הפרת הסדר פשרה בתביעה ייצוגית

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הפרת הסדר פשרה בתביעה ייצוגית: א. מהות העתירה זו בקשה שבמקורה הוגשה בעילות הבאות: להצהיר על ביטול פס"ד של בית המשפט העליון שניתן ביום 5.8.1988 ואשר נתן תוקף להסכם פשרה מיום 18.6.1998 בין המבקשת, שהנה התובעת הייצוגית ב-ת.א. 645/97 לבין המשיבה, וזאת מחמת הפרתו היסודית של הסכם הפשרה ע"י רשות הרישוי. כן התבקש בית המשפט לקבוע כי לנוכח ביטול פסה"ד והסכם הפשרה ייפתח תיק אזרחי מס. 645/97 בבית המשפט המחוזי שבת"א. וההליכים בתובענה הייצוגית שבו, - יימשכו. בעת הדיונים המקדמיים שהיו בבימ"ש, עשתה המשיבה פעולות (עליהן אעמוד להלן) כדי לנסות ולקדם את מימוש הסכם הפשרה, ונראה שזה, בין היתר, היה הטעם לקביעה של ב"כ המבקשת בסיכומיו, כי בית המשפט לא נזקק להצהיר דקלרטיבית על ביטול ההסכם ולהורות על החזרת התיק לדיון לבית המשפט המחוזי (עמ. 2) מכיון: "שבשלב זה הצדדים עצמם ביטלו ושינו את ההסכם. ב -20 החודשים שחלפו מאז הגשת הבקשה, המדינה התעשתה (אומנם רק בשלב מאוחר, ורק לאחר עמידתה הבלתי מתפשרת של המבקשת) ועשתה כנראה את המירב שניתן לעשות כדי שכספם של הזכאים יוחזר להם. לפיכך בפועל, בוטל ההסכם הקודם, נקבע ובוצע הסדר חדש ויעיל יותר, והמבקשת זכתה הלכה למעשה בתביעתה ובדרישותיה האופרטיביות מאת המשיבה". (עמ. 2 לסיכומים סעיפים 10 ו -11.) לכן, לעמדת המבקשת יש לקבוע שכ"ט עו"ד לבא-כוחה, וכן פיצוי מיוחד לתובע היצוגי. כמו כן, מתיחס ב"כ המבקשת לכספים שעשויים להיוותר בקופת המשיבה ומציע הסדר ציבורי לגביהם, קרי שהם יועברו בחלוף שנה מהיום ובצרוף ריבית לתובעת על מנת שיימסרו לקרן לרווחת שוטרים העוסקים במניעת גניבות רכב או לגוף בעל מטרות דומות עליו יסכימו הצדדים. ב. עובדות רלבנטיות הדרך מהגשת הבקשה לתובענה יצוגית ועד להסכם הפשרה ביום 22.5.1997 הגישה המבקשת תביעה (ת.א. 645/97) בה טענה כנגד משרד התחבורה, שאין הוא ממלא את חובתו החוקית להחזיר למי שרכבו נגנב ולא הוחזר את החלק היחסי של אגרת הרישוי ששילם מראש בעבור שנה שלמה בגין התקופה שמיום הגניבה ועד תום תקופת הרישוי. ביום 8.2.1998 אושרה התביעה כתביעה ייצוגית. על האישור הוגשה בר"ע (רע"א 1697/98) ע"י המשיבה. בין היתר טענה המשיבה כי היא מתקשה ואף לא מסוגלת לשלוח הודעות לזכאים, וכי לכל היותר תוכל לעשות זאת מכאן ולהבא; כן טענה בבית המשפט העליון כי מדובר במספר קטן של זכאים. בבית המשפט העליון הגיעו הצדדים להסכם פשרה שזה נוסחו: "אגף, הרישוי ימסור לכל מי שיגיע המועד לחידוש רשיון הרכב שלו, ונתקבלה או תתקבל לגביו קודם לכן הודעה מן המשטרה כי רכבו נגנב, ולא נתקבלה לאחר מכן הודעה כי הרכב נמצא, הודעה על זכותו לקבל החזר אגרה, לפי תקנה 289(ד) לתקנות התעבורה תשכ"א - 1961. ההודעה תישלח בדואר בסמוך למועד חידוש רשיון הרכב שנגנב, לפי כתובת בעל הרכב המצויה ברשות אגף הרישוי. הסדר זה יחול מכאן ולהבא בלבד והוא ימשך 3 שנים בלבד מיום שיוחל בו. ההסדר יחל ביום 1.8.1998. בנוסף לאמור יפורסם דבר הזכאות להחזר אגרה בהתאם לתקנה 289(ד) לתקנות התעבורה תשכ"א - 1961. דרך הפרסום ותוכן הפרסום יקבעו על ידי בית משפט נכבד זה." ביום 5.8.1998 נתן בית המשפט העליון תוקף של פס"ד להסכם הפשרה, תוך שהוא קובע כי: "הודעה בדבר תוכנה של תקנה 289(ד) לתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961 תפורסם פעמיים במהלך ששת החודשים הקרובים. בכל אחת מהפעמים תפורסם ההודעה בשני עיתונים יומיים בשפה העברית, אשר אחד מהם לפחות נמנה עם שלושת העיתונים הנפוצים בישראל, כאמור בסעיף 1א(ב) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה - 19651 ובעתון אחד בשפה הערבית". (נספח ו'). בתאריך 16.7.1998, לבקשת המבקשת, התיחס בית המשפט העליון גם לנושא ההוצאות בזו הלשון: "...קראנו טיעוני הצדדים בענין זה. נחה דעתנו כי בנסיבות העניין, אין לעשות צו להוצאות. ביסוד גישתנו זו מונחת העובדה שהצדדים הגיעו להסדר ביניהם, ועל כן לא נתנו דעתנו למשקל הנימוקים המשפטיים של הצדדים. במצב דברים זה, כל צד יישא בהוצאותיו". (נספח ח' לסיכומי המשיב). לעמדת המבקשת (עמ. 1 סעיף 5) פסה"ד בבית המשפט העליון לא ביטל את ההחלטה ב-ת.א. 645/97 במובן זה, שהמבקשת נשארה תובעת ייצוגית, ופסק הדין בו ניתן תוקף להסכם הפשרה, אינו אלא פסק דין בתובענה הייצוגית עצמה. פעולות המדינה לאחר הסכם הפשרה הסתבר כי המדינה לא שלחה הודעת למי שהיו זכאים לאחר 1.8.1998, ובמשך כשנתיים לא פרסמה את ההודעות בעיתונות, כפי שהתחייבה לפרסם. המודעה הראשונה פורסמה לאחר הגשת המרצת הפתיחה הנוכחית, במחצית נובמבר 200. ( נספח 5 לתצהיר רפי מלכה). באת כח המדינה הסבירה זאת בכך , שלא בדקה, בעת הדיון בבית המשפט העליון, את לוחות הזמנים האפשריים לקיום ההחזרים הכספיים, וכי יכולה היתה לפרסם הודעה בעתון, ברם לא היה בכך כל טעם (עמ. 4 לסיכומים) כל עוד לא היתה ערוכה לביצוע ההחזרים בהיקף נרחב. המערכת שטיפלה בנושא היתה מורכבת משתי פקידות בלבד, ולא היתה עשויה לעמוד בפניות כל הזכאים בתקופת זמן קצרה. כמו כן גרסה המשיבה כי היה צורך להגיע לרשימת כלי הרכב שבעליהם היו זכאים להחזר בשבע השנים האחרונות, וזה הצריך עבודה רבה למול החשב הכללי. בבית משפט זה נערכו שלושה קדמי משפט. קדם המשפט הראשון נערך בתאריך 4.11.02. כתוצאה מהדיון שנערך באולם בית המשפט, התחייבה ב"כ המדינה להודיע לבית המשפט ולצד שכנגד תוך 14 יום כמה כספים חולקו, מהי יתרת הכספים לחלוקה, ומתי יישלחו הודעות בכתב לזכאים, כל זאת ברוח מילוי פסה"ד של בית המשפט העליון. בתאריך 21.11.02 נערך קדם משפט שני, בו דיווחה ב"כ המדינה כי חולקו עד כה 7,059,928 ₪. הסכום הכולל שנגבה הוא 27 מיליון ₪. פורסמו הודעות בעתונים באפריל ובמאי. כן נעשו פרסומים בעתונות רוסית, ערבית וברדיו. נתלו מודעות במשרד הרישוי ובמשרד הדואר. כל אלה שנגנב רכבם מאוקטובר 2000 קיבלו הודעה לביתם. הודעות נוספות, התחייבה ב"כ המדינה, יישלחו תוך 3 חודשים לגבי מי שרכבו נגנב מאוגוסט 98 ועד אוקטובר 2000. התובענה נקבעה לראיות לתאריך 28.5.02. בפתח הישיבה הצהיר עוה"ד גייר כי: "אני פניתי לחברתי בחודש נובמבר והצעתי לה להגיע להסדר, שאני חייב לומר, שאת מרביתו היא ביצעה.היא אמרה באותו זמן שהיא לא יכולה להתייחס אליו, אינני יודע מדוע. בסופו של דבר הם קיימו כמעט במלואו את הסדר הפשרה שהצעתי". (עמ. 7) באותה ישיבת הוכחות, ולמרות הצהרה זו, נחקרו המצהירים מטעם המבקשת והמשיבה. מר רפי מלכה מטעם המשיבה נחקר לגבי הפעילות של המבקשת בהחזרת הכספים. ג. הפלוגתאות בין הצדדים במסגרת הדיונים, ולאחר הפעולות והמאמצים שעשתה המשיבה, אם כי באיחור רב, ובסיכומים נטש בעצם ב"כ המבקשת את עתירותיו המקוריות. לעמדתו פעולותיה של המשיבה גרמו לתועלת לחברי הקבוצה מחד גיסא, ומאידך גיסא המדינה גבתה ומחזיקה עדיין בכספים של מרבית הזכאים לקבלת החזר אגרת רישוי. לכן הוא עותר עתה בסיכומיו לתשלום שכ"ט לתובע היצוגי ולעורך דינו, וכן שבית המשפט יתן הוראה להעביר את הכספים שנגבו לטובת מטרה ציבורית. המקור לתביעות אלה, לטענתו, בהתיחס לפסה"ד של פשרה שניתן בבית המשפט העליון, הוא כי המדובר בעצם בחזרה למסגרת התובענה היצוגית, באשר ברור שאין המדובר בביצוע הפשרה, אלא למעשה: "המבקשת אכפה בדרך ניהול המשפט ובמהלכו, צעד אחר צעד, את ביצוע ההחזרים". (סעיף 26 לסיכומים). ובהמשך: "גם בבקשה הנוכחית ביקשה המדינה לדחותה על הסף, וטענה כי היא נעדרת עילה. רק עמדתה העיקשת של המבקשת ועמדתו של בית המשפט כי על המשיבה לשנות את עמדתה גרמו למדינה לבצע את שהיה עליה לעשות קודם לכן". (שם). המדינה טוענת כי דין התובענה להדחות או להימחק, באשר, בין היתר, חזרה בה המבקשת בסיכומה מן הסעד המבוקש על ידה, וכן כי לא הוכחה הפרה של הסכם הפשרה, או עילה אחרת שיכולה לשמש מקור לביטולו. ד. היש לבטל את הסכם הפשרה? כפי שציינתי לעיל, טען ב"כ המבקשת בסיכומיו, כי אינו עותר יותר לסעד זה מאחר והצדדים בהתנהגותם ביטלו בפועל את הסכם הפשרה; והמשיבה, באיחור, פעלה בדרכים שונות ומגוונות יותר מאשר בהסכם המקורי כדי להביא לידיעת הזכאים את האפשרות לדרוש בחזרה כספים להם הם זכאים. הסיטואציה כאן היא מורכבת: איני סבורה כי הצדדים ביטלו את הסכם הפשרה אליו הגיעו, ואשר קיבל תוקף של פס"ד. נראה שגם ב"כ המבקשת, למרות האמור בסיכומי התגובה שלו, אינו סבור כך, שאחרת לא היה מגיש בקשה למתן פס"ד הצהרתי שההסכם בוטל עקב הפרתו. ספק רב הוא אם ניתן לבטל סוג כזה של הסכם פשרה בהודעה חד-צדדית. נראה שהדרך הנכונה לבטוח היא גם כן ע"י בימ"ש. לכן עומד על כנו הסכם הפשרה אליו הגיעו הצדדים בבית המשפט העליון לרבות הקביעה בדבר אי תשלום שכ"ט עו"ד, כתוצאה מהפשרה. מה שקרה בפועל הוא, שהגשת התובענה הנוכחית, שינתה את סדר העדיפויות אצל המשיבה, כך שהיא החלה אכן לפעול ברצינות להחזרת כספים הנמצאים ברשותה ואשר מיועדים לאזרח הקטן, ואף חיפשה דרכים נוספות לאלו שהותוו בהסכם הפשרה כדי להגיע לזכאים ולהודיע להם אודות האפשרות לקבל חזרה כספים. המשיבה גרסה כי לא היתה מודעת ולא זיהתה את כל הקשיים שהתעוררו בביצוע הסכם הפשרה בעת שהודיעה לבית המשפט העליון על נכונותה, לרבות לוח הזמנים שנקצב. היא מצביעה על כך כי התובענה המקורית הוגשה ללא מיצוי כל ההליכים המוקדמים, ובית המשפט המחוזי שדן בה, היה ער לכך וקבע כי הדבר יילקח בחשבון בעת קביעת שכר הטרחה. כן הצביעה המשיבה על כך שדפוס התנהגות זה חזר במובן זה שהמבקשת לא פנתה למשיבה בענין ביצוע ההסכם, אלא הודיעה כבר ב - 20.9.00 על ביטול הסכם הפשרה ומיהרה להגיש את התובענה הנוכחית בטרם יוכל איש להשיב עליה, שבוע בלבד לאחר משלוח המכתב. לטעמי המבקשת חיכתה זמן רב עד שהחלה בהליכים המשפטיים הנוכחיים. היא המתינה לפרסום בעתונות. היא המתינה לכך שאחוז ניכר של חייבים יקבל כספים ו/או הודעות; ומשראתה את התנהלות הדברים, כמפורט לעיל, וכשפסק דין הפשרה מונח כמעט כאבן ללא הופכין, הבינה כי ללא התערבות שיפוטית, הרשות לא תשנה את סדר העדיפויות שלה לטיפול בנושאים שהיא אמורה לטפל, ומכאן הפניה. מהי התוצאה המשפטית העולה מכל האמור לעיל. צודקת ב"כ המדינה באומרה כי לאור סיכומי ב"כ המבקשת ולאור התפנית שקיבל הדיון כולו, אין מקום ליתן את הסעד המקורי שהתבקש בעתירה, עליו לא חזרו בסיכומים; ואין מקום לתת את הסעד שהתבקש בסיכומים, שהוא לא היה הבסיס לעתירה. נימוקים אלה מקובלים עלי ואשר על כן, יש לדחות את העתירה. יחד עם זאת, עלי לציין כי רק נחרצות המבקשת, שהפגינה דבקות במטרה, ומן הסתם היתה גם היא וגם בא-כוחה מייצגים ראויים של הקבוצה אותה הם היו אמורים לייצג, - גרמה לכך שהמשיבה טולטלה רעיונית וביצועית, והחלה לפעול לביצוע פסה"ד, לטובת האזרח, ותוך כיבוד פסה"ד של ביהמ"ש העליון, - אם כי באיחור ניכר. איני סבורה שהתובענה הייצוגית קמה לתחיה, או שניתן לבטל בדרך העקיפין את קביעת בית המשפט העליון בדבר אי פסיקת שכ"ט עו"ד ו/או שכר לתובע היצוגי בגין התובענה היצוגית. יחד עם זאת, בהכירי בתרומת המבקשת למימושו בפועל של פסה"ד ובתוקף סמכותי הטבועה והאנלוגיה מבג"צ 295/83 (שלמה דר ורוני דר נ' ועדת המכרזים של עירית קריית ביאליק (פ"ד לח(2), 85), אני קובעת כי למרות דחיית העתירה תשלם המשיבה למבקשת הוצאות בסכום כולל של 75,000 ₪.הסדר פשרהתביעה ייצוגיתפשרה