושע פרגר פד"ע ג' 100, נאמר: "הדרך הנכונה להפעלת הסמכות שהוקנתה בסיפא של סעיף 296 לחוק - סמכות שהוקנתה למוסד לביטוח לאומי, שבצידה זכות לתובע, כי אכן תופעל הסמכות במקרים הראויים - היא לשקול בכל הגורמים גם יחד ולהחליט לאחר משקלם המצטבר, תוך איזון אינטרסים לגיטימיים". בעניין דב"ע לח/ 0-95 המל"ל נ' יצחק בר פד"ע י' 247 נאמר: "ביטוח סוציאלי, מעצם טיבו ומהותו, מחייב שזכותו של המבוטח תמומש מהר ככל האפשר. כשם שנדרש מהמוסד שיפעל במהירות סבירה למתן הגמלה הנתבעת, כן מצופה מהמבוטח שלא יתמהמה למימוש זכותו. למעבר זמן, משקל סגולי משלו התחייב דחיפה ושקידה ככל שמדובר מועד הפניה למוסד, בבירור הנתונים והפרטים הדרושים למתן הגמלה, בתהליך קבלת החלטה כולל הפעלת שיקול דעת". 13. התביעה הוגשה כ-47 שנה לאחר הפגיעה הנטענת. מדובר בשהוי מעל למעבר לכל קנה מידה סביר. התובע פנה למוסד לביטוח לאומי, במהלך השנים, בעניין פגיעות שונות, אך לא טרח לפנות בגין הפגיעה משנת 1961. המוסד לביטוח לאומי אינו קופת חסכון, שאינך יכול לממשו בכל עת. 14. בנוסף, שיהוי כה ניכר מאיין לחלוטין את אפשרות המל"ל לבדוק את העובדות. בידוע שלא כל מבוטח האוחז בתעודה לנפגע בעבודה, מוכרת תביעתו באופן אוטומטי, אלא יש לבחון את העובדות. השיהוי שבו נקט התובע, אינו מאפשר בדיקה עובדתית מכל סוג שהוא. 15. סוף דבר, אנו מורים על דחיית התביעה. 16. לאור העובדה שהתובע מיוצג על ידי הלשכה לסיוע משפטי, איננו מחייבים את התובע בתשלום הוצאות, אף שלטענתינו היה מקום לחייבו לאור נסיבות העניין. לצדדים זכות ערעור על פסק דין זה לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין. החמרת מצבביטוח לאומי