קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו: 1. המשיב הועמד לדין בבית-משפט קמא בעבירה של הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, עבירה לפי סעיף 275 לחוק העונשין. הוראת חיקוק זו החליפה את הוראות החיקוק המקוריות והיוותה חלק מהסדר טיעון, שבמסגרתו תוקן כתב האישום בשלישית. לאחר תיקונו בשלישית, מספר כתב האישום המתוקן את הסיפור כדלקמן: המשיב נהג ביום 11.11.09 בתל-אביב על אופנוע. לוחית הרישוי של האופנוע היתה מקופלת באופן שמספר הרישוי של האופנוע היה מוסתר ולא ניתן לזיהוי. מתנדב משטרה שהוצב באותה עת ברחוב הבחין במשיב ובאופנוע שלוחית הרישוי שלו מקופלת ודיווח על-כך במערכת הקשר לשוטרים שהיו במקום. השוטרים עצרו את התנועה ברחוב באמצעות מחסום כדי לעצור את המשיב ולבדוק אותו. אחד השוטרים, שהיה לבוש גם במדי שוטר לרבות אפוד זוהר וכובע, הבחין במשיב הנוהג באופנוע עוצר במחסום וביקש ממנו, כפי שמתחייב, לדומם את המנוע. או אז הרים המשיב את הגלגל הקדמי של האופנוע, פגע במתלונן, הפילו ארצה ונמלט מהמקום. במהלך המנוסה איבד המשיב את השליטה על האופנוע ונפל ארצה. השוטרים שהיו במקום ניסו לאוזקו, אך הוא התנגד למעצרו. למתלונן, קרי - השוטר הראשון, שהוזכר לעיל, נגרמו חבלות בגפיו. הוא פונה לבית החולים איכילוב. כאמור, הצדדים הסכימו כי עובדות אלה מהוות עבירה על פי סעיף 275 לחוק העונשין, וזוהי העבירה שיוחסה למשיב בכתב האישום. 2. הסדר הטיעון בין הצדדים כלל גם הסכמות נוספות. ההסכמה הרלוונטית לענייננו היא, כי המשיב ישלח לתסקיר שירות המבחן, כאשר שירות המבחן יהיה רשאי להתייחס גם לסוגיית הרשעתו או אי-הרשעתו. יחד עם זאת, הודיעה המדינה באופן חד-משמעי, כי היא תעמוד על הרשעתו של המשיב. כמוסכם בין הצדדים, קיבל בית-משפט קמא (כב' השופטת ל' מרגולין-יחידי) תסקיר של שירות המבחן. התסקיר המליץ על הימנעות מהרשעה מן הנימוקים עליהם נעמוד בהמשך. בסופו של יום, קיבלה כב' השופטת קמא את המלצת שירות המבחן ונמנעה מהרשעתו של המשיב. על המשיב הוטל שירות לתועלת הציבור בהיקף של 180 שעות. אין מחלוקת כי עד לדיון בפנינו סיים המשיב לבצע את השירות ומקום העבודה שבו ביצע אותו, חלק לו שבחים על אופן ביצועו. הערעור שבפנינו הוא ערעורה של המדינה על החלטתו של בית-משפט קמא להימנע מהרשעה. נבהיר מיד, כי המדינה עותרת לעונש של מאסר על תנאי ולא לעונש אופרטיבי כלשהו, למעט השירות לתועלת הציבור, אותו, כאמור, סיים המשיב לבצע. כדי להשלים את התמונה נציין עוד, כי המשיב חוייב ופיצה את המתלונן, שכאמור ניזוק ונזקק לטיפול רפואי כתוצאה מהאירוע. על אלה עומדת המדינה בהודעת הערעור, כמו גם בטיעון בפנינו: 3. תחילתו של האירוע, כאמור, בכך שהמשיב נסע כשלוחית הרישוי של האופנוע מקופלת באופן שהמספר הוסתר ולא ניתן לזיהוי. התנהגותו של המשיב בהמשך, אליבא דהמדינה, נובעת מתחילת האירוע, כמפורט לעיל, ואי-אפשר להתעלם מכך. אכן, אין הוראה עונשית המוצמדת לאותו נתון עובדתי שבו הודה המשיב באשר לנסיעה עם לוחית מקופלת, אולם העובדה כעובדה מצויינת בכתב האישום והמשיב, כאמור, הודה בה. לשיטתה של המדינה זוהי הסיבה והמניע האמיתי להתנהלותו של המשיב בהמשך הדרך ועל כן, כאמור, היה מקום להתייחס לכך. עיקר טיעונה של המדינה מתייחס לנימוק המרכזי בשלו נמנע בית המשפט מהרשעתו של המשיב. נימוק זה עניינו התיעוד הרפואי שהוגש לבית המשפט, כפי שיפורט להלן. המשיב טען כי הוא סובל מפוסט טראומה, ועובדה זו היא שעמדה בבסיס התנהגותו. המשיב, כך על-פי הנטען, היה בעבר עד לאירוע של פיגוע, שהיה מלווה, מטבע הדברים, בסירנות, הבהובי מכוניות משטרה וכיו"ב. האירוע הנוכחי הזכיר לו באופן אינסטינקטיבי אותו אירוע שהיה עד לו וחרט בו צלקת נפשית, ולכן נהג כפי שנהג. בית-משפט קמא אמר בפה מלא, כי הוא מקבל טיעון זה וכי זהו הטעם המרכזי להימנעות מהרשעה. בלשונו של בית-משפט קמא: "הטעם העיקרי לכך הוא התיעוד הרפואי נ/2, ממנו עולה שהעבירה בוצעה בנסיבות ובמצב נפשי שמקים מעין אחריות מופחתת מבחינת רף החומרה. אציין בהקשר זה, כי מהנתונים הטעונים וכן מהתיעוד הרפואי, עולה כי מיד עם מעצרו קשר הנאשם בין החווייה הקשה של הפיגוע, שאז טרם ניתנה לה התווייה רפואית נפשית לבין תגובותיו ומעשיו". בהמשך מציינת כב' השופטת קמא כי התיעוד הרפואי תומך בקישור זה. למסקנה זו היה שותף גם שירות המבחן, ובשורה התחתונה התרשמה כב' השופטת קמא כי אין מדובר בהתנהגות מתוכננת, ועל רקע אותה טראומה, סברה כי מן הראוי להימנע מהרשעה, וכך עשתה. לטענת המדינה, שגתה כב' השופטת קמא במספר היבטים: 4. במקום הראשון שגתה בעצם העובדה שקיבלה את התיעוד הרפואי נ/2 (נספח ז' להודעת הערעור שבפנינו). המדינה התנגדה בשעתו לקבלת התיעוד הרפואי והיה מן הראוי כי בית המשפט לא יקבל תיעוד זה, ללא חקירה נגדית של מי שערך אותו, ובאופן כללי, בכפוף להעדתו של הרופא עורך המסמך. בנוסף לכך טוענת המדינה, כי אין במסמך הרפואי את מה שמבקש בית המשפט לקרוא בו. התיעוד הרפואי איננו מבסס את הטיעון שהמערער פעל במקרה זה מכוח הטראומה הנפשית שעבר בזמנו או לאבחן אותו כנפגע פוסט טראומה, כאשר נימוק זה שימש בסיס להחלטתה של כב' השופטת קמא, כמצוטט לעיל, דהיינו - כי הוא קרוב לאחריות מופחתת. נזכיר עוד בהקשר זה, כי על התיעוד לא חתום רופא אלא פסיכולוג קליני, וגם בכך נדבך נוסף בטיעון המדינה. עוד מפנה המדינה, ושמה על-כך דגש, לעובדה שהמשיב מבקש להימנע מהרשעה כדי שיוכל להחזיק בנשק. המשיב הציג לבית-משפט מסמכים באשר לנזק הקונקרטי שעלול להיגרם לו אם יורשע. ממסמכים אלה עולה בעליל, כי הבקשה היא לאפשר לו להחזיק בנשק. המדינה מפנה לענין זה לנספח ח' להודעת הערעור, שזהו המסמך שהוגש לבית-משפט קמא. במסמך זה נאמר במפורש: "לידיעתכם, במידה ועובד מורשע בעבירה פלילית, הוא אינו יכול להוציא רישיון לנשק ולהמשיך בעבודה בחברתנו". לא יעלה על הדעת, כך לטענת המדינה, כמי שטוען כי העבירה הנוכחית בוצעה על רקע רגישות מיוחדת לדרכי הפעולה של שלטונות אכיפת החוק סירנות, הבהובים וכיו"ב, יהנה מאי-הרשעה שמטרתה לחשוף אותו לאירועים דומים בעתיד, אירועים שמתחייבים מכך שבתוקף עבודתו הוא מורשה לשאת נשק. עוד טוענת המדינה, כי אין מדובר בנזק קונקרטי. אין די בטענה כי ההרשעה תעמוד לו לרועץ בעתיד. הרשעה ככלל גורמת נזק לכל מי שמורשע, ונסיבותיו של המשיב אינן מצביעות על-כך שמדובר בנזק ממשי שיכול לשאת על גבו את משקל החריג שבהימנעות מהרשעה. 5. הסניגור טוען כי אין מקום להתערב בשיקול דעתו של בית המשפט. בית המשפט ראה נכונה את התמונה שבפניו ונתן לה ביטוי. ככלל, ערכאת הערעור איננה מעמידה את שיקול דעתה תחת שיקול דעתו של בית-משפט קמא, וכך יש לנהוג גם במקרה הנוכחי. המשיב, כך לטענת הסניגור, הוא אדם מצויין בהילכותיו, העבירה נושא כתב האישום הנוכחי איננה מעידה על דפוסי התנהגות עבריינית. המשיב אכן פעל כפי שפעל בשל אותה טראומה שעבר בעבר. המסמך נ/2 מצביע על-כך שאכן המשיב סבל מפוסט טראומה שלא אובחנה בשעתו, ועל-כן גם המשיב לא טיפל בה. בעקבות האירוע הנוכחי, עבר המשיב טיפול פסיכולוגי, כפי שמשתקף באותו מסמך נ/2, והטיפול הסתיים, שעל-כן אין לחשוש מאירועים דומים בעתיד. באשר לטרונייתה של המדינה לענין עצם קבלת המסמך, מפנה הסניגור לכך שהמדינה לא ביקשה בשעתו לחקור את נותן המסמך, הגם שהתנגדה להגשתו, ובית המשפט קמא לא חרג מסמכותו כאשר הסכים לקבל אותו, ובדיעבד, להסתמך עליו. באשר לטענת המדינה לענין המשמעות של לוחית הרישוי המקופלת - העובדה אמנם צויינה בכתב האישום, אולם לא הוצמדה לה הוראת חיקוק, ומכאן שאין להתייחס אליה בהיבט הכולל כמכתיבה את דרך התנהלותו של המשיב. המשיב פעל באינסטינקט, האינסטינקט נובע, כאמור, מהיותו נפגע פוסט טראומה ולא משום שיקול אחר. באשר לנזק הקונקרטי - הסניגור מפנה לאותם מסמכים שהוצגו בפני בית-משפט קמא. בנוסף הוצג לעיוננו דיווח הלקוח מהאתר של מד"א. המשיב לא יוכל לעבור קורס מד"א אם תהיה לו הרשעה פלילית, ובכך נזק נוסף. המסמכים שהציג מצביעים על-כך כי הוא יפוטר מעבודתו, משום שאיננו יכול לשאת נשק, והרי לך נזק קונקרטי. בשורה התחתונה, כאמור, הטענה היא כי בית-משפט קמא איזן נכונה את המכלול ויש להותיר בעינה את מסקנתו. 6. שקלנו את טיעוני הצדדים ודעתנו היא, כי ערעור זה בדין יסודו. את כתב האישום יש לקרוא על קירבו ועל כרעיו. זהו כתב האישום כפי שתוקן בשלישית, והוא משקף את עמדת הצדדים באשר לעובדות הנכונות שמצאו ביטוי באירוע המתועד בו. כזכור, המשיב נסע עם לוחית רישוי מקופלת ומוסתרת. זוהי תחילת הדרך, ולהשקפתנו יש לה משמעות רבה. לא ניתן הסבר למה נסע המשיב בצורה זו, למה קיפל את לוחית הרישוי. ההתנהגות מתיישבת עם מי שרצונו להימנע מתפיסתו, בין אם על-ידי מצלמות או בין אם על ידי שוטרים וכיו"ב. אזרח נורמטיבי איננו נוסע כאשר לוחית הרישוי שלו מקופלת. העובדה שלא הוצמדה עבירה פלילית להתנהגות זו, איננה מוחקת אותה, כאמור, מכתב האישום. ההתנהגות האינסטינקטיבית נובעת לפחות באותה מידה מתחילת הדרך, דהיינו - המספר "המקופל", כאמור לעיל, כשם שהיא מושפעת אולי מהיותו נפגע פוסט טראומה. מכל מקום, כאמור, יש לכך לשיטתנו חשיבות רבה. התנהלותו של המשיב, כאשר הוא בורח ממתנדב המשטרה ובהמשך גם מהשוטרים שהיו במקום, עולה בקנה אחד עם נסיעתו עם לוחית מקופלת. 7. באשר להיותו של המשיב נפגע פוסט טראומה - עיינו ב- נ/2. ספק בעינינו אם היה מקום לקבל אותו כאשר המדינה התנגדה לו. ככלל, מסמך יש להגישו באמצעות מי שעורך אותו. אם המסמך מוגש בהסכמה ניתן לוותר כמובן על שלב זה. אולם, משהיתה התנגדות היה מקום לתת לה משקל. מכל מקום, גם בהנחה שהמסמך קביל וניתן להסתמך עליו- אין בו ממצא רפואי של ממש. המסמך בעיקר מביא את הדברים מפיו של המשיב ולא מעבר לכך. הוא אינו משקף אבחון אלא מעין אנמנזה, שבאה, כאמור, מפיו של המשיב. בהמשך מציינת הפסיכולוגית הקלינית מה הטיפול שלו זכה המשיב, הא ותו לא. המסמך אינו מצביע על היבט רפואי הקושר בין התנהלותו של המשיב במקרה הנוכחי לבין הגדרתו, ככל שהיא קיימת, כנפגע פוסט טראומה. לפיכך, כאשר סבר בית-משפט קמא כי די במסמך זה כדי להוות משקל נגד לכלל, ולפיו עבירה שבוצעה- הרשעה בצידה, ורק במקרים חריגים יימנע בית המשפט מהרשעה, נראה לנו כי שגה. 8. אנו מוצאים ממש גם בטיעונה של המדינה, כי ספק אם היה מקום לנקוט בצעד חריג זה דווקא במקרה שההימנעות מהרשעה באה כדי לפתוח בפני המשיב את הדרך להחזיק בנשק. החזקת נשק למשימות אבטחה וכיו"ב כרוכות גם באירועים כמו האירוע הנוכחי, דהיינו - סירנות, פעילות משטרתית וכיו"ב. יתכבד המשיב ויבחר מקצוע שאיננו כרוך בהחזקת נשק, אם השפעתם של "הסירנות" כה עזה עליו עד שנהג כפי שנהג. 9. כיוון שהסניגור היפנה את תשומת ליבנו לכך כי המשיב הועמד לדין "רק" בעבירה של הכשלת שוטר, אנו רואים להעיר כדלקמן: כדי לדייק, הוראת החיקוק שמדובר בה היא הפרעה לשוטר, עבירה על סעיף 275. המחוקק ראה לנכון "להצמיד" גם לסעיף זה עונש מאסר חובה, הגם שלתקופה מינימאלית של שבועיים. ללמדך, שגם עבירה זו היא עבירה משמעותית שאין להקל בה ראש. אנו רואים עוד להצביע על-כך שמדובר באירוע שבו מספר שלבים, תחילתו, כאמור, בלוחית הרישוי המקופלת, המשכו בכך שהמשיב בתגובה לבקשה לדומם את המנוע הרים את הגלגל הקדמי של האופנוע ופגע בשוטר ביודעין, לאחר מכן הפיל המשיב את השוטר, נמלט מהמקום, איבד שליטה על האופנוע והתנגד גם למעצרו לאחר שהשוטרים ניסו לאזוק אותו. כל השלבים הללו גם יחד מקנים נופך נוסף של חומרה לאירוע. לפיכך דעתנו היא כי לא ניתן להימנע מהרשעה. 10. התוצאה היא כי אנו מקבלים את הערעור, מרשיעים את המשיב בעבירה לפי סעיף 275 לחוק העונשין. איננו רואים להיענות לבקשת המדינה להוסיף רכיב של מאסר על תנאי ואנו מסתפקים בשירות לתועלת הציבור ובפיצוי כפי שהורה בית-משפט קמא.משטרההפרעה לשוטר במילוי תפקידושוטר