קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הרחקת עובדים זרים לא חוקיים מישראל: העותרים הם אזרחים רומנים ששהו בישראל למטרת עבודה בתחום התעשייה. הוצא נגדם צו הרחקה מישראל. מעיקרה כוונה עתירתם לכך שיינתן בידם היתר עבודה שיכשיר את המשך שהותם בישראל. אולם בישיבת בית המשפט הודיע עו"ד כ"ץ, בא כוח העותרים שהעותרים נכונים לצאת את ישראל ולשוב לארצם בתוך זמן קצר. הם חוזרים בהם מן הסעד המבוקש ומצמצמים עתירתם לבקשה לשחרור מן המשמורת שבה הם נתונים, למשך ימים אחדים, כדי להסדיר עניינים שונים (סידורי טיסה, גביית כספים ואיסוף חפצים). העותרים מסכימים ששחרורם יותנה בערובות, לרבות הפקדת ערובה כספית. משמעות הודעת בא כוח העותרים היא ששולחיו מאשרים כי שהותם בישראל אינה כדין וכי אין פגם בצו להרחיקם מן המדינה. בנסיבות כאלה, באורח רגיל, הייתי דוחה בקשה ממין בקשתם. הטעם לכך הוא שהסמכות להרחיק אדם מישראל כורכת עמה סמכות להחזיק את המורחק במשמורת, עד להרחקתו (סעיף 13א' (ב) לחוק הכניסה לישראל תשי"ב-1952). אמנם הוראת הדין מתירה גם אפשרות לשחרר את המורחק בערובה. אך על פי הנסיבות השוררות בישראל, האידנא, שחרור כזה - גם כשהוא מותנה בערובה כספית לא מבוטלת (אך בהיקף שידו של המורחק משגת אותו) - יוצר סיכון, שהתממש פעמים הרבה, שהמשוחרר יפר את תנאי השחרור וייעלם בין האלפים והרבבות של העובדים הזרים השוהים בישראל כדין ושלא כדין. לך ורדוף אחר הרוח בשדה. אמרתי שכך הייתי נוהג - וכך אני נוהג - באורח רגיל. אולם עיון במסמכים השונים שצורפו (בעיקר בידי בא כוח המדינה) מגלה כי נסיבות ענייננו אינן כרגיל. אלה העובדות המסתברות: העותר פרקו בינוני (להלן: "פרקו") נכנס לישראל שלוש פעמים (החל בדצמבר 1999). כניסתו הייתה באשרת עובד זר לתעסוקה תחום התעשייה. פעמיים נכנס לארץ ויצא אותה כדין ובשלישית חזר לישראל ביום 12.6.03 כדי להיות מועסק בחברה "מפעלי הנדסה רמים בע"מ" הממוקמת בקריית שמונה (להלן: "רמים הנדסה"). תוקף האשרה שניתנה לו פג ביום 7.12.03. פרקו המשיך לשהות בישראל אך ביום 28.4.04 נעצר בידי משטרת ההגירה. ביום מעצרו הובא פרקו ל"שימוע" לפני ממונה ביקורת גבולות ומסר כי הוא עובד בחברת רמים הנדסה אך את משכורתו הוא מקבל מחברת כוח אדם "טכנו-מן". הממונה העמידו על כך שתוקף היתר העסקת עובדים זרים שהיה בידי רמים הנדסה פג בתום שנת 2003 ולא ניתן לה היתר לשנת 2004. מכאן ששהות העותר בישראל אינה כדין. עוד אמר הממונה לעותר ש"אם יגיע המעסיק עם אשרה חדשה קיים סיכוי שישוחרר למעסיק". נוכח זה החליט הממונה כך: לשמור במשמורת עד להרחקתו או עד להצגת מעסיקו ... אשרה עד 31.12.04. ביום 2.5.04 הובא פרקו לפני בית הדין למשמורת של שוהים שלא כדין. אציג את החלטת עו"ד אלעד אזר מבית הדין ככתבה וכלשונה: אשרתו של המורחק פגה בלא ידיעתו וללא אשמתו. היתר ההעסקה של מעסיקו החוקי פג. השתכנעתי כי שהייתו הבלתי חוקית של המוחזק יסודה בטעות או בתקלה שבתום לב. משרד הפנים ממליץ להחיל נוהל שמים סגורים. הנני מאשר צו המשמורת בלא שינוי. ה"סיפור" של העותר השני, ניקולאי נציטה (להלן: "ניקולאי") דומה. גם הוא הגיע לישראל שלוש פעמים, החל משנת 1997; פעמיים יצא את הארץ כשפגה אשרת העובד שלו ובשלישית חזר לישראל, ביום 12.6.03, כדי להיות מועסק בתחום התעשייה אצל רמים הנדסה. ניקולאי נעצר בידי משטרת ההגירה ביום 28.4.04 בדירת מגוריו בקריית שמונה והובא בו ביום לשימוע לפני ממונה על ביקורת גבולות. בדיקת הממונה העלתה שלרמים הנדסה אין היתר להעסקת עובדים זרים לשנת 2004 וכיון שתוקף האשרה של העותר לא הוארך מסוף 2003, שהותו בישראל אינה כדין. הממונה החליט שהעותר יוחזק במשמורת עד להרחקתו מישראל. ניקולאי הובא, ביום 2.5.04, לפני בית הדין למשמורת שוהים שלא כדין וניתנה, בעניינו, החלטה זהה בתוכנה להחלטה שניתנה ביחס לפרקו. לאחר שהוגשה העתירה דנן, ערך בא כוח העותרים, ככל הנראה, בירורים שונים במגמה "לנייד" את העותרים למעסיק אחר המחזיק בהיתר העסקה כדין. הדבר לא צלח (אם מפני שנוהל "שמיים סגורים" אינו נוהג בתחום התעשייה ואם מפני שבסך הכל צברו העותרים תקופת שהות ארוכה למדי בישראל ולפיכך אין טעם לאפשר להם המשך שהות עד מיצוי תקופת המקסימום המותרת לעובד זר). לפיכך החליטו העותרים - כך אמר בא כוחם בשמם, לפני - לצאת את הארץ ולחזור לארצם ובלבד שתינתן להם האפשרות ל"יציאה מרצון" דבר שיקל עליהם בניסיון למצוא תעסוקה במדינה אחרת (למשל באירופה). הגעתי לכלל מסקנה שעלי לסטות מן ה"רגיל" ולהיעתר לבקשת העותרים. בית הדין למשמורת התרשם כי העותרים לא היו מודעים לנסיבות שמכוחם הייתה שהותם בישראל לבלתי חוקית. שהרי המעסיק (רמים הנדסה) המשיך להעסיק את העותרים גם לאחר שתוקף היתר ההעסקה שבידו פג. העותרים מן הסתם לא ידעו את זאת וכילו להניח כי ההיתר להעסיק אותם הוארך. בא כוח המדינה לא הציג כל ראיה העשויה להפריך את מסקנת בית הדין למשמורת. ה"היסטוריה" של העותרים האלה מלמדת שעד כה עזבו את ישראל, מרצונם, עם תום תוקף אשרת השהייה שלהם. משעה שנקבע שגם הפעם הזאת אין לתלות את אי החוקיות של שהותם בישראל באשמה כלשהי מצדם, לא ידעתי מדוע לא תינתן להם הרשות לקיים הליך של יציאה מישראל, מרצון ו"בכוחות עצמם". מכלול הנסיבות מצביע על כך שאם ישוחררו העותרים בערובה, קיימת סבירות גבוהה שהם ימלאו אחר תנאיה. על כן אני מורה שהעותרים ישוחררו בערובה, למשך 14 ימים (להלן: "תקופת השחרור"), בתנאים אלה: העותרים יצביעו על כתובת המגורים שבה ישהו בתקופת השחרור; העותרים יתייצבו כל שלושה ימים בתחנת המשטרה; לפני שישוחררו ירכשו העותרים כרטיסי טיסה לרומניה למועד הנופל בתוך תקופת השחרור; סך 4000 ₪ שהפקיד כל אחד מן העותרים ישמש כערובה להבטחת יציאתם את הארץ לכל המאוחר בתום תקופת השחרור. העותרים לא ישוחררו לפני שיקיימו את התנאים 1 ו - 3 לעיל. אם לא יעלה בידם לקיים את התנאים הללו תוך שבעה ימים מהיום, יפוג תוקף החלטה זו בדבר שחרורם בערובה ותקום סמכות הרשויות להרחיקם מישראל מייד. עתה אני רואה לי לחובה להעיר בשולי הדברים הערה שאינה נראית לי שולית כל עיקר. הנסיבות שתוארו למעלה מכאן מראות, לכאורה, שהעותרים נאלצו לשהות יותר מחודש וחצי במשמורת על לא עוול בכפם. אמנם שהותם בישראל, באורח אובייקטיבי, לא הייתה חוקית, אך מזווית הידיעה הסובייקטיבית שלהם לא היה בה פגם. פגיעה כזאת בחירותו של אדם, אף על פי שיש לה עיגון חוקי פורמלי, אינה קלת ערך כל עיקר ולדעתי מהווה פגיעה בזכות יסוד של כל אדם לחירות. הנסיבות מראות עוד שלכאורה האחריות לשמיטת הקרקע מתחת לפני חוקיות שהותם של העותרים בישראל רובצת לפתחו של המעסיק (רמים הנדסה או טכנו-מן או שניהם גם יחד). לפיכך, באורח ישיר או עקיף, חלה על המעסיק גם האחריות לפגיעה בחירות של העותרים. אם מדינת ישראל לא תשקיע את המאמץ (והמשאבים) הנחוץ כדי לחקור ולבדוק טענות מסוג הטענות של העותרים דנן ולא תגרום לכך שהמעסיקים יתנו את הדין על העסקת עובד זר ללא היתר, על (ואולי במיוחד) הפגיעה בכבוד האדם שנגרמה לעובדים, ועל ההוצאות הרבות שנגרמו למדינה ולעובדים גם יחד - לא יהיה לאיל ידה לשרש את התופעה של העסקת עובדים זרים ללא היתר. הפרקליטות תשקול אם יש מקום לפתוח בחקירת נסיבות העניין הקונקרטי.עובדים זרים